אני בן 26 והחיים שלי מלאים חוויות ברוך השם. רוב הזמן אני עסוק ושמח.
אני מתחיל עם זה כיוון שחשוב לי להדגיש שאני לא במצב של דיכאון, וזה הבעיה שלי.
כמובן שאני מודה על זה לקב"ה, אבל בחור במצבי, 'בשידוכים', אין כמעט הצעות (דבר שאני מבין לגמרי לאור מצבי בישיבה וכו', אין לי על כך טענות), יש לי תעסוקה שאני ממש נהנה כמעט מכל רגע, משפחה אוהבת ותומכת. אבל הבעיה שלי מתחילה מהבוקר, או מהלילה.
התאהבתי בלילות, אני יושב ועובד בשקט , אין לי הפרעות בבית, מרגיש חופשי לגמרי, אבל כמובן שבסוף כל לילה – מגיע בוקר.
לצערי עם השנים הפסקתי לקום בבוקר לשחרית, , יכול להיות שזה בגלל תקופה קשה שהייתה לי בזמנו בישיבה,יכול להיות שקשה לי לקום, יכול להיות שקשור זה בזה, אבל תכל'ס היום, אני יכול לפעמים להתפלל. כמובן שכשאני עם חברים או סתם ב'כריזה' להתפלל.
בתחילת הקורנה הייתי קם 'בעל כורחי' כי המניין היה מהחלון בחדרי… אבל בהמשך גם לזה לא קמתי.
אין לי שום רגש/הרגשה על כך, לא טוב כשאני מתפלל ולא רע כשאני לא מתפלל. מבחינתי אני מניח תפילין (סוג של גדר חזק אצלי) וזה מספק אותי רוחנית. (מה שכן, שבת נדיר מאד מאד שאפספס תפילה בבית כנסת. ולא קשור לזה שיש אנשים ומדברים בבית כנסת.)
אני חושב על אחרי החתונה בעז"ה, וזה ממש מתסכל אותי, אני רואה בעיניים ממש, מקרוב, אנשים שלא משתנים בנושא הזה, בשונה מנושאים אחרים שכן אני רואה שאנשים משתנים, למשל נושא הלימוד – שהטריד אותי והיום פחות.
(גם אם לא אצא לעבוד, זה יהיה אחרי ניסיון להיות בכולל. פעם חשבתי שאם היום אני לא נהנה ללמוד למה שאחרי החתונה אני כן יהנה? וגם הפחידו אותנו תמיד בנושא. למעשה אני רואה חברים שלא למדו מילה והיום פורחים, מאידך חברים שהיו השטייגעניסטים של הישיבה והיום הם לומדים מקצוע או מחפשים סתם עבודות פשוטות. בקיצור, זה לא (לגמרי) הנושא..)
זה מאד מפריע לי שזה לא מפריע לי מכמה סיבות,
א' בפנים בפנים אפי' שלא אומרים לי אני מרגיש ויודע שזה כואב להורים, וזה כואב לי. בעבר כל פעם שאמא שלי אמרה לי משהו על זה, אוטומטית היה נהיה לי ריאקציה ממש. היה לי כ"כ קשה עם זה (בפנים. מעולם לא הראיתי שקשה לי כשמעירים לי בנושאים האלו, אבל בתוכי, זה הכעיס אותי וואו) והיום כבר לא אומרים לי מילה. חשבתי שבמצב כזה שיש לי בעצם 'חופש פעולה/דת' אוטומטית אני יקום וכו'
ב' אי אפשר לחנך ילדים (בעז"ה…) בלי דוגמא אישית. ואחרי החתונה למה שזה ישתנה פתאום?
ג' גם כשניסיתי ללמוד קצת את הנושא, זה כ"כ שיעמם אותי… כשניסיתי להתחבר בכח לתפילה, זה פשוט לא עובד. גם לא 'ברסלבית' – לדבר בשפתי אל הקב"ה, לא עובד, מרגיש שזה לא אני.
ד' בפגישות (נפגשתי כולה עם 4 בחורות) זה ממש כואב לי כשאנחנו מדברים על סדר יום, להגיד 'קם בבוקר מתפלל ואח"כ…/מנחה/מעריב'. זה לא נכון! מצד שני אני מרגיש שאסור לי להרוס בלומר שאני קם מאוחר וכו'. ממש נקרע בפנים.
מרגיש אכזרי לעצמי, כי כואב לי כ"כ אבל אני יכול לעזור לעצמי ואני לא עוזר, אז אני משאיר את הכאב??
אשמח לעצה,
תודה על האתר המדהים!
