חודשי הרחמים והסליחות-לא מצליחה להתעורר!

היי.
קוראים לי שרי ואני בת 20
דבר ראשון רוצה להודות על המקום הזה. שאלתי פה כבר פעמיים ובאמת שעזרתם לי ממש.
זאת עבודת קודש מה שאתם עושים.
השאלה שלי היא על חודשי אלול – תשרי וכל הימים הנוראיים.
כל שנה בזמן הזה אני מתחזקת, ובוכה, ומתחננת לסליחה מאלוקים ומקבלת על עצמי לא להמשיך במה שאני עושה…. אבל רק נגמרים הימים הנוראיים ואני חוזרת לזה כמו ילדה קטנה….
אני רואה דברים שלא צריך לראות, שומעת שירים שלא צריך לשמוע, אבל לא מתגברת. היצר חזק ממני.
השנה אני אפילו את זה לא מצליחה לעשות, לא מרגישה רצון לחזור בתשובה כי אני יודעת שזה צביעות, לבכות לאלוקים חזק בר"ה ולהתחנן למחילה ואז לחזור להכל מיד כשנגמרים הימים של המשפט.
העניין הוא שאני אוהבת את אלוקים (ככה אני חושבת בכל זאת..) ולפעמים זה מפריע לי שאני מתנהגת ככה , ואני בכל זאת ממשיכה. זאת מן אדישות כזאת שממלאת אותי וזה סיוטטט כי אני יושבת עם עצמי ומבינה שלא, אני פשוט לא מרגישה צורך לחזור בתשובה. כאילו מה נהיה ממני?
גם כאילו ראיתי תדברים הכי גרועים….. וממילא אני אלך לגיהנום אחר כבוד, אז כאילו למה לא להמשיך וזהו? (לפעמים לפעמים זאת המחשבה שעולה לי בראש)
מה אני עושה? איך אני יוצאת מהמעגל הזה? באמת שאני רוצה לחזור בתשובה ולא לראות יותר את הדברים האלו אבל הלב שלי אדישששש אני לא מצליחה לעורר את עצמי. ואני מפחדת מהעונש אחר כך אבל זה לא עוזר לייי
אני ממש צריכה עצה.
אם יש פה למישהו זה יעזור לי ממש!!!!
תודה מראש!!!!
ושוב – תודה על המקום הזה לשאול. אין לכם מושג כמה אתם עוזרים לי בתשובות שלכם!!

שלום לך שואלת יקרה,
את מתארת את החסר הגדול מחברות ואת הצורך הגדול שלך שלא ממומש.
לשאלה שלך קראת בשם בידות. מילה חזקה מאד וכדאי שנתבונן בה ובמצב שאת מתארת.
הבדידות, למרות היותה מושפעת גם מגורמים חיצוניים, נמצאת בעיקר אצלנו בלב.
יכול להיות אדם נשוי שמוקף באנשים, בחברים, במשפחה וידידים ועדיין מרגיש בודד ודחוי מאוד.
ויכול להיות אדם ערירי לגמרי, עם מספר מועט של מכרים, שמרגיש מאוד אהוב, מחובר, שמח וחלק חשוב מהאנושות.
ההבדל, נמצא בנו – לא בסביבה!
כי היפך הבדידות זהו עולם של קשר.
וקשר הוא בעצם תוצאה של ענווה, קבלה ונתינה שמביאים בסופו של דבר גם לאהבה אמיתית ומדויקת.
ואנחנו יכולים להיות בקשר עם אחרים, רק כשאנחנו בענווה ובשלום עם עצמנו.
כי ענווה פירושה לקבל כל אדם – כולל את עצמי – כמו שהוא. בלי לנסות לתת ציון ל"כמה הוא/אני שווה" ובלי לנסות לתת ציון לקשר שנוצר או למניעים שהביאו לקשר. ענווה פירושה להסכים לקבל ולהיות חסר או לא מושלם. ענווה פירושה להודות למי שנתן לי מעצמו וגם לתת מעצמי לאחרים… אז מגיעים לשלמות, לשלום ולקשר!
נוכל לראות דוגמה,בארוחה משותפת כלשהי באירוע:
אדם שמקבל את עצמו ייכנס בנחת לאולם בלי להיטרד ליד מי הוא הולך לשבת – הוא לא מפחד מכך שיחשבו עליו (או שהוא יחשוב על עצמו) שאין לו חברים, או שהוא לא רצוי. הוא לא עסוק בזה! הוא פשוט ייגש, יחפש מקום פנוי – ואם מישהו יקרא לו הוא יודה לו מאוד ואולי אפילו יגיד משפט כמו: "תודה שחשבת עלי. באמת לא היה לי ליד מי לשבת".
אבל שחרור כזה וכנות כזו, מגיעים רק כשהמוח פנוי מהעיסוק התמידי ב: "כמה אני שווה? כמה חברים יש לי? מה יחשבו עלי? האם מי שהציע לי לשבת לידו מרחם עלי או רוצה אותי? האם אני נראה מסכן?" וכו'.
ואיך מפנים את המוח מהשאלות האלו? על ידי כך שמבינים ומשננים לעצמנו כל הזמן את התפיסה הענוותנית ההפוכה: "אני אוהבת את עצמי איך שאני"!
כן! מקבלים את זה שאנחנו לא מושלמים, מקבלים את זה שלא תמיד יש ליד מי לשבת, מקבלים את זה שלפעמים אנחנו צריכים ליזום כדי שמשהו יקרה, מקבלים את זה שלפעמים אנחנו מקבלים הצעות עזרה או חברות מאנשים עם לב טוב. בהחלט כן.
מקבלים ושמחים עם זה! כי זהו עולם של קשר! ובעולם של קשר, כל אחד הוא חלק מפאזל: יש לו בליטות – אותן הוא יכול לתרום, ויש לו שקעים – בהם הוא חסר ומוכן לקבל מאחרים.
ניתן להגדיר את זה כך:
מצד אחד – טוב לי עם עצמי. מהצד השני – אני מכיר בעובדה שאני גם זקוק לאחרים.
אומרת לנו הגמרא (מסכת ברכות מ, א):
"בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם:
מדת בשר ודם כלי ריקן – מחזיק, (כלי) מלא אינו מחזיק.
אבל הקב"ה אינו כן! (כלי) מלא – מחזיק, (כלי) ריקן – אינו מחזיק"
הקב"ה ברא כך את העולם, שכדי שנוכל לקבל שפע – אם זה קשר ואם אלו מתנות אחרות, עלינו להיות "כלים" – שיהיה היכן להחזיק את השפע. אולם איזה סוג של כלים? מלאים.
מלאים בטוב, מלאים בראיית טוב, מלאים באומץ לקבל, מלאים ביכולת לתת ומלאים באמון ואמונה.
זהו הכלי המלא של האדם – ממנו הוא יכול ליצור קשר עם העולם ולהרגיש מחובר ואהוב. באמצעותו, הוא יכול להצליח להתחבר לקשרים הקיימים לו כבר בחיים, להיות מסופק מהם ולקבל עוד קשרים חדשים – שהחשוב שבהם הוא קשר הנישואין!
וכאן אני מגיעה לנושא החשוב הזה.
את כותבת שהתחתנת לפני שלושה חודשים, בעצם אתם זוג צעיר וטרי ממש,
וזה לחלוטין הזמן שלכם להשקיע בקשר הזה כי האמת היא שהקשר עם בעלך הוא החשוב ביותר וזה שיכול להועיל לך ביותר.

שלום שרי
אני מתנצלת על העיכוב בתשובתי. אני מאמינה שעדיין היא רלבנטית ומקווה שתהיה לך לתועלת בימים שנשארו.
