ילד שגונב מגיל קטן

הבן שלי ילד חכם וחינני, בעל חן מיוחד ואהוב על החברים וההורים, מאובחן עם הפרעת קש וריכוז מהסוג של מוסחות מטופל תרופתית, ויש לו קשיים לימודיים, הוא כבר אחרי בר מצווה , אבל אנחנו רואים שממש יש לו קושי בהמון מצוות שקשורות לתורה וליראת שמיים כמו תפילה, קימה זמן , ברכות, למוד גמרא התמדה,ובשנתיים האחרונות תפסנו אותו המון פעמים גונב כסף מהאחים ומההורים והוא אף פעם לא מודה שזה הוא. המון פעמים העלמנו עיין לא רצינו לביישו , ודברנו כדרך אגב עעם כל הילדי..אבל שמים לב שהמצב מחריף, הרבנים אמרו לעשות לו קופת חיסכון לפרוט לו כסף מה שקורה שכסף יש לו תמיד אם זה ממתנות יום הולדת מבצעים וכו….
בכל אופן זה נראה שהוא פשוט לא משתלט על זה ואם רואה בטעות ארנק ששכחנו בשולחן הוא מיד שולח יד ומסתיר
לאחרונה הוא התחיל להחביא את הכסף בכל מיני פינות בבית ףף המרפסת , בשירותים…ואז אנו מוצאים את זה בדרך אגב
אנו מזהים קושי רגשי בביטוי אצלו, וגם מעט גמגום שמחריך במצבי לחץ, הילד לא מסכים ללכת בשום אופן לטיפול רגשי , לא מוכן להתקדם וללכת למאמן או שנקח לו חונך או אברך….
אנו אובדי עצות כי שאר הילדים שלנו גם מאתגרים וכל אחר עם המתנות שה' נתן לו..אבל הם מטופלים ומאוזנים והולכים לטיפולים רגשיים ורואים שפור והתקדמות
אבל אצלו זה ממש תקוע ומקשה , ישנם הרבה מחשבות שאולי הוא ינשור …אולי קשה לו ואני לא עוזרת מספיק…אבל אני יודעת שלא הכל אני אחראית בחיים אלו ויש לתת את השליטה והאחריות גם בידיים של הילד…אבל לא מליחה לעשות זאת, ולא יודעת איך לטפל בנושא הגנבות מפחיד אותי שיתפסו אותו בחנות או ברחוב …..מה עושים איך מביאים את הילד לקבלת עזרה…תודה

שלום וברכה

פנייתך נוגעת ללב

קשה לעמוד מנגד ולראות שהילד סובל רגשית, שהוא מסכן את עצמו התנהגותית, ושאין לאל ידך לסייע לו

את מציעה לו עזרה מקצועית, אבל הוא לא מעוניין

אפילו לא ללכת לחונך

ומצבו הולך ומחריף

מלבד הדאגה למצב הילד בהווה, יש לך דאגות גם לעתיד – איך הוא יסתדר? מה יקרה הלאה? האם הוא ינשור חלילה?

ואם לא די בכך, את בספקות עם עצמך, האם את עושה מספיק. את מבינה שאינך יכולה ללכת לטיפול במקומו, את יודעת שהאחריות ביסודה היא שלו, את גם יודעת שלילדים אחרים כן דאגת שיקבלו טיפול, אבל עדיין, במבחן התוצאה הילד לא מקבל את מה שהוא צריך, וזה גורם לך לרגשות אשמה וספקות.

ניכר שאת ממוקדת בטובת הילד והשאלה המרכזית מבחינתך היא מעשית – איך גורמים לילד, יותר נכון לנער, לרצות לקבל עזרה מקצועית?

אנסה לתת כמה נקודות מעשיות.

