גיליתי שבן ה14 שלי שומע דברים בעיתיים

שלום וברכה,
אבקש להתייעץ- יש לי בחור בכור בן 14 בד"כ מקפיד על סדרים בישיבה (עולה לשיעור ב' יש"ק) מקפיד על תפילות בזמנם, ב"ה.
לפני כמה חודשים כבר שמתי לב שכשהוא הולך לישון הוא שומע בנגן שלו כל מיני תוכניות ושירים לא משלנו,. לא ע"י רדיו אלא כנראה שחברים מעתיקים לו והוא שומע את ההקלטות של זה. מאד חרה לי לדעת את זה. נצלתי הזדמנות שהוא השאיר את הנגן בבית שמעתי והסתכלתי לראות במה הוא עסוק.
כשגילית במה מדובר מחקתי לו את כל מה שלא נראה לי ועשיתי לו שם ניקיון. אציין שזה שירים שנקראים טראנס- זה שירים לא עדינים בכלל, אני אישית מכנה אותם מנגינות של משוגעים. אבל הוא ממש אוהב את הסגנון הזה. וגם יש לו שם כל מיני תוכניות קומדיות של חילונים.
כשחזר מהישיבה דיברתי איתו על זה שלא מתאים ולא מקובל עלינו דברים ושירים כאלו הוא ממש הצטער אבל הבין והמשיך הלאה וגם ביקש שלהבא לא אגע בנגן שלו בלי רשותו.
שלשום שוב… הוא נרדם עם הנגן באוזניים ואני באתי לכבות לו- ושוב שירים של חילוניים (לפחות זה זמרים גברים)
לא מחקתי ולא דיברתי איתו כי אני באמת לא יודעת איך לגשת לזה. שוב אמחוק שוב הוא יכניס כאילו הוא לא באמת מבין מה הבעיה. או שלא רוצה להבין..
גם אחרי הפעם הקודמת שמחקתי לו במהלך היום הוא מחביא ממני את הנגן שלו.
אין לו תקשורת תקינה עם האבא- אין לי מה לתכנן שהוא ידבר איתו.
איך אני אוכל לעזור לילד שלי- שישאר טהור שיבין בעצם שזה לא בשבילנו, שיש גבולות אדומים, תודה רבה!!!!

אמא יקרה,
הדאגה והאכפתיות שלך כאמא, המוטיבציה הטבעית והכוונה המיטיבה שלך, הרצון להיות שם עבור הבן כעוגן ובסיס כזה שיאפשר לו לגדול בטהרה ולבחור בדרך הישר, ראויה להערכה גדולה, והיא נקודת המוצא לכל הדברים הבאים.
לפני הכל, מדובר בבן בכור, בעולם החינוך מקובל לפרש על דרך המליצה, כי "בכור נוטל פי שניים" בירושה בגלל שחלק גדול מהשגיאות החינוכיות אנחנו עושים עליו, אנו כהורים עושים לא מעט טעויות על הילד הראשון… זה נורמלי וטבעי. הבן הבכור הולך קדימה והוא מוביל… מביא איתו דברים חדשים שלא היו בבית, מוזיקה חברים ורעיונות, זהו חלק מגיבוש הזהות והרצון לפתח עצמאות אישית בהתאמה למאפייני הגיל.
שאלת שאלה חינוכית טיפוסית, אמוציונלית, כזו שתופסת משפחות רבות ומעסיקה מוסדות חינוך לרוב, נוגעת בסוגיות קלאסיות של גיל ההתבגרות.
באופן טבעי בתקופת החיים הזו ישנו צורך מוגבר בריגושים, השאלה היא רק לאיזה… מן הסתם ניתן למצוא אצל הבן עוד 'איתותים' לאן הוא נמשך… מחד, אולי המחשבה היא שזה רק תחילת הסחף, כי שינויים דרמטיים יכולים להתחיל עם מוזיקה חילונית וכדומה, מאידך, לא צריך לבוא מיד ולהגיד: "יש כאן קצה קרחון, ואולי יש כאן עוד דברים…" – זה לא בהכרח.
בכל אופן אתם כהורים תרוויחו מהתהליך הצפוי לכם, ככל שתשכילו לראות בו הזדמנות ללמוד ולעשות שינוי בריא ונכון בקשר עם הבן המתבגר… שינוי שישפיע עליכם באופן אישי, ובסופו גם על אופן הגידול של שאר הילדים המתבגרים.
*
את כותבת את השאלה כאמא, תוך ציון עובדה חשובה שלבן אין תקשורת תקינה עם האבא, ואף אין למה לצפות… זהו נתון לא טוב.
לא פירטת למה אין קשר עם האבא, האם חוסר בתקשורת תקינה עם האבא בא לידי ביטוי בעיקר סביב סוגיות כגון אלו… מה דעת האב לגבי שימוש בנגן לשמיעת שירים חילוניים?
ככלל, כאשר יש גבול שאין עליו שום הסכמה הדדית בין ההורים – הרי שהוא נידון לכישלון.
לרוב בנים מתבגרים חשים קרובים יותר לאימהות מאשר לאבות, נוטים לדבר עימם על מגוון תחומים כולל על רגשות, בעוד שהשיחות עם האבות מתמקדות בנושאים פונקציונליים יותר, (קירבה יחסית זו כוללת גם קונפליקטים ואי הסכמות רבים יותר עם האימהות, בעוד לאבות הם נוטים לגלות כבוד רב יותר…).
הבנת ההבדלים הללו כחלק נורמטיבי של ההתפתחות בגיל ההתבגרות, יכולה להקל על המתח הנוצר בין ההורים סביב שונות זו בתבניות הקשר, לסייע להימנע מלהפוך את השונות הזו למוקד של מאבק.
האם חוסר התקשורת התקינה עם האב זהו משהו גורף יותר, הבן נמצא בסוג של נתק מהאבא? עד כמה זה מפחית את יכולת ההשפעה החינוכית של הבית על הבן, איך הקשר של האבא עם שאר הילדים, האם מקורות ההשפעה על הבן הם בעיקר ממקורות חיצוניים?
יש כאן עניין של "סגנון" המוזיקה, סגנון שגורם לך להרים גבה ולתמוה, זו מוזיקה רועשת שמכה בפטישים, כזו שמכוונת לאלחש ולערפל, לנטרל את החושים, משהו לא מעודן, "לא טהור" כלשונך, במובן הזה את חשה (בצדק) התנגדות פנימית, זה לא מתיישב עם החינוך שאתם הנחלתם לבן, לפתע את מגלה שהוא החליק… סטה מהמקובל.
האם המוזיקה הזו מאפשרת לבן סוג של בריחה מהצפה, הקהיה של רגשות קשים, אולי סביב התמודדויות שונות הנובעות מהקשר הלא תקין מול האבא, אולי זה מסביר את הצורך בריגושים כאלו, ואת הקושי לווסת צורך זה בהתאם לנורמות המקובלות בבית.
האם ניתן למצוא דרך לליבו של האבא שיפשיל שרוולים ויחליט להתגייס לטובת שיפור הקשר עם הבן? או אולי זה כל כך חסר סיכוי עד כדי שיש למצוא "מבוגר משמעותי" אחר, שיהווה דמות אב עבורו.
עם כל זאת, את כאמא אכפתית – לא מוותרת, מבקשת למצוא דרך להשפיע, להציב גבולות אדומים, להגן על הבן המתבגר מסיכונים רוחניים. השאלה היא מהו הפתח דרכו ניתן להיכנס לעולמו של הבן, באיזה כלים… והאם יש סיכוי בכלל?
*
כתבת שלאחר שפעלת למחוק את השירים ולעשות "ניקיון" בנגן שלו, יזמת שיחה עם הבן, הרגשת חובה ליידע את הבן ש"את" זו שמחקת, בחרת לא להשאיר את זה לוט בערפל "כאילו" זה נמחק מאיליו… בנוסף, חשוב היה לך להביע בפני הבן את הצער הגדול שזה גורם לך, ציינת שזה גם ציער את הבן לשמוע על כך. ניתן ללמוד מזה, שיש ביניכם איזשהו בסיס של קשר חיובי שיכול לשמש פתח להשפעה חינוכית מיטיבה.
בעקבות זאת, מבקש להתאפק מלהציע "מרשמים" או פתרונות בדמות כלים התנהגותיים שיענו על הציפייה הטבעית למשהו ש"יתקן" את הבן… להימנע רגע מלהתייחס לסימפטום ההתנהגותי עליו נסובה "התלונה" הספציפית.
לקחת צעד אחורה לשהות ולהתבונן בשלב ראשוני ומוקדם יותר – שלב הקירבה.
זהו שלב בו אנו כהורים בוחנים את רמת הקשר עם הבן, עד כמה את באמת מכירה את עולמו, יודעת להסביר את ההתנהגות שלו, לזהות אצלו צרכים רגשיים שאולי אינם ממולאים.
רק אחרי ההבנה המלאה של הקושי/המצב שלו, יהיה ברור וקל יותר להבין עם מה הוא מתמודד ולכוון אל הפתרונות, אבל הפתרונות זה החלק הקל יחסית, הם בוודאי יבואו, אבל כרגע אנחנו לא יודעים כמעט כלום על הבן הזה, ממילא אין טעם לכוון אל הפתרונות… החלק הקשה והחשוב יותר, זה לבנות איזשהו עולם מקשיב / מתייחס / נותן מקום…
*
נוכחות הורית זוהי משימה הכוללת חווית עמידה איתנה ומתמשכת בתוככי עולמו הפנימי של הבן ולא התפרצות סמכותנית רגעית (כדוגמת המחיקה מהנגן…).
השאלה היא מה אנו כהורים אומרים לעצמנו, בחור יכול לגדול לבד… אנו ממלאים את מחויבותנו לשלוח את הבן למוסדות החינוך המקובלים, וכל עוד הבן מקפיד על הסדרים בתלמוד תורה/בישיבה, מקפיד על תפילות בזמנם – הכל בסדר. האם ההורות איננה באה לידי ביטוי אלא אם אנו מגלים איזושהי סטיה, ואז 'אופס' אנחנו מזדרזים רק כדי ליישר… אבל אנו לא מלווים ונוטלים חלק משמעותי בתהליך החינוכי.
או שאנו מכירים בכך שעלינו לשנות את הצ'יפ שלנו… לשנות את נקודת המבט, להבין שבחור זקוק כל הזמן לגדול בנוכחותם של בוגרים משמעותיים, הוא צריך את "הקשר המגדל", קשר בעל משמעות, קשר מלא מעורבות ואכפתיות, הוא צריך הורה שנותן יד ונמצא שם כל הזמן… (כמובן, לא קשר מהודק שחונק ולא נותן לנשום…). עלינו ללמוד להיות הורים מגדלים "מקרוב" ולא רק הורים מיישרים, כאלו שרק מלווים "מרחוק".
חשוב להבין שכדי להיות מסוגל להשפיע "באמת" על הבן, את חייבת להיות קרובה אליו והוא קרוב אליך…
– אך ורק מתוך ביסוס 'קשר של קירבה' יכולה להיות השפעה חינוכית מיטיבה!
הרבה פעמים באים הורים (ומוסדות חינוך) בשאלה, אנחנו חייבים להציב גבולות, איך עושים את זה? האמירה הראשונה שיש לנסות לדבר עליה, היא מי הדמות שתפקידה יהיה להציב את הגבול, צריך למצוא דמות שיש לה קשר איכותי ויציב עם המתחנך, ואם אין כזה… אז קודם נבנה את הקשר הזה, נמצא מישהו שיחבור אליו, ורק אחר כך יהיה אפשר להציב גבול.
זאת למה? כי ברגע שאתה מציב גבול ואין בסיס של קירבה, אז החוויה של המתחנך היא חוויה של הרחקה ודחייה, הבחור אומר לעצמו: זה ברור שלא מתכוונים לטובתי… זה בגלל ששונאים אותי… זה הרי לא פעם ראשונה… ועוד אמירות מרמור ותסכול על זה הדרך.
דבר זה נכון במיוחד, כאשר הרקע כולל הפנמה של דפוס היקשרות "נמנעת" בינו להורה/המחנך, למשל בעקבות חוסר בתקשורת תקינה… או אז – מתן עונשים בתגובה על התנהגות בעייתית, זהו דבר שמעצים עוד יותר את הריחוק בתקשורת, מחזק את הייצוג של ההורה כדוחה ועוין, ובעקיפין מחזק דווקא את ההתנהגות השלילית או המתריסה מצד המתבגר.
חשוב לחדד ולהבהיר, לשם הצבת גבולות חינוכיים חובה שהגדרת ה"מיטיבה" תכיל קירבה של ממש, קירבה שעוסקת בעולם התוכן, בעולם החוויות של הבן.
שהבן יוכל להרגיש שהוא יכול לשתף אותך כאמא, שאת מתעניינת בעולמו, לא כדי שתוכלי לשלוט, לא כדי לנווט את הספינה כרצונך, אלא באופן שהבן ישמח לשתף ולענות, מבלי להרגיש שזה שיח חטטני, שזה בא לבקר. הבן צריך להרגיש שמקבלים אותו.
אולי את כאמא שואלת את עצמך, איך אני יכולה לקבל את המוישלה שלי כשהוא מביא כזו מוזיקה נוראית הביתה?! אבל האמת שיש עוד צדדים אצל מוישלה, עוד המון המון צדדים, לאו דווקא בקשר למוזיקה הזו.
הבן שלך הוא עולם מלא… מה את יודעת על הלימוד תורה שלו, על החברים שלו, טוב לו בחברה או לא טוב לו, הוא מחליף כעת מוסד לימודים, איך הוא מרגיש לגבי זה, האם הוא הולך לישיבה עם החברים שהוא רוצה.
בחור בן 14 – מה עובר עליו… הגוף שלו מתפתח, הוא עובר שינויים, האם הוא מודע למה שקורה לו, האם יש מישהו שמלווה אותו בתהליכים הגופניים והרגשיים שהוא עובר…
בסופו של דבר, את כאמא צריכה לעצור לרגע ולומר לעצמך, יש לי בן בכור, בן ה-14 ואולי אני לא מספיק מכירה אותו, ואני "רוצה" להכיר אותו, אני רוצה להבין את עולמו, מה הוא מרגיש מה משמח אותו, מה קשה לו, מה מפחיד אותו, באיזה עולם הוא נמצא בחוץ, איזה השפעות יש עליו, מי החברים שלו, איפה הוא מבלה, לאן הוא פוזל, מה מושך אותו.
תתקרבי אליו, עם שאלות פתוחות, עם התבוננות, עם עין טובה, תדאגי שהוא יכיר את העין הטובה שיש לך עליו, אחר כך נראה מה תגלי… אבל לקרבה הזו אין שום תחליף, והיא תנאי קודם וקריטי לכל הצבת גבולות.
הבן צריך לחוש אהוב ורצוי ללא התניה, שמקבלים אותו גם אם לא הכל מושלם, שהוא מוערך ולו באופן בסיסי, שאת כאמא שמחה אתו וגאה בו בגלל משהו משמעותי אחד לפחות שיש בו, רק אחרי כל זה (ועוד מעין זה) אפשר להציב גבולות, כמובן מתוך שיח… ולא מתוך כעס.
לא מדובר פה על שיח חינוכי כזה או אחר סביב קושי ספציפי, אלא על קשר חינוכי שונה באופן מהותי ואיכותי, השיח יכול לבוא רק כחלק מתוך הקשר הזה… אבל הקשר הוא לאו דווקא מילים, אלא עצם הקירבה, ההתעניינות והאכפתיות, כל הדברים הללו משנים כל כך את התמונה – זה הנושא העיקרי פה!
מומלץ להקדיש זמן קבוע למפגשים חווייתיים ואישיים עם הבן, המטרה היא שתתגייסי בתשומת לב מלאה כדי להכיר את עולמו הפנימי, תאפשרי לו להוביל את שעת האיכות שלכם יחד בדברים שאהובים עליו, שדרי קבלה ואמפתיה, הימנעי מכל ביקורת, שתפי פעולה במה שממלא אותו ועושה לו טוב, התערבות כזו יכולה ליצור שינוי והשפעה רחבה ביותר, בלבד שתתמידי בה לאורך זמן.
הנחת היסוד היא: ככל שתתפתח קירבה אמיתית – ההשפעה החינוכית תבוא מאליה.
*
אחרי כל זה, ככל שאתם כהורים רואים לנכון להציב גבול אדום וברור סביב סגנון המוזיקה הזו, או אז יש לפנות אל השלב הבא – שלב הידוק ההשגחה.
עשיתם כמין הסכם, שהבן מקבל את המחיקה של החומרים מהנגן ללא רשותו, אך דורש שלא תבדקי שוב בנגן "שלו"… את כמובן לא מצליחה לעמוד בהסכם הזה… לכן גילית שוב שהוא מחליק לשם… את מבינה שלמחוק לו שוב, זוהי פעולה אנטי חינוכית וכנראה לא יעילה, כעת את כמו ברחוב ללא מוצא, מבקשת עצה.
שאלי את עצמך: א. מדוע לדעתך הילד מגיב כך? ב. מה הסיבה שבחרת לנהוג כך? האם לדעתך נכון לתת לבן את "זכות הפרטיות" לגבי השימוש בנגן לאחר שהוברר כי הוא משתמש בו גם בצורה שלילית, האם נכון שיהיו דברים שהבן יכול להסתיר מההורים "כאילו" אין להם זכות לדעת בשם הפרטיות או הבעלות שלו? – וודאי שלא.
השגחה הורית, התחושה שהבן חש את ההורים נוכחים היטב בחייו ומלווים אותו ממקום דואג ומיטיב – זהו המפתח המרכזי לירידת הסיכונים החינוכיים בחיי ילדינו.
ההשגחה על הבן היא כעין תנועה על רצף… בקצה האחד – כאשר הכל כשורה, ההורה משגיח באופן פתוח והבן זוכה למרחב פעולה מירבי (זאת בניגוד להורות חרדתית או חודרנית). כאשר עולים אותות אזהרה – רמת ההשגחה והידוקה עולה, באמצעות מעורבות וקירבה להתרחשויות, תשאול ישיר וממוקד (מעבר לשיחות התעניינות שגרתיות, שהם חשובות מאד), בקצה השני של הרצף, כאשר הבן כבר הסתבך בדברים בעייתיים, מובעת התנגדות נחרצת (אך לא אלימה).
השגחה איננה בילוש סמוי, להיפך, היא גלויה וישירה, זאת חלק מחובתכם כהורים, יש ליידע את הבן בישירות בכוונתכם להדק את ההשגחה לפי הצורך, כך למשל החדר של הבן או הארון שלו איננו קודש קודשים, בדיוק כמו ה"נגן" שלו, עליכם ליידע את הבן שבכוונתכם להיכנס ולבדוק לפי רמת ההשגחה הנדרשת בעיניכם.
העלאת רמת ההשגחה איננה עונש, אבל היא שווה הרבה יותר מכל עונש, כי אם זה נעשה על ידי דמות חינוכית שנחווית כמיטיבה, זה מעביר מסר חזק עוד יותר של קירבה ומסירות, וממילא הופך את זה למתנה רבת ערך.
אין להתרשם ממחאותיו של הבן על הפגיעה בפרטיותו, זה הכרחי לנוכח גילויים בעייתיים, וזה אכן כולל אי נוחות ומבוכה.
יושם לב, השגחה הורית איננה שליטה, אבל היא מפתח חשוב לפיתוח שליטה עצמית על ידי הבן.
*
להשלמת ההתבוננות, מציע לבחון האם אנחנו ניגשים לנהל את האתגר הזה כאילו זו עובדה קיימת או שאנו באים רק לחזק את החומות/המרחק/המניעה.
בתוך עולם הישיבות ישנם כמה גישות חינוכיות להתמודדות עם התופעה.
ישנה גישה שאומרת, אנחנו כמחנכים לא יכולים להרשות לעצמינו את המצב הזה בשום פנים ואופן, סגנון המוזיקה והבאסים האלו הם דיסוננס גדול כל כך לגישה החינוכית שלנו, עד כדי שאנחנו לא יכולים לתת לזה להסתובב בינינו אפילו לא לתקופה קצרה… אנו נשקיע את כל המאמצים ונצא נגד זה במלחמת חורמה תמידית ואינסופית (לרוב, ישיבות אלו אוסרות לחלוטין להשתמש בנגן בתוככי הישיבה).
ישנה גישה מרוככת יותר, לפיה המחנכים עושים מאמץ להעביר מסר ברור לבחורים שהדבר לא מקובל, משקיעים בשיחות הסבר על הסכנה הטמונה במוזיקה שאיננה מתאימה, משתדלים לא לאפשר את זה אבל עם ידיעה שלא ניתן לסתום את כל הפרצות… בהבנה שגם מאמץ להקטנת ההיחשפות הוא בעל ערך חינוכי חשוב, למרות שבהחלט לא נצליח ששום בחור לא יהיה חשוף לזה בכלל (לרוב, ישיבות אלו מתירות לבחורים להחזיק ברשותם בישיבה נגן "מאושר" על ידי הרבנים).
הגישה ההפוכה, אלו מוסדות הרואות במציאות הזו אצל הבחורים מעין "גזירה", הכרה בכך שישנם גלים שאי אפשר להילחם בהם חזיתית… הם יאמרו: בלתי אפשרי לעקוב אחרי תכני המוזיקה שהצעירים שומעים, לכן מעגלים פינות ומעלימים עין, ממתינים בשקט ובתפילה עד שיעבור הגל…
מתוך הבנה שגיל ההתבגרות זוהי תקופה רגישה, כזו שצריך לעבור אותה הכי טוב שרק אפשר, והתקווה שאם רק נעבור את התקופה של הבחרות איכשהו בשלום, אותו בחור ישתדך עם בחורה ראויה, והוא כבר יתייצב על מקומו ויקבל סיפוק מריגושים טבעיים, ריגושים יהודיים, כאלו הנוצרים באופן מובנה בבית שיבנה עם רעייתו לעתיד, ממילא הוא לא יידרש לכל הפיצוצים והבאסים הגדולים של המוזיקה הזו כדי לייצר ריגושים בנפשו… הגל עוד יחלוף מאליו.
גישה זו יוצאת מנקודת הנחה, שאם אנו ננסה כל הזמן לסתום את כל הפרצות מכל הכיוונים ולמחוק את כל… שוב ושוב… הרי שאין לדבר סוף, העיסוק האינסופי בהעמדת הגבולות עלול לגרום שבעצם לא נתפנה לעניין העיקרי – לחנך באמת (!).
יושם לב, ככל שההשפעה החינוכית של הבית על הבן מוגבלת יחסית, חשוב יותר שהקו שתחליטו עליו בבית והקו של המוסד החינוכי יהיו מתואמים ככל האפשר, שלא ייווצרו דיסוננסים גדולים בין המקומות.
בהקשר זה, בבסיס שאלה זו ישנם סוגיות שנוגעות להשתייכות שלכם, מאד משנה איזה סגנון חינוכי הנהגתם בבית עד היום. לאיזה עולם תרבותי חברתי-חינוכי אתם משתייכים כמשפחה, ולאיזה סגנון ישיבות אתם מורגלים לשלוח את הבנים… (זה גם נוגע למשל, ביחס לשאלה: עד כמה אתם כהורים מוטרדים שהבן ילך בדיוק-בדיוק בתלם המוכר לכם…).
*
זאת ועוד, כל הורה נכנס לכל שלב התפתחותי בהורות עם מערכת של "דימויים" הנוגעים ל"איך הילד יהיה" ואיך "ההורה יהיה בקשר אתו"… וכן הלאה.
לעיתים ישנו פער גדול בין תפיסת המציאות בעיניך כאמא – לשמר את הבן כבחור ישיבה טהור, לבין המקום הריאלי שבו הוא נמצא, מכיר, חשוף ומתעניין בתכנים כאלה ואחרים שחדרו לתוך הציבור ולתוך תודעתם של בחורי ישיבות רבים.
הפער בין הרצוי למצוי נמצא בעוכריהם של הורים רבים שמנסים להילחם מלחמה שכבר מזמן הוכרעה אצל הבחור. במקרים אלו יש לבחון נקיטת שינוי בתחום הציפיות, לצמצם את הפערים בין ה"דימוי" והמשאלה החינוכית האידיאלית לבין המצב המציאותי.
כך שגם אם נניח שיש מקום להילחם בתופעה כזו או אחרת – יש לבחון איך הדרך של המלחמה לא תוביל לתוצאה הפוכה.
כך למשל, בניקיון הנגן ללא הודעה מוקדמת, המסר שמועבר לבחור הוא שהאם כפתה את רצונה, ללא שיח ושמיעת נטיות הלב שלו. התהליך שעלול להתפתח (וכבר התחיל…) הוא הסתרה מוגברת מצידו, בנוסף הוא עלול להפנים שהדרך להתמודד עם קשיים היא כוחניות וכפיית דעתי על האחר.
בסגנון המאבק הזה יש לשים לב לאפקט הפרדוקסלי, הביקורתיות והאכזבה שלך כאמא מהתנהגות הבן עלולים להגביר אצלו את תחושות ההשפלה והכעס, ובאמצעות נסיגה או התמרדות הוא עלול להתרחק עוד יותר מהמאמץ הטבעי להתקרב לציפיות החינוכיות שלך ממנו.
תשקלי לנהל שיח עם הבן בדבר מציאת ביטוי יצירתי, למשל, לנסות להמיר את הצורך בריגוש כזה של שירי טראנס לאופן חיובי יותר, אולי באמצעות מוזיקת טרנס "חסידית" איכותית שבכוחה למזער נזקים, זה גם יכול להעביר מסר לבן איך ללכת עם נטיות ליבו ועדיין למצוא ולבחור את האיכות והנורמליות, זוהי דרך של תיקון, מסר חשוב לכל התמודדות שתגיע…
ניתן לתעל את הצורך של הבן בריגושים מעין אלו ללימוד ופיתוח היכולת לשיר… או ללימודי נגינה של מוזיקה חסידית בדרך נקיה וטהורה, זה יכול למלא אותו, להפחית את הצורך בחיפוש אחר בארות נשברים…
כתבת שאת אישית מכנה את המוזיקה הזו – "מנגינות של משוגעים". משלו המפורסם של רבי נחמן מברסלב על ה"הינדיק" מתאים פה ביותר, לחיזוק ההבנה שדרך התמודדות עם בן המלך שהשתגע, זה לרדת לרמה ולמקום שבו הוא נמצא, לא על ידי כפייה להחזירו להתנהג כבן מלך, אלא באמצעות שהייה במצב שלו, בסבלנות, תוך החדרת האמונה שאפשר לעשות רבות כדי להיטיב את המציאות הקיימת!
בברכת רוב נחת.
חיים עוזר ה.