התמודדות בימי קורונה כאמא

אמא יקרה,אני רוצה להתחיל דווקא ממך: עוד לפני הכובע האימהי, אם נזיז את כולם הצידה,

את בבידוד עכשיו.

תנסי לשאול את עצמך בפשטות את יכולה בע"פ ואת יכולה בכתב, את יכולה גם עם מישהו:

מה שלומך?

איך זה להיות בבידוד? מרגישה בודדה? טוב לך? קשה לך? מאתגר לך?

כדי לשמור על רוגע ושגרה ולעזור לך להיות בשביל ילדיך חשוב שיהיה לך קודם כל את המקום לעצמך…

לך, יש שיגרה בתוך הבידוד?

מה את עושה?

מה סדר היום שלך?

מי תומך בך רגשית?

את מכניסה לשגרה דברים שאת אוהבת?

את יכולה לדבר בטלפון עם אנשים שנעים לך לדבר איתם?

האם את מרשה לעצמך להרגיש את כל ההשלכות של המצב המבודד הזה?

להתאבל על מה שאת מפסידה, להרגיש גם את מה שלא נעים,

ובתוך כל זה, יש לך המון הזדמנויות שאנשים שטרודים ביומיום לא מקבלים:

את יכולה לפגוש את עצמך, לחזק את הקשר שלך עם עצמך, עם בעלך ועם ילדיך

ובעיקר בעיקר, עם הקב"ה ששם אותך במצב הזה כרגע, כי הוא רוצה ממך משהו אחר, אולי לעצור, אולי להרפות, אולי לשים לב לדברים שבשוטף את פחות שמה לב אליהם..?

לכן כשלב ראשון הייתי מציעה שתפני את תשומת הלב שלך לעצמך ובלבד.

תנסי לראות מה שלומך, איך את מרגישה, ומה יעזור לך. תפנקי את עצמך במה שאת יכולה ואחרי שאת מרגישה מספיק מעודדת ועם כוחות נעבור לילדים שלך.

ותזכרי את המשפט הזה: אמא טובה באמת, היא מי שמסוגלת קודם כל להיות טובה לעצמה, לראות מה עובר עליה ולתת מענה לצרכים שלה. רק כך (רק! כך!) היא תהיה פנויה באמת מבחינה רגשית לילדיה.

לגבי הילדים: אני לא יכולה לקבוע את סדר היום שלכם, כי אני לא מכירה אתכם ולא יודעת מה טוב לכם. אצל כל משפחה זה משתנה ולכן את הפרטים הטכניים נסכם שאני משאירה לך.

מה כן?

את כותבת שהילדים שלך הם עם רקע של חרדות ושהמצב הזה דורש לפנות לפורום מקצועי כדי לחפש עצות מה לעשות איתם, שהרי לבד-את לא מסוגלת… (סליחה אם קצת הגזמתי)

חשוב להבין שהתפיסה שלך עליהם יכולה לגרום לך לחשוב: אוי, מסכנים, אני צריכה להעסיק אותם, לקנות להם.. לפצות אותם.. הילדים מרגישים מה אמא חושבת עליהם וכמה היא מרחמת, וכשאנחנו מגיעים כך, זה פחות מאפשר העצמה ויכולת להתמודד. מה דעתך לעשות סוויטש וכשבאה מחשבה מהסוג המרחם, להחליף אותה במחשבה כזו: איזו הזדמנות יש להם לגדול! להתמודד! להסתדר ולהוכיח לי שהם מסוגלים! ולשדר להם את זה…

פעמים רבות, אימהות נוטלות על עצמן תפקידים באופן מיותר לחלוטין… למשל, תפקיד המעסיקה/מרצה/מפצה/מגוננת/….

ואולי זו ה-הזדמנות להתפטר מהם ולגלות שילדייך לומדים להסתדר ולגדול יופי?

נסי ותראי מה קורה…

מעבר לכך, אני שומעת פחד סמוי שהמצב שלך כרגע יכניס אותם לחרדה.

איך מתמודדים עם חרדות?

פוגשים אותן. לא בורחים או נמנעים מהם, כך באופן הדרגתי מתמודדים ונחשפים לדבר שממנו חרדים. כמובן לא למצבים שהם באמת מסוכנים (שאז החרדה היא טובה) למשל, בזמן אזעקה להיכנס למקלט, אך מעבר לכך-ישנן שרשראות שלמות של פחדים שגוררים פחדים ושהם מיותרים לחלוטין.

למשל, לתת לילד לישון עם ההורים מחשש לאזעקה (או חושך, או חלומות רעים..) זה מעשה שמפחית חרדה לזמן קצר (ואולי נוח להורים..) אבל מלמד אותו שאכן יש ממה לפחד ובפעם הבאה הוא יפחד יותר…

מה שצריך לעזור לילד (ולעצמנו…) הוא להתמודד ולהביט לפחד בעיניים ואז מה קורה? הפחד נרגע. למשל, להיות עם הילד לזמן קצר בחדר וללמד אותו בהדרגה שלא קורה כלום (הרי אמא אמרה, אמא לא באמת נכנעת לפחדים שלי!) וכך הוא לומד להתמודד תוך זמן קצר מאוד עם הדבר שממנו פחד.