תשובה
שלום לך בחור יקר ורגוע..
אתה כותב – 'אני בן 26 והחיים שלי מלאים חוויות ברוך השם. רוב הזמן אני עסוק ושמח. אני מתחיל עם זה כיוון שחשוב לי להדגיש שאני לא במצב של דיכאון, וזה הבעיה שלי'.
אני באמת ובתמים מעריך את הרגיעה שלך, את השלווה שלך, ואת היכולת שלך לעמוד מול המציאות שבה אתה נמצא בלי לפגוע בעצמך בכל מיני דרכים…
אני חושב שתחילת הדרך ואפילו סופה, היא היכולת שלנו להתנהל בצורה רגועה שלווה ואמיתית מול החסרונות שלנו, או ליתר דיוק מול ההכרה במיקום המדויק שלנו בהר-בעליה לדרך עבודת ה' השלימה…
אתה לא בדכאון, ולא זו הבעיה שלך.. ההיפך הוא הנכון, אם היית בדכאון, היית צריך עבודה כפולה, ראשית, לצאת מהדכאון. ורק אחר כך להתחיל מהמקום שבו אתה נמצא כיום. הדכאון רק גורע מאיתנו יכולות, ואינו מועיל במאום. ודאי שהוא אינו דרך להתקדמות שיפור או עליה כלשהיא, רוחנית או גשמית.
לכן עליך לשמוח בכך שאתה כפי שהינך בדיוק ממש, ברוך ה' ובחסדו הגדול…
וכעת ניגש לשאלתך, לתהייתך, להשתוקקותך…
אתה אומר שהתפילה היא מעמסה, שאתה מוותר עליה בקלי קלות, שאינך רואה שום צורך, תועלת, או תוכן בתפילה.
ואני רוצה לומר לך עם כמה שזה נשמע לא נעים לומר את זה – כולנו איתך!
כן, כולנו…
כולנו איתך..
כמובן שכל אחד לפי דרגתו מידתו אופיו וענינו, אבל כולנו איתך. אין מי שלא יבין את הכאב, את התהיה הפנימית, את ההתפרקות שיש בנו לנוכח התפילה, לנוכח הקביעות, לנוכח המטלה, ולנוכח המעמסה.
זה לא פשוט בכלל לענות על שאלה שכזאת.. בכלל לא פשוט..
במשך שנים אני חושב ומהרהר בנושא הזה, מכל כיוון וזווית אפשרית. וזה לא דבר קל בכלל.. יש לתפילה אין ספור פנים והתבוננויות…
בכל אופן אני אנסה לספר לך אחת מתחושותי האישיות בענין התפילה… אחת מני ים…
אני כמובן לא אדבר איתך כאן על מעלת התפילה, מדרשי חז"ל, לימוד התפילה וכדומה. אני סומך עליך שאתה בקיא בכל הנושאים הללו, ואינך צריך אותי לשם כך. אני אדבר איתך נטו ישר ולענין, האם שייך ואם כן איך, להכניס את התפילה לשגרת החיים. האם יתכן מצב שאי פעם אני אערוג להתפלל, או לכל הפחות אזדקק מידי פעם לתפילה, ולא רק אהיה חייב ומוכרח…
איך…
איני בטוח שתבין את דברי, עד שתנסה אותם כיאות. ואולי אפילו עד שתנוח עליך הרוח ביום מן הימים להפנים זאת. ואיני דן אותך, כי טובה מרדות אחת בליבו של אדם ממאה מלקיות. ואם תבין זאת יום אחד בליבך כמו שצריך, זה יהיה טוב בהרבה ממה שתכפה על עצמך הבנה שאינה רצונית…
כולנו עסוקים וטרודים כל הזמן, ואין בנו שום שלווה. טיפת שלווה. גרם שלווה.
מידע מגיח לנו מכל כיוון, עם רצון ובלעדיו. ולהתרכז היום במשהו יותר מ5 דקות, אם הוא לא מעניין ומרתק במיוחד, זה נס.
האינטנסיביות של הדברים, המגוון, השפע, העושר, הבלבול הוא עצום. כל אחד מתחבר למליון דברים, ויודע הכל.
גם החשקים הרצונות המאווים והשאיפות, מלאים ומבולבלים.
גם בשעות של שקט גמור ושל שלווה ששורה עלינו, לרוב זו שלווה מדומה, ולעיתים זו שלווה רעועה ונתונה למרמס בשניות אחדות, ונדיר שאנחנו מצליחים להיות שלווים באמת ובתמים זמן הגון ומספיק…
עבודת ה' בהקשר הזה הפוכה לחלוטין. ל ח ל ו ט י ן.
מה כוונתי..
עבודת ה' בכללה, לימוד התורה. בקשת התפילה, קיום המצוות ביציבות ובתמידות, חיי הנישואין כהלכה.
כל אלה דורשים שקט, שלווה, אורך רוח, שקיעה בתוך משהו אחד במשך זמן ממושך, והפקת האיכות ממנו בצורה מיטבית..
היכולת לשבות בשבת ולהפיק מכך קרבת ה', היא ברגיעה, בהכרה בשביתת הבריאה על ידי התבוננות ושקט נפשי עמוק שנצרך לכך…
היכולת לחיות עם אשה אחת במשך כל כך הרבה שנים, להשתפר להתאחד ולפרוח ביחד, זו יכולת של שקט של שלווה של התבוננות של איכות של יצירה.
לשם דוגמא, אדם מגיע לחתונה שיש בה המון סוגי מאכל משובחים, והוא רץ וטועם מכל סוגי הבשר היקרים, מכל סוגי הדגים המשובחים, מהשתיה המגוונת, ובסוף מתיישב ונרגע, אין ספק שהוא נהנה, נהנה מאוד אפילו.
לעומתו בא אדם אחר, התבונן בכל האוכל, לקח מנה אחת מכמה דברים שהוא אוהב מאוד, התיישב בעדינות ואכל אותה לתיאבון לאט לאט, שתה קצת קולה, לעס כמו שצריך, התענג, אכל ושבע, ולבסוף נרגע. לקח עוד רבע מנה, גם אותה אכל ברגיעה. ושבע.
כעת שניהם יושבים זה לצד זה ומדברים. ואתה כמתבונן מן הצד שואל, מי נהנה יותר, מי חווה יותר, מי מאושר יותר כעת?
הלא התנהגותם מצביעה על חייהם, בעוד האחד חוטף ואוכל, חוטף ונהנה, חוטף וחי, כך גם בנישואיו, כך גם בתפילתו, כך גם בקיום מצוותיו.
יכולת האיפוק, דחיית הסיפוק, וההנאה האמיתית מדברים חסרה לו מאוד.
לעומת השני שזמנו בידו וסבלנותו עימו, תמיד יש לו זמן לדבר לשוחח לחוות להנות ולהתענג באמת.
סיפור יפה. בטוחני שסיפור ברור זה, נמשלו אינו ברור כל כך, כיון שזקוק לנו להיות במצב של אורך רוח כדי לחוות את התועלת שיש בשקט והשלווה לעומת הסטרס והמחטף. אנו רחוקים מכך מאוד לצערינו…
אבל במצבים שנהיה אנחנו נינוחים, במצבים שבהם נהיה אנחנו שקטים ושלוים, מכל מיני סיבות שהחיים מזמנים לנו, תפציע בנו פתאום ההבנה התחושה החויה והעונג האינסופי שיש בחווית ההתאפקות, בחווית הרוגע השקט והשלווה. הרוחנית כמו הגשמית.
התפילה, לפי דעתי, אחת מהתועלתיות הגדולות שיש בה, זה מה שכתבתי כאן.
תן לעצמך פעם אחת בחייך את החוויה הזאת, ותשתף אותי איך הרגשת…
זה לא קל וזה לא קורה כל יום, אבל כל בעל לב, מרגיש את זה פעם ב….
כל בעל לב עדין, מרגיש פעם בזמן רב את התחושות שהעליתי כאן על גבי הכתב.
הגעת לתפילה מוקדם, אמרת ברכות השחר באיטיות…
אתה מחליט להגיד קרבנות, אין לך מושג כל כך מה זה הקרבנות, מה פירוש הפרשיות והמשניות, אבל אתה אומר ובמוחך אתה חושב בכלל על דברים אחרים, אתה רק עסוק בלמלמל בפיך בצורה ברורה את הקרבנות כי אתה רוצה לומר אותם, כך פשוט, אתה חש ששלימות התפילה זה אם תאמר אותם בפיך.
ואתה אומר ואומר ואומר, ובסוף זה נגמר, ובלב שלך היית רוצה לומר עוד קצת, משום שנכנסת לטרנס הזה, אתה שלוו משהו.
אחר כך מגיעים פסוקי דזמרה, ואתה אומר ואומר ואומר, אינך מתרכז כל כך בתפילה, אבל אתה אומר ומשהו בך נכנס עוד קצת ואתה נפתח, אתה חושב רק באופן כללי שאתה מהלל את ה', ומידי פעם אתה מבין בשטחיות משפט כזה או אחר, והכל שבח לה', זה לא כל כך משנה לך איזה שבח ולמה דווקא הוא נאמר, אתה לא עוסק בלימוד התפילה, אתה פשוט מתפלל.
ואז מגיע קריאת שמע, ושמונה עשרה, וחזרת הש"צ, וסוף התפילה, ומתחשק לך להיות שלם לגמרי ולהישאר עד הקדיש האחרון.
ובסוף אתה אומר יג' עיקרין משום מה. ושם פתאום אתה מרגיש טוב. אתה אומר אותם מתחילה ועד סוף, נושק למזוזה ועוזב את בית הכנסת.
סיימת את התפילה, ואז תוך כמה דקות אתה חוזר לשגרה, להספק, לדחפים ולתזזיתיות.
אבל היו כמה רגעים שבהם חווית שלווה, חווית ריכוז, נסקת מהעולם הזה לעולם הבא, קצת, טיפה, משהו… אבל התרוממת קצת… התנתקת… חווית אלוקות אמיתית!
זה נשמע יותר כמו חווית מדיטציה מאשר תפילה, אך לא, אין זה כך. זו חווית התפילה, הקשר עם הבורא יתכן רק בשעות של שלווה, של רוגע, של התבוננות, של הרמת הראש למעלה…
לצערינו, אין לנו מושג קלוש אפילו בתועלתה של שלווה זו, בתועלתם של רגעים אלו, אשר טומנים בחובם זקיקי ריכוז של בנין הרוח של האדם, אין לנו את כל זה, משום שטרופים אנחנו בחיי העולם, ואיננו יודעים אפילו אל איפה והיכן לשאוף ולערוג.
רגעים אלו בכוחם לרומם את האדם ולצקת אותו כאיש מרומם ונעלה, מנותק מעט מהבלי העולם. מעט.
זו התפילה.
נכון. זה לא קורה הרבה. צריך הרבה הרבה סייעתא דשמיא לאורות שכאלו. ואפילו חסידים הראשונים היו זקוקים לשעה אחת כדי לעלות לשם.
אבל לפחות נדע את זה, ננסה קצת.
אנחנו בטוח ניפול ונקום וניפול ונקום… ויותר נפול משנקום.
אבל הקצת שנקום שווה את כל החיים..
ההורים הילדים והאשה, אלו לא שיקולים לתפילה האישית שלך. בסופו של יום תבחר אתה את תבנית חייך האם להציג להם כך או כך, לפי זרם החיים, ולפי הרווחים שתרוויח או תפסיד, ולפי הצורך ואמביציות שלך להיות תדמיתי ונחשב כלפי הסובבים אותך… גם זה חשוב לפעמים.. אבל זה לא העיקר.
התפילה היא עבודה שבלב. דייקא. בלב. דווקא בלב. זה משהו שלך. פנימי-אישי-אמיתי-עליון.
אני מציע לך להזניח ולהניח את התפילה משיקולים זרים. ולפנות ישר אליה, בעבודה אמיתית. מתוך חידוד הצורך בה. מתוך השראה ותחושה שיש בה משהו שאין בחיים שלנו. ומתוך חשק וצורך להיות שם, לחוות, להתעלות לרגעים קטנים, ולהניב שביבים פצפונים של אושר אינסופי…
תקדיש מידי פעם זמן רגוע לתפילה, ובזמן הזה רק תתפלל, תתרכז, תשקע עמוק, אתה תתעלה…
ובטווח הרחוק אלו אבני הבנין של האישיות. אלו ולא אחרות…
התאהבת בלילות וה' חנן אותך בכשרונות. הינך בעל לב מבין, ועם רצון להתקדם. סע הלאה.
אל תדון את עצמך ברותחין. ואל תשא על גבך את כל כובד העבר ונקיפות המצפון על כתפיך. הנח להם. הם לעולם לא יעזרו לך…
אתה מוכרח לנסות להתקרב שוב לתפילה והפעם לא מתוך הכרח, לא מתוך כפיה, אלא מתוך הבנה אמיתית, ומתוך תחושה של ערך לדבר הזה שנקרא תפילה.
אני מאחל לך שתצליח לתפוס ראש. שתצליח בתחילה להבין לכל הפחות שגם בימינו אנו, אנו זקוקים לתפילה. התפילה אינה זקוקה לנו, אלא אנו זקוקים לתפילה. ואם תזכה להבין תזכה בודאי להרגיש גם מידי פעם. והיה זה שכרינו.
איתך בתפילה בלב ונפש