1. עוד לפני שפונים לילד, להיות מודעים לקושי בפנייה לעזרה מקצועית

פנייה לעזרה מקצועית היא עצמה צריכה עזרה. כדי שאדם יפנה לעזרה הוא צריך להכיר בכך שיש לו קושי מסויים, שהוא לא מושלם, שהוא "זקוק". אדם רוצה להיות "צלם אלוקים" – נותן שאינו צריך לקבל, שלם שאינו צריך תיקון. הפנייה לעזרה היא הודאה שאני נזקק, שאני לא מושלם. זה קשה!

כאשר הדימוי העצמי של הילד אינו גבוה, הקושי לפנות לעזרה הוא גדול יותר. הדבר יכול לשקף אפילו מצב בריא ביסודו, מן "מנגנון הגנה" שתפקידו לשמור על האדם לא להכיר במציאות שמאיימת עליו ויכולה לערער אותו רגשית. כל אדם מגיב בצורה שונה, לכן יש לגשת לכל הנושא מתוך עירנות לאופן שבו הילד עלול לתפוס את ההצעה לפנות לעזרה.

1. לנסות להעלות מודעות של הילד לקשיים שלו מנקודת מבטו

פעמים רבות מה שבעינינו נראה קושי, בעיני הזולת לא נראה כקושי. למשל, ילד שמציק לאחים שלו, ההורים יכולים לחשוב שהוא סובל, שלא טוב לו ולכן הוא מציק, אבל ייתכן שמבחינת הילד הכל בסדר, הוא בסך הכל עושה מה שצריך כדי להגן על עצמו.

כדי שהנער ירצה לפנות לעזרה, עלינו להסב את תשומת ליבו מחוסר הנוחות שנגרם לו בעצמו. אם נחזור לדוגמה הקודמת, היינו אומרים לילד: בטח לא נוח לך שאתה צריך כל הזמן "לחנך" את אחיך, בטח לא נוח לך שאחיך וההורים כועסים עליך כאשר את פועל בצורה כזו. התייחסות לבעייה מנקודת מבטו של הילד חוסכת ממנו חלק מהקושי להכיר בבעיה "עצמה", שכן הוא יכול להסכים לפנות לטיפול גם מסיבות צדדיות, כמו למשל שלא יכעסו עליו.

במקרה שלנו, יש כמה אפשרויות ברוח זו. למשל, כאשר הילד לא קם לתפילה, אפשר להתעניין (לא להטיף!) האם הוא הרגיש נוח כשכולם הלכו לתפילה והוא נשאר בבית. או לשקף לו ששמת לב שהיה לו לא נוח לקום אחרון. תוכלי לעשות זאת בעדינות ביחס לעוד התנהגויות, הרעיון הוא לכוון את ה"פרוז'קטור" של הילד לראות את הסבל של עצמו. שימי לב שלא להעמיס מידי, תזכרי שגם להכחשת הבעייה יש תפקיד. הנפש יודעת מה היא מסוגלת לשאת ולכן תתקדמי בצעדים זהירים.

1. לספק מידע על טיפול באופן עקיף

תוכלי בהזדמנויות עקיפות להביע מידע ועמדות על טיפול. למשל, שמי שהולך לטיפול אין משמעותו שהוא "משוגע", אלא דווקא חכם שרוצה לקדם את עצמו. להתייחס אל טיפול לא רק כמשהו שנועד לפתור "בעיות", אלא ככלי לפיתוח אישי, להתקדמות. תוכלי ליידע בדרך זו שטיפול הוא חסוי לגמרי, שגם ההורים לא יודעים מה שקורה שם, שאף אחד לא יודע שמישהו הולך לטיפול. החסיון אינו נובע מכך שיש בושה לטפל, אלא מכך שטיפול מכבד פרטיות של אנשים. כמו שאת הגוף מכסים לא כי מתביישים בו, אלא כי מכבדים אותו. תוכלי לציין גם שהמטפל לא מכריח אנשים לדבר. שאפשר להחליף מטפל אם לא מרגישים נוח איתו. שניתן לקחת טיפול קצר. שאפשר רק לנסות. כל זאת מסרים שתעבירי באגביות, לא ישירות מולו.

אחרון חביב, תוכלי להעביר מסרים הנוגעים להתמודדות עם הפרעת קשב. למשל שזו אינה "מחלה", אלא "סגנון" מסויים של אנשים. פשוט צריך ללמוד איך עובדים עם הסגנון הזה, כך תוכלי לתת את הדגש על עזרה של הקניית ידע וכלים, ופחות להיכנס לאיזורים של "תיקון" משהו מקולקל.

1. לנסות לגעת ברגשותיו ולהבין מה החששות שלו מהטיפול – ולהתייחס אליהם בכבוד.

אחרי ש"ריככת" את הקרקע, תוכלי לשוחח איתו במקום שקט. לשתף אותו שאת מאמינה בו, ואת רוצה שהוא יצליח יותר. תשאלי אותו האם ירצה לפגוש 2 פגישות בלבד עם מישהו שהוא כעין "חברותא" לברר מה אתה רוצה להשיג בחיים ואיך לעשות זאת בצורה נוחה/קלה/נעימה. בנקודה זו תשקיעי את מרב המאמצים להקשיב לתגובה שלו. לדעת ממה הוא חושש, מה הנימוקים שלו, תפתחי איתו שיחה בעניין, גם אם לא ישתף מייד, תגלגלי שיחה כדי שתוכלי לקבל יותר מידע על העמדה שלו כלפי העניין. כמה שיותר לשתוק ולקבל מידע – יותר טוב. אין צורך לענות או להתווכח, פשוט להקשיב ולהבין. תהפכי את הדיון על כך למטרה בפני עצמה. תגלי אמפתיה לקושי שלו. אל תמהרי ללחוץ בשיחה זו על פתרונות מעשיים. ייתכן שתצטרכי לחזור עליה עוד פעמים לפני שהקרקע תהייה בשלה להגיע לפסים מעשיים.

1. לתת לו להוביל – לבקש ממנו הצעות איך הוא חושב שאפשר לעזור לו.

תזכירי לעצמך ולו שהאחריות היא שלו, שהוא בעל הבית על עצמו, את פשוט אוהבת אותו ולכן מזכירה לו אילו אופציות קיימות עבורו. תחזקי את האוטונומיה והעצמאות שלו. תזכירי לו מצבים שבהם ראית שלא נוח לו ותשאלי אותו מה הוא מציע לעשות? האם הוא חושב שמגיע לו איכות חיים?

תזכרי שלאדם "פה" ו"אוזן". תפקיד ה"פה" הוא להוציא מידע מבפנים לבחוץ – כלומר רצון שהדברים יבואו ממנו בעצמו, לא מבחוץ. תפקיד ה"אוזן" הוא להכניס מידע מבחוץ לבפנים – הכרה בכך שהידע איך לפעול נמצא בחוץ ויש להקשיב לעצות מבחוץ. פעמים רבות אנשים עם הפרעת קשב "מקדימים פיהם לאזנם" הם מעדיפים שהפתרונות יבואו מהם. חלק מהעניין הוא שהם פחות מתחשבים במה ש"צריך" אלא במה שהאדם "רוצה", לכן שיקולי עלות-תועלת לא צריכים להיות במוקד השיח שלך איתו. תתמקדי יותר בתחושות שהוא מרגיש ובהצעות שלו להרגיש יותר טוב ובקלות.

אחרון חביב, תזכרי תמיד כמו שאמרת שיש לך ילד חכם וחינני, בעל חן מיוחד ואהוב על החברים וההורים. יש לו קושי שעמו הוא מתמודד בדרך שכעת נראית לו הנכונה, נסי לפתוח אותו לכיוונים חדשים, בעדינות, בסבלנות ומתוך אמפתיה לאופן שבו הוא רואה את הדברים. אם את רואה שהדברים אינם מגיעים לפתרון, מציע בחוק לקחת הדרכת הורים מאשת/איש מקצוע המתמחים בטיפול בהפרעת קשב.

בברכה

חיים