אני בת 19 ויש כמה דברים שרציתי לשאול: השנה האחרונה הייתה ממש קשה בשבילי, ולא רק בגלל המלחמה, אני לא ירחיב כאן אבל מה שקרה הוא שכמה גורמים כמו לימודי מקצוע וכדומה התחילו להשפיע עלי ממש, וללחץ הזה התחילו להתווסף הרבה מאוד חוויות מהילדות שכנראה שפשוט הדחקתי, הייתי משתדלת לא לחשוב עליהם ואז בבת אחת הכל צף, הכל התערבב. יוצא מכך שכל טריגר קטן של לחץ כמו מבחן היה זורק אותי למערבולת רגשית שלא הצלחתי לצאת ממנה. ההורים שלי קישרו אותי למטפלת מקצועית שהצלחתי להפתח לפניה קצת, מספיק כדי לשתף אותה במה שעשיתי כי הנטל הזה היה ממש כבד (לצערי זה לא החזיק מעמד, לא הצלחתי להקשר אליה מספיק כדי להמשיך) ואז החל השינוי, עזבתי את הלימודים התחלתי להתרכז בעצמי. מה אני רוצה, מה אני חושבת, מה אני אוהבת לעשות. מצאתי עבודה שסיפקה אותי והתרכזתי כמה שיכולתי במה שעושה לי טוב. ועד כמה שזה נשמע טוב, וכמה שאני לרוב גאה בעצמי על השינוי הזה, הסביבה משדרת לי את ההיפך.
המובן מאליו הוא שבחורה בגילי חייבת ללמוד מקצוע בגיל הזה, ואם היא לא זה אוטומטית מוריד בערכה, וכל עבודה שתחליף לימודים היא לא מספיקה כי למיטב הבנתי, לבנות בגילי יש הרבה מאוד הספקים לבצע בפרק זמן קצר מאוד. הבחורה הממוצעת רוצה להתחתן עם תלמיד חכם, והיא תעדיף שיהיה לה הכנסה קבועה שתוכל להבטיח שקט ושלווה לשניהם, במיוחד בעידן שלנו שהקמת בית נהייה יותר ויותר קשה פיננסית. מה שמעלה יותר ויותר את רף הלימודים, אפשר לזהות בקלות את גל הנהירה אחרי ההי טק בשנים האחרונות, כיוון שהמסלול נראה מבטיח. ולא רק היי טק, רב העבודות דורשות למידה ממושכת של כמה שנים, שלא להזכיר את הצורך העולה ומתגבר בתואר כדי להתקבל לעבודה בימינו. תואר כזה לוקח בממוצע לפחות 3 שנים.
ומאידך, בחורה בכל זאת מגיעה לגיל. אני מאמינה שהזיווג הוא משמים ושום תואר ושום הכנסה לא ישנו את זה, זה ברור לי. מי שברא שמים וארץ יכול לזווג כרצונו ולנו נשאר רק להתפלל. אבל העובדה היא שהסביבה מעודדת ללא הפסקה נערות לבחור את המקצוע שלהם בחוכמה, להשקיע בו, לסיים אותו מהר ככל שניתן, למצוא עבודה.
ומצד שלישי… עומד הגיל לכשעצמו. אין ויכוח שהגיל הזה הוא קריטי וחשוב, סוף גיל ההתבגרות התקופה שבה אדם מעצב את דמותו באופן סופי, הופך לעצמאי, ברור מאליו ובלתי נמנע שיזדמנו לו קשיים והתלבטויות בגיל הזה, ונדרש זמן, ונדרשת פניות מחשבתית כדי ליישב אותם, כדי לעשות חושבים ולהבין מי אני ומה מקומי בעולמו של הבורא.
ולא נזכיר את כל שאר הדברים שמוסיפים בלבול בתקופה הזאת. דברים כמו קשרים חברתיים(שהם גם קריטיים בגיל הזה) מצב בטחוני או מדיני כזה או אחר, התמודדויות נורמליות שכל אדם מתמודד איתם כמו יצרים וכדומה, הורמונים, בעיות משפחתיות, בעיות מנטליות, באמת יכול להיות כל דבר.
השאלה שלי תשמע מתריסה אבל אין לי כוונה כזאת, אני פשוט מדברת מתוך נסיון אישי שהקשה עלי: למה לדחוס כל כך הרבה לחץ וציפייה, לתקופה כל כך קצרה בחייה של נערה שהיא עדיין מתבגרת? למה כל כך הרבה בנות (אני יודעת כי אני מכירה אותן, ולא רק בגילי) מרגישות כאילו יש חלון צר מאוד בשבילן להגשים את החלומות והמטרות שלהם בחיים, וכדי לעשות את זה הן חייבות לספק משהו בתמורה בתקופה כזאת של זמן. תחושה שהן חייבות להספיק ולמהר, לסיים את הלימודים ולמצוא עבודה לפני שהן יגיעו לגיל כזה וכזה (מה שאני האמת מבינה כי זה פשוט לא נעים להתחתן תוך כדי לימודים, לא לאישה ולא לבעל) ולא נזכיר את הלחץ שמלווה אותנו כשאנחנו מגיעות לגיל שידוכים, מתוך ידיעה שמעכשיו אנחנו נמדדות כל הזמן ב7 עיניים
אני לא באה בטענות על הכלל, אני באה לשאול על עצמי. לכאורה בזבזתי זמן קריטי ויקר, אבל מבחינתי לא הייתה לי בחירה בעניין, ואני מרוצה מההתקדמות שלי, אבל חלק בי פשוט מרגיש שזה לא הוגן לצפות מאיתנו לכל כך הרבה, העובדה שחלק מאיתנו מצליחות לעמוד בלחץ לא מעידה על הכלל. מה עם גדילה? מה עם התפתחות עצמית? מה עם ניסוי וטעיה, כלומר מה יותר לגיטימי מלבנות את עצמך בגיל הזה שלב אחר שלב?
ישאלו, למה לא לעשות את זה תוך כדי הלימודים?אין פניות נפשית או מחשבתית. אני מדברת בתור מישהי שראתה מבפנים מה זה לימודי מקצוע, במיוחד במסלולים חרדיים בלי תואר שפשוט מאיצים חומר של 3 שנים בשנה וחצי, בנות מושקעות עד הצוואר בלימודים, אין להן זמן לישון. אני יודעת כי הייתי שם, וזה לא רק בלימודים גבוהים. רוב המסלולים הם 5-6 ימים בשבוע, עד שעות הערב.
בחורה צריכה להקריב בשביל הבית שהיא רוצה זה ברור לי, אבל מה אם זה פשוט לא התאפשר לה מה אם היא פספסה איזושהי רכבת מה אם משהו חשוב לא פחות העסיק אותה? זה לגיטימי?
סליחה על האריכות אבל באמת היה חשוב לי להעביר את הדברים בשלמותם, אני מודה לכם מכל הלב על הסבלנות ועל תשומת הלב שלכם מה שאתם עושים הוא לא מובן מאליו
שואלת מקסימה! שלום לך!
התחלת ללכת לפי המסלול המשורטט במפה בדיוק כפי שהיית "אמורה": לימודי מקצוע – שידוכים – חתונה,
ומשהו שם לא עבד.
המפה שלנו היא באמת לחוצה
למה זה לא עבד? האם זה בגלל באג מהותי בתוכנית הזאת? אולי באמת כמו שאת אומרת, נערות צעירות צריכות קצת יותר שלווה ויישוב הדעת כדי להתעצב, להתבגר, לשהות בתוך כל התהליכים שעוברים עליהן.
בהחלט יכול להיות.
הלחץ הכלכלי ובעקבותיו הלחץ בשידוכים גורם לכך שאנשים רבים בנקודת הזמן הזו מרגישים לחץ ומטרה דחופה, לצאת עם מקצוע ביד כדי להתחתן עם רקע כלכלי סביר.
נשים חרדיות, הניסיון להשיג גם וגם וגם
תשימי לב, אנחנו, הנשים החרדיות, בעצם תופעה די מיוחדת.
ברוב המקומות בעולם שבהם נשים עושות תארים, ומפתחות קריירה רצינית, הן לא מתחתנות בגיל 20-24, והן לא יולדות יותר מ2-3 ילדים.
ומאידך, במקומות בעולם שבהם גיל הנישואים נמוך, והילודה גבוהה, נשים לא ממש עושות קריירה, ולא מכניסות הרבה כסף.
אבל אנחנו רוצות גם וגם וגם וגם.
גם להתחתן מוקדם,
גם ללדת הרבה ילדים, ולגדל אותם בנחת,
גם למצוא מימוש והגשמה עצמית במקצוע מכובד
וגם להכניס בסוף החודש משכורת יפהפיה, שמספיקה לחיים נוחים גם אם הבעל לא עובד.
וכל זה כמובן בלי שתיפגע מנוחת הנפש, ובלי לוותר על אהבה ורומנטיות. אנחנו רוצות להיות קשובות לעצמנו, לחיות בהווה, להפנים תהליכים, להיות ברוגע. בקיצור, הכל.
כל מה שרצתה סבתא שלנו יחד עם כל מה שרוצה אישה מערבית באירופה.
נשמע הגיוני? לא ממש.
אז כמוך, לרבות מאיתנו המתכון לא כל כך עובד.
יש כאלה שמוותרות על הדברים המוסתרים, על השלווה, על החיבור שלי לעבודה ולמה שאני עושה,
על ההשקעה בזוגיות, על היחס לילדים, על מנוחת הנפש, ועל האותנטיות.
ויש כאלה שבוחרות לוותר על דברים יותר בולטים. כסף, כבוד, מעמד, חיים נוחים, כמות ילדים.
אני חייבת לעצור כשהמרוץ לא פועל נכון עבורי.
אני חוזרת שוב אלייך, הפרטית. עבורך הרעיון ללמוד ביעילות תואר מאסיבי לא היה מתאים. הרגשת הרגשה רעה, וההרגשה הזאת הצדיקה ברקס הגון וחשיבה מחדש. המסקנה שלך היא שכרגע הדבר שעושה לך טוב הוא לעצור. לעבוד קצת, בנחת, בהתבוננות.
אבל מה לעשות עם החֶברה שעדיין לא מרוצה ממני?
מהדברים שלך זה נשמע שאין לך ספק, שהעצירה הזאת היא מה שהיית צריכה לעשות, אבל כואב לך שנאלצת לשלם מחירים כאלה, בזמן שאת מרגישה שהבקשות שלך הן ממש בסיסיות והגיוניות.
את בעצם שואלת: למה הציפייה של החֶברה ממני היא כל כך מוגזמת? אתם לא מבינים שאני לא יכולה???
האם הרצון שלי להתיישב בדעתי, להתאושש מדברים לא קלים, להיות קשובה ללב שלי, לעבד את האופי שלי, ולהתבגר אט אט הוא כל כך בלתי אפשרי??
התשובה שהייתי הכי רוצה לענות לך, היא שאת צודקת, ויש כאן פשוט עוול, ואת צריכה להתעלם מהציפיות הללו לגמרי.
אבל את יודעת למה אני לא אענה לך כך באמת. כי זה לא נכון.
המציאות בחוץ כולל ה"דרישות" הבלתי סבירות שלה מאיתנו, תישאר גם אם לא נאהב אותה.
ואנחנו נצטרך למצוא את הדרך הנכונה לחיות איתה.
לא לרַצות את החברה
מצד אחד זה יהיה ממש אסון אם נלך אחריה באש ובמים בלי לעצור כשצריך, כמו שאת עצרת כשהרגשת שהנפש שלך מבקשת את זה, והשקעת במה שהיה נכון בשבילך.
אנחנו חייבים להיות מסונכרנים פנימה, ולהבין איזה מחירים אנחנו משלמים, מה מקדם אותנו כלפי חוץ, אבל מרחיק אותנו מבפנים מלהרגיש טוב.
אני מעריצה את היכולת שלך לשים סטופ גם כשכלפי חוץ ציפו ממך להמשיך במרוץ.
ומצד שני, גם לא להתעלם ממנה
איך תתייחסי לדרישות של החוץ?
להתעלם מהשיקולים החברתיים זה טפשי, כי יש רווחים והפסדים, ואת צריכה לדעת אותם כדי לבחור. לפעמים כדאי להתפשר ולוותר ויתורים מסוימים גם בשביל הציפיות של הסביבה.
אבל כאן חשוב לשים לב.
להתייחס לדרישות החברתיות כשיקול פרקטי
יש שתי דרכים להתייחס לדרישות של החֶברה. אחת מהן היא להיות תלויה באישור של הסביבה, להרגיש שלא אני מחליטה האם אני טובה, ראויה ומוצלחת,
אלא לחֶברה יש את המנדט לשפוט אותי.
והשנייה, הנכונה יותר,
היא להתבונן בצורה פרקטית ולקחת בחשבון את העובדה שדברים מסוימים מקדמים את המעמד שלי. לא את הערך האמיתי שלי, אלא את המעמד החיצוני.
כאשר אנחנו בונים תפיסת ערך פנימית ויציבה, אנחנו מסוגלים לשקול את השיקולים החברתיים כשיקולים פרקטיים שלא משפיעים על הדימוי העצמי שלנו.
דוגמה תיאורטית: יש לי שתי הצעות עבודה, בשתיהן אני אהנה באותה מידה, וגם ארוויח באותה מידה, אבל אחת מהן היא יותר מכובדת. ואולי יהיו שידוכים שאוכל להשיג בזכותה.
אם אשאב את הערך שלי מהעבודה המכובדת, אהיה מוכרחת לבחור את העבודה המכובדת יותר, גם אם זה לא יהיה משתלם בשום אופן, כי זה משפיע עלי ישירות על תחושת הערך שלי.
אבל אם אעדיף את העבודה המכובדת כדי להשיג שידוך יותר בקלות, זה יכול להיות שיקול נכון.
הערך העצמי שלי נשאר יציב ואני לא מרגישה חייבת לבחור את העבודה המכובדת, אלא רק אם המחיר שווה את ה"תוספת לקורות חיים".
במקרה שלך לדוגמה, הלימודים לא היו שווים את התוספת הזאת. ממש לא.
אני מברכת אותך שתצליחי למצוא את הדרך המדויקת בשבילך שבה תוכלי להתפתח בצורה טובה מכל הבחינות, ולהשיג הצלחה מתוך שלוות נפש.
בהערכה גדולה
ציפי