מה שחשוב הוא לסמוך עליו מבפנים, שהוא יתמודד… הילדים שלנו מנסים אותנו, הם ינסו להראות שהם מבועתים, ואנחנו כמעט ונרצה להיכנע למחשבה ש"מסכן, איך הוא פוחד,.. אולי האו באמת לא מסוגל?"… אבל כמה שאמא היא חזקה באמת, ולא מפחדת, זה עובר לילד שלה, הוא מרגיש שאמא משדרת לו: כן, אתה מסוגל, וזה אפשרי, אתה לא "ילד חרדתי כי אתה גר בדרום" ולא ילד פחדן ורגיש ועם קשיי קשב וטראומות שבגללן אתה לא מסוגל יותר… להיפך, אלא "ילד אמיץ שלומד להתמודד בגבורה עם אתגרים שילדים אחרים בגילך לא היו יכולים לדמיין" המהפך החשיבתי הזה לא מגיע ביום אחד, הוא דורש לפעמים ליווי מקצועי, כי לרוב אנחנו נכנעים לפחד של הילד בגלל הפחדים של עצמינו… אבל זה הכיוון ההתחלתי…

תזכרי שמה שאת תשדרי להם ותחשבי עליהם-זה מה שיעבור. את מפחדת? הם יפחדו. מותר לך לפחד, אבל גם ללמד את עצמך להתמודד עם הפחד, להרגיש אותו ולא לברוח ממנו (לא באמת מתים מפחד…לרוב גם לא מקורונה.. ) אחרי שמעזים להרגיש ולהרגיש עד הסוף, הרגש מתנקה ומרגישים הקלה, אבל כשבורחים ממנו החרדה גדלה וכך גם הילדים לומדים לברוח. כשבורחים מרגש, הוא הופך להיות מפלצתי כי המוח לומד מפעולת ההימנעות שאכן-יש ממה לפחד.

מה למעשה? אחרי שהרגשתי את מה שאני פוחדת ממנו, ולימדתי את הילדים שלי שזה בסדר לפחד?

לא לתת לפחד לנהל את המעשים שלי. מבחינה התנהגותית, למרות שיש חרדה מומלץ לעשות הפוך ממה שהחרדה אומרת.

לצערנו, הקורונה מכניסה אפקט הפוך-אנשים מגזימים והופכים לאובססיביים במידת החיטוי, ההימנעות והפחד מההדבקה וחשוב לזכור שככל שנוקטים ביותר פעולות-החרדה עולה. לכן צריך לשמוע להנחיות משרד הבריאות, אבל לא כדבר שאמור להרגיע חרדות אלא כאמצעי של ערבות הדדית ושל השתדלות חיונית.

את החרדה עצמה מותר לפגוש ומותר להסביר גם לילדים להסביר כפי יכולת ההבנה את המצב, להכניס הרבה אמונה שאנחנו מושגחים, שאנחנו בתהליך של גאולה בעולם ושאנחנו צריכים להישאר בבית כדי לסייע להפחתה של התחלואה בארץ. אנחנו מאמינים שזה מה שטוב לנו כרגע ואין לנו הרבה וודאות מה הולך להיות אבל יש לנו וודאות שהמהלך הזה הוא טוב עבורנו כיהודים מאמינים.

ומה באשר לסכנה אמיתית (למשל, כשיש ילד עם מערכת חיסונית חלשה וכיו"ב)?

גם שם, פשוט לפגוש את הפחד ולהכניס לשם את השם ולסמוך עליו שאנחנו בידיו ומה שיהיה-הוא טוב עבורנו

ומבחינה התנהגותית- לעודד כמה שפחות פעולות שיפחיתו חרדה לזמן קצר ויגדילו אותה לטווח הארוך. לגבי כל חרדה (חרדה מקהל, מעליות, ג'וקים או בכלל, מרגשות מסוימים..) אם החרדה אומרת : אל תרגישי/תסתירי מהילדים/תדברי הרבה/אל תדברי/תשטפי המון פעמים ידיים (בהגזמה)/אל תלכי למקומות ציבוריים/מעליות/ אל תאכלי במסעדות וכו'. תגידי לחרדה: חרדה יקרה, את היועצת הכי טובה לגבי מה לא לעשות. פשוט, מה שאת אומרת לי לעשות, אני עושה הפוך. תדברי? את שותקת! תשתקי? את מדברת! אל תרגישי? תרגישי! אל תעלי במעלית? תעלי! אל תלכי ליד כלבים (וגרוע מכך, תלמדי את הילדים לפחד מהם…) תלכי לידם! זו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם חרדה שרוצים להכחיד. אם לא? קחי בחשבון שהחרדה גדלה בכל פעם שאת שומעת לה…

מאחלת לך ולכל עמ"י בריאות הגוף והנפש,

ימים שקטים שלווים ורגועים

ואמונה שכל מה שקורה לנו הוא לטובתנו

חיבוק.

תמר מ.

tamarmoshe91@gmail.com