עולות לי שאלות קיומיות על הנצח וביאת המשיח שמקשות עלי מאד

שלום, אני בחורה בת 20
אשמח לתשובה על השאלה שלי
לאחרונה עולות בי הרבה שאלות קיומיות ואמוניות – אם אני מגדירה נכון
שאלות כדוגמת – יגיע המשיח, ואז? יחרב העולם? אז מה נעשה כאן בעצם?
ומהם חיי נצח ?? מה נעשה כאן ביקום בעוד מיליון שנה? מיליארד? כולם יעלמו מכאן יום אחד? הרי לכל דבר יש סוף אז מה יהיה הסוף לעולם.
השאלות הללו לא נעימות לי בכלל כיון שהן מחדירות בי אי רצון לביאת המשיח כיון שאני חושבת שאיתו יגיע גם הסוף
שממנו אני מפחדת נורא
וכל זאת יוצר מצב של פחדים והרהורים לא טובים בענייני אמונה בייני לבין עצמי
אשמח לתשובה
תודה על כל הפעילות

שלום לך שואלת יקרה,
אני שומעת את העוצמות של הפחד מהסוף. מה בעצם מפחיד כל כך בסוף? מפחיד למות? מפחיד לא להיות? מפחיד שהעתיד לא ידוע? מפחיד שאורח החיים שאני מכירה ורגילה ישתנה? ממה הפחד הגדול? ולמה את נבהלת כשאת מניחה ש'לכל דבר יש סוף'?
את צודקת. בהיותנו ברואים בצלם אלוקים ובעלי נשמה נצחית, יש לנו התנגדות עקרונית ומובנית למחשבה שנגיע לאיזשהו קץ. אנחנו חווים את הרמה הבסיסית של הקיום שלנו כאין-סופי, בדיוק כפי שאמור היה להיות אלמלא חטא האדם ונגזרה עליו מיתה. הרגשת האלמותיות הלא מודעת שלנו מונעת מאיתנו אפילו לדמיין שהחוויה העוצמתית שאני קוראת לה "אני" תיגמר. תופעה מדהימה, לא?
ואולי יש כאן בהלה גדולה אפילו יותר מהחששות שלך לגבי אחרית הימים. אני מתכוונת לבהלה מעצם המחשבות על זה. את תוהה אם השאלות הללו הן בגדר בעיה באמונה ואת נחרדת לגלות שאולי בעצם את לא מחכה למשיח כמו שאת "אמורה".
אבל תכלס, האם זה לא נראה לך נורמלי להסתקרן ולנסות לדמיין מה יהיה אחרי הכל, מה יעלה בגורל היקום והאנושות? נראה לי שכמעט כולם חושבים על זה קצת באישהו שלב בחיים, והאמת היא שזו שאלה ממש טובה: לאן כולנו צועדים בעצם? המחשבות האלה מתבקשות במיוחד אצלנו המאמינים שרואים את עצמנו בפרוזדור שמוביל לטרקלין והציפיה לגאולה וההתכווננות אל התכלית בעולם הבא היא חלק מהשיח היומיומי שלנו. בקיצור, זה לגיטימי ותקין ומותר לתהות מה יהיה אחרי הכל, והאמת היא שאת לא הראשונה ששואלת את זה. חכמי הדורות וגדולי ההוגים שפכו על כך תילי תילים של מאמרים.
אבל, וזה 'אבל' מאוד חשוב:
השאלה היא מה קורה לך בתוך המחשבות האלה. האם אלה תהיות? מחשבות סקרניות שמתעוררות להן מדי פעם? שאלות פילוסופיות שמובילות אותך ללימוד ולתובנות בהירות יותר לגבי העתיד? האם העיסוק הזה מקדם אותך בחיים האישיים ובעבודת ה'? זה עושה לך טוב?
את אומרת שלא.
אם העיסוק בסוגיות האלה היה נותן לך מענה או מניח את הדעת, זו הייתה ברכה. אבל לא נראה לי שאת בכיוון, ויותר מזה, מהמכתב שלך אני מבינה שמה שמטריד אותך זה לא השאלות הקיומיות עצמן אלא התסכול שהן גורמות לך. אנחנו יכולות לפתוח דיון ולהביא שפע של מקורות רלוונטיים על המושגים 'אחרית הימים', 'תחיית המתים', 'ימות המשיח', 'עולם הבא', ולהרחיב על ההגדרות וההבחנות שביניהם, אבל יש לי תחושה שלא זה מה שאת מחפשת. ידע בתחום הזה קיים וזמין ללמידה במסגרות שונות, אבל השורה התחתונה היא שלעולם לא נוכל באמת לדעת. אמנם יש מקורות רבים בנושא, חלקם מביאים תיאורים שונים ואפילו סותרים על מה שעתיד להיות, החל ב'עולם כמנהגו נוהג' וכלה בתיאורים מפורטים על מציאות פנטסטית לחלוטין כמו אדמה שמצמיחה מאכלים מוכנים ובגדים, ועולם של נשמות שמתענגות על זיו השכינה – ועדיין מעל כל אלה מרחף הציטוט המפורסם של הרמב"ם: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן, לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו. שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו".
מסתבר שהרמב"ם חשב על השאלות שהעלית, בחן תשובות שונות, והגיע למסקנה שאין תשובה חד משמעית. ובכל זאת הרמב"ם לא ראה בכך סתירה לאמונה בביאת המשיח ולא חשב שיש בכך עירעור של האמונה. להיפך, תראי איך הוא מתייחס לכך שנשארו סימני שאלה פתוחים: "ועל כל פנים אין סדור הוויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת". כלומר: הרמב"ם קובע שאת יכולה להיות יהודיה כשרה ובעלת אמונה איתנה, גם אם השאלות מרחפות היכנשהו בראשך, כי בכל מקרה הנושא הזה הוא לא מעיקרי הדת. ולמי ששאלות כאלה מטרידות אותו יתר על המידה, הרמב"ם מוסיף עצה מעשית: "ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ולא יאריך במדרשות האמורים בעניינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה … אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו". במילים אחרות הרמב"ם מכיר את השאלות היטב, מאפשר להן לעלות ולהישאל, אבל אחר כך מציב אותן במקום הנכון וקובע שאלה לא עיקרי הדת לכן לא כדאי לעסוק בהן יותר מדי.
עד כמה הנוסחה הזו רלוונטית לך? מה יכול לעזור לך ליישם אותה?
אני חושבת שאפשר להסתכל על החיים בכל מיני רזולוציות. אפשר להקטין ראש ולהיות עסוקים רק בכאן ובעכשיו, אפשר להתרחק קצת מהכאן והעכשיו ולראות את היומיום בהקשר רחב יותר עם יעדים ותהליכים, אפשר גם להתרחק לפרספקטיבה רחבה יותר, לראות את עצמנו כחלק מהחברה ולהבין את המיקום שלנו על הרצף ההיסטורי. נראה לי שאת לקחת צעד נוסף ובחרת להתבונן על העולם ועל האנושות בעדשה עם המבט הכי רחוק. במבט ראשון זה נשמע נהדר. לכאורה, ככל שאנחנו מרחיקים ראות אנחנו מבינים את עצמנו יותר לעומק. לא? אני מאמינה שהמשפט האחרון הוא נכון עד לגבול מסוים. תמיד טוב לחפור ולהבין יותר, אבל יש נקודת קצה שממנה והלאה – כל המוסיף גורע, ובשורות הבאות אנסה להסביר למה.
הבחירה להסתכל בפרספקטיבה רחבה מאפשרת לנו לראות דברים שאי אפשר לקבל כשאנחנו טמונים בתוך הפרטים, אבל היא גם עולה לנו במחיר, ולא פעם במחיר כבד. היכולת שלנו לפעול בכמה מישורים בו זמנית מוגבלת. כשאנחנו עסוקים בעתיד הרחוק, היכולת שלנו לפעול בהווה נפגעת. כך לדוגמה, קשה לתפקד ביומיום (לאכול, לנקות ולטפל בילדים) ובו זמנית להגות בשאלות הגדולות של תכלית העולם והאנושות. אני בטוחה שבעוד את מעסיקה את עצמך בתסריטים אפוקליפטיים אפשריים, משהו ביכולת שלך להתמקד במרחבי העשייה שנגישים לך – כנראה נפגם. ככה זה בדרך כלל: השאלות הקיומיות מפריעות לנו לעסוק בקיום עצמו. את מתבוננת הלאה רחוק רחוק ובאותו זמן מפסידה את ההזדמנויות שיש לעולם המוחשי והