שלום
יש לי ברוך השם, ילד בן שתים עשרה
לאחרונה אני מרגיש שהילד עושה כל מיני דברים שאני עשיתי כשהייתי ילד, (לדוגמה הופך את עצמו למשוגע, מספר בדיחות ונהיה הליצן של השכונה וכו' ועוד דברים) וזה עובר בגנים דווקא ממני ולא מאשתי, ואני נורא מתעצבן עליו מעצם זה שזה בא ממני והוא עושה את זה
לכאורה בכך שהוא לקח את כל השטויות שהוא עושה ממני אני אמור להתעבן על עצמי שאני גרמתי לכך שגם ילדי יעשה זאת, כי סך הכל זה ילד שלי ויש לו את אותו אופי שיש לי, אבל להפך – ככל שאני רואה שהוא ממש לקח את זה ממני אני מתעצבן עליו יותר וצועק עליו יותר מכולם ויותר ממה שצריך.
יש הסבר לתופעה הזו שתניח את דעתי? ואיך פותרים אותה?
שלום לך אבא יקר.
ישר כח על השיתוף, על האחריות והרצון הכנה לחנך.
ברשותך, אפשר להטיל ספק במה שכתבת שזה נובע מהגנים. ראשית זו גישה פחות משמעותית בפסיכולוגיה שבעצם כל האישיות עוברת בגנים, זו גישה חסרת סיכוי כי אם היא נכונה אין מה לעשות.
בנוסף אם זה כך אין לך מה לחשוב שזה בא ממך כי גם מה שאתה כך זה בא מהגנים של אבות אבותיך… מלבד זאת כיום לא יודע על גן שאחראי על תופעות כאלו.
כך שלא כדאי להתבוסס בגנטיקה וברגשות אשמה, זה לא מביא לשום מקום.
לגופו של עניין. האם התהליך של ההתבגרות שהיה לך הוא היה מיותר לדעתך? אולי זה היה מה שבנה אותך? אולי זה מה שיבנה את האישיות של הבן שלך?
חשוב לדעת שבגרות היא לא דבר מולד אלא נרכש, כל אחד מקבל אותה בדרך שלו, עם ההתמודדויות המיוחדות שלו, כך גדלים!
ראשית, יש לכל אחד יש זמן שבו הוא "בשל" להיות מבוגר וזה משתנה מילד לילד גם באותה המשפחה, ילד שלוקח לו יותר זמן זה לא מעיד על בעיה, כל אחד יש את הקצב שלו ואם נלחיץ אותו לפני הזמן המתאים לו זה יכול רק לגרום נזק.
חשוב לא להרוס את הילדות! זה שלב חשוב בהתפתחות, לתת לו לגדול ולהתבגר בזמן שלו.
שנית, לא לחינם הגיל הזה מכונה גיל ה"טיפש עשרה", זה זמן שכל אחד בונה את האישיות שלו וגם מבחינה הלכתית האישיות עדין חסרה עד גיל עשרים, הדעת אינה מושלמת. כך מבואר גם בפרקי אבות.
הסיבה לכך שבגיל צעיר ממש עדיין אין אישיות אלא ילד הוא לא עוסק במחשבה מה הוא ומה מתאים לו. אבל בין גיל 10 ל20 ולפעמים זה מתרחב יותר יש עיסוק חשוב מאוד, להבין מי אני, זה דבר שאי אפשר להסביר לילד מבחוץ רק הוא צריך לחוות אותו בעצמו.
חלק בלתי נפרד מאותה החוויה הוא העיסוק לנסות ללכת לכל מיני קצוות, זה יכול להיות בהחלט "להיות משוגע" כמו שכתבת. ילד שנחסם בגיל צעיר ולא נתנו לו להתנסות, חסר לו חלק מתהליך הגדילה, כך שבגיל מבוגר יותר הוא יתחיל להתנהג בצורה לא בוגרת כי הוא לא עבר תהליך של גדילה ראוי.
מלבד מקרים קיצוניים של התנהגות חריגה ממש, בדרך כלל רצוי לתת לילד ללכת לפי דרכו ולעשות קצת שטויות כדי שיתבגר מעצמו. כמובן שרצוי להסביר לו איך ראוי להתנהג אבל לתת לו להפנים את זה לבד, בזמן שלו ובדרך שלו.
להבין שהשטויות שלו הם לא ירושה ממך אלא הם חלק בלתי נפרד מבניין האישיות שלו!
שלישית, נקודה נוספת חשובה מאוד. בפרשת השבוע שעבר וכן בפרשת ניצבים מוזכרת סוגית הבחירה, הבחירה היא אחד מיסודות הדת עד שמקשים למה הרמב"ם לא מונה אותה כאחד מי"ג עיקרים.
כדי לחנך לבחירה צריך לאפשר שני צדדים ולא להכריח לגמרי צד אחד, איך עושים את זה? חינוך לבחירה מתחיל בגיל צעיר מאוד, כאשר נותנים לילד לבחור בין סוכריה אדומה או ירוקה וכדומה.
כך הילד יכול להתחיל לבנות יכולת לקבל החלטות, מי שלא נתנו לו להחליט בגיל צעיר הוא לא מסוגל לקבל החלטות בגיל מבוגר יותר.
אבל בגיל יותר מתקדם חובה לתת לו לבחור גם בדברים רוחניים, כמה הוא רוצה ללמוד, כמה הוא רוצה להיות רציני. זו הדרך לבנות אצלו בחירה!
זה בעצם ההכנה לבר מצוה, הגיל שבו הוא הופך להיות בר דעת, יש לו דעת איך לקיים מצות. נכון שאנחנו עדיין לא משאירים את כל הבחירה בידיים שלו אבל חלק ממנה חייב להיות אצלו כי אחרת במה הוא נעשה בר דעת?
כיון שכל בחירה בנויה משני צדדים, חשוב להשאיר לו את החלטה מתי הוא רוצה לתפוס רצינות. לתת לו להתקדם בכוחות עצמו אל רצינות ולא להכריח אותו כי כך אולי יהיה רווח לטווח הקצר אולם נזק עצום לטווח הארוך, הוא לא בנה בחירה.
רביעית, כדי לבנות רצון אצל השני זה חייב לבוא מתוך רצון ולא מתוך כעס, לכן החינוך פחות יעיל כשהוא בא מתוך כעס. הכעס הוא בא מתוך הנחה שהשני חייב להתנהג איך שאני אומר לו, להכריח אותו, זה הפוך לגמרי מחינוך, חינוך הוא בא לבנות אצל השני את הרצונות שלו. חינוך אמיתי נבנה לאט בסבלנות ואורך רוח.
לסיכום: הדרך לגדל ילדים לבגרות היא לתת להם להתבגר בזמן שמתאים להם ולא בזמן שנראה לנו שמתאים להם, לתת להם לגדול אבל לא להכריח אותם לגדול, כך בונים תהליך בריא של גדילה, חינוך לבחירה, קבלת החלטות בעזרת אורך רוח וסבלנות.
בהצלחה רבה
יוסי ב.