משאלתך רואים כמה אכפת לך, כמה את רוצה, כמה חשוב לך הקשר עם אלוקים. את רוצה להשתפר, להיות טובה, לשמח את השם. את רוצה לנצל את הימים האלו ולחזור בתשובה.
יחד עם זה, את מאוד כנה ואמיתית עם עצמך ויש לך מודעות. קשה לך לראות את עצמך בימים הנוראים משתדלת ומתחננת לסליחה, מקבלת על עצמך קבלות וחוזרת לזה שוב אחר כך. את מגלה בך השנה אדישות שמן הסתם נובעת מהאכזבה שלך מעצמך. את מוצאת את עצמך השנה שאין לך רצון לחזור בתשובה. זה כואב לך. זה אכפת לך. את שואלת את עצמך "מה נהיה ממני?" אבל קשה לך להתגבר ולצאת מהמעגל הזה.
התשובה שלי לשאלתך "מה נהייה ממני?" היא שהייאוש מנסה לתפוס פיקוד ולהשתלט עלייך. הוא האחראי לאדישות. הוא אחראי על המשפט "ראיתי את הדברים הכי גרועים וממילא אני אלך לגיהנום, אז למה לא להמשיך וזהו". הוא זה שגרם לירידה באמון שלך בעצמך ובכוח התשובה וההתחדשות. הוא מביא לך הוכחות משנים קודמות שנראות מאוד הגיוניות אבל באמת הן שקר. זה מקרר אותך בימי אלול ותשרי ומונע ממך לחזור בתשובה.
אני רוצה לומר לך שאת לא היחידה בסיפור הזה. אני מכירה הרבה שהחוויה שלהם בימים הנוראים דומה לחוויה שלך וגם אני הייתי בתוכם. במשך השנים, חשבתי על זה הרבה, וחיפשתי תשובות. ניסיתי להבין, למה אני שונאת את הימים האלו? למה אני מחכה שיעברו? אשתף אותך במה שהגעתי אליו ואני מקווה שהדברים יעזרו לך.
נתחיל בקו מחשבה פשוט והגיוני (שיש בו כלי חשוב להתמודדות עם היאוש, דוברו של היצר הרע):
יש להגדיר את המטרה שאותה רוצים להשיג בימים אלו ולעשות את מה שמקרב אותנו אל המטרה ולהימנע ממה שמרחיק אותנו ממנה.
מה את רוצה ברוחניות, בימות השנה, בכלל ובימים אלו, בפרט?
אני מבינה מדברייך שהרצון הפנימי והעמוק שלך הוא להיות בקשר קרוב ואוהב עם אלוקים. את באמת גם רוצה להפסיק לחטוא כשהאדישות היא רק מחסום חיצוני בינך לבין הרצון הפנימי הזה.
עכשיו, אחרי שהגדרנו בבהירות את המטרה בואי נראה מה מקרב אותך לשם ואותו עלייך לעשות והרבה ומה מרחיק אותך משם ומזה עלייך להימנע כמה שיותר.
לגבי הקשר עם אלוקים, נלמד מקשרים קרובים שיש לך עם בני אדם – משפחה, חברות וכד'. מה מהדק את הקשרים האלו?
אמון (בזולת ובעצמי), נאמנות, כבוד, הנאה מלהיות ביחד, מחוייבות, אהבה, שיחה, פתיחות, שותפות.
מה מרחיק בקשרים?
פחד, רגשות אשמה, ניכור.
ימי אלול ותשרי נקראים ימי הסליחות והרחמים וגם הימים הנוראים. יש בהם גם תחושה של נוראות שנובעת מהזדמנות מיוחדת שחבל מאוד לפספס וגם רחמים עצומים ואהבה ענקית שיורדת אלינו משמים. אם אנחנו רוצים להשיג את המטרה של להתקרב להשם, חשוב שנעשה הרבה את הדברים הבאים:
נדגיש ונרגיש את האהבה הענקית שמורעפת עלינו משמיים בימים אלו ונחזק את האהבה שיש בנו כלפי בורא עולם. נחשוב על הפסוק "אני לדודי ודודי לי" שמדבר על חיבור עמוק וקרוב של שני אוהבים שכורתים ביניהם ברית אמיצה של אהבה.
נאמין בעצמינו שבפנים, בעומק אנחנו טובים ורוצים טוב ושהחטאים שלנו הם כיסוי חיצוני שהתלכלכנו בו בדרך ושאפשרי ואפילו קל להסירו. החטאים שלנו הם תמיד חיצוניים. יש בנו מקום פנימי שלשם הם אף פעם לא יגיעו. זהו מקום זך וטהור בתוכנו. אל המקום הזה נשאף לשוב. נתפלל על כך מהמציאות העכשווית שלנו. נתחנן לסליחה ונחזור בתשובה.
הימים האלו הם מתנה! הם לא עול. מתנה זה משהו שכיף לקבל. מתנה זה משהו שנהנים ממנו. השאיפה היא ליהנות בימים האלו, הנאה גבוהה. ההנאה הגבוהה היא הנאה רוחנית. זוהי הנאה עדינה ודקה, הנאה שנוצרת מתחושת קרבה לאלוקים ומדיבור אמיתי שמחובר לאיפה שאת נמצאת באמת ברגע הזה. המתנה היא ההזדמנות לתקן בדיוק במקום שאנו בו עכשיו ולא משנה כמה הוא נמוך.
נאמין שהשם הוא טוב ורוצה להיטיב. לכן הוא נתן לנו את הימים האלו. תראי אותו בעיני רוחך כאבא טוב שרק רוצה בהצלחתך. הוא לא רוצה לתפוס אותך על חם כדי להעניש אותך. בכלל לא. כל המטרה שלו כשנתן לנו את הימים האלו היא לתת לנו הזדמנות. הדרך שלנו לקחת את ההזדמנות הזאת ולהרים את עצמינו היא רק על ידי זה שנהיה במקום הכי אמיתי עם עצמינו ומשם נפנה אל השם.
נשוחח עם השם בפשטות ובכנות כמו שמדברים עם חברה קרובה. תספרי לו על השאיפות שלך, על הפחדים, על התסכולים מהנפילות שחוזרות על עצמן, על חוסר האמון שלך ביכולתך להשתנות באמת ולא לחזור לחטא, על האדישות שמסייטת אותך. תראי שתוך כדי הדיבור תגיעי גם למקום הפנימי שבאמת רוצה טוב ולא אדיש למצבך. אם אינך מצליחה תמשיכי לבקש. אל תדאגי, המקום שאת מביאה במכתבך הוא מקום טוב. זהו מקום של עבודה.
כמו שיש לחזק את המקומות האלו כדי להתקרב לאלוקים כך חשוב להימנע כמה שיותר ממקומות שמרחיקים אותנו ממנו. פחד ורגשות אשמה מופרזים יוצרים ניכור ומרחיקים בקשר וגם כאן הם לא מועילים. את מתארת את המעגל – חטא, פחד מעונש שמרחיק אותך מהשם ומביא ליאוש ואדישות שמשאירים אותך בחטא וחוזר חלילה. הפחד מהעונש הוא לא מטרה הוא אמצעי שנועד להרחיק אותנו מהחטא ולקרב אותנו לאלוקים. אם קורה ההפך צריך לנקוט בדרך פעולה שונה, שהיא כל מה שהזכרתי קודם.
היאוש והאדישות הם תוצר של המעגל הלא טוב הזה. חשוב לצאת ממנו. לכן:
לא נרשה לקולות מייאשים ומטילי ספק לקלקל לנו את עבודת התשובה. נזהה אותם ונסלק אותם. הם בסה"כ דיבורי שקר שמשמיע היצר. היצר הרע הוא מתוחכם. קודם כל הוא מחטיא אותנו ואח"כ משקר לנו ואומר שהחטא זה מי שאנחנו באמת ולכן לא נוכל לחזור בתשובה. הוא מנסה לקחת את השליטה והבעלות על מי שאנחנו. זהו שקר ורמאות.
מה עושים עם הפחד מהעונש? יש להשתמש בו במינון מוגבל רק במידה שהוא נחוץ כדי להבין שהמעשים האלו מזיקים ומרחיקים אותנו ממטרתנו העמוקה – להיות קרובים להשם. כשנזהה שהפחד מחליש ומייאש אותנו, נעזוב אותו ונתחבר שוב לאהבת השם ולרחמיו.
ברמה המעשית, מה שאת מתארת שאת מתחננת ומתחזקת כל שנה ומקבלת קבלות ואח"כ נופלת שוב זהו תהליך טבעי שקורה. אחת הסיבות לכך היא שאנחנו קופצים גבוה מידי ומקבלים על עצמינו להפוך את עורנו ולהיות צדיקים גמורים. זה לא עובד ככה. לכן, העצה שנותנים היא לקבל קבלות קטנות מאוד (גם אחת זה טוב) שאותם את מאמינה שתוכלי לבצע ואפילו להגביל אותם לתקופת זמן מסויימת. מה שאת מרוויחה מכך הוא שאת מטה את עצמך לדרך הטובה. ההטיה יכולה להיות מאוד קטנה ועדיין היא מעבירה אותך למסלול אחר. יש פה הכרזה לאלוקים ולעצמך שאת רוצה בטוב וגם עושה פעולה מעשית שלוקחת אותך לכיוון הזה. זה משמעותי מאוד. זהו דבר קטן שהוא באמת מאוד מאוד גדול ואת מקבלת על זה סיוע.
את כותבת שאת רואה ושומעת דברים שלא צריך לראות ולשמוע. את כותבת שהיצר היה חזק ממך ולכן נפלת אבל מה שהיה לא חייב להמשיך באותו האופן. יש לך יכולת לשנות. בדרך כלל, החוכמה של השינוי היא לעשות אותו בהדרגה. זהו המקום של הקבלה הקטנה. תשבי עם עצמך ותחשבי במה את כן יכולה לעמוד ולמשך איזו תקופה. על מה את יכולה לוותר ולא לראות? למשך כמה זמן? עד אחרי כיפור? אחרי סוכות? אולי עד חנוכה? תחליטי ואז תורידי עוד קצת מגודל הקבלה ותקבלי את זה על עצמך בשיחה קרובה ואמיתית עם השם. תביעי בה את החששות שלך מאי עמידה בקבלה ותבקשי את עזרתו. תביעי את אהבתך. תרשמי את זה לעצמך לתזכורת ולמעקב. את מוזמנת גם לצ'פר את עצמך בכל יום שעמדת בקבלה. אם לא עמדת בה תבדקי מה הם הגורמים לכך ותראי מה כדאי לשנות. כל הזמן תזכרי את הנקודות שכתבתי קודם:
השם אוהב אותך, בתוכך את טובה ורוצה בטוב, הימים האלו הם מתנה, השם הוא טוב ומיטיב.
יש הרצאה מעולה של הרב בויאר מאלול הזה שנותנת המון כוח ומדברת על העבודה הרוחנית של הדור שלנו, הדור שלפני הגאולה.
אני מאודדדד ממליצה לך לשמוע אותה. לדעתי היא תתרום לך המון.
ההרצאה בקישור: https://drive.google.com/file/d/1JX0yywtD6Z5RMJ09oRobF89pv2QuLaXn/view?usp=sharing

שם ההרצאה "אל תביט מאחוריך". מרמז על משהו, נכון?
לסיכום, אני מאמינה בך ורואה בך המון כוח ועוצמה של רצון טוב ואמת.
אני מאחלת לך הצלחה בדרך ומזמינה אותך להמשיך ולהתייעץ במייל:
Pnina.elhamerchav@gmail.com
שנה טובה
פנינה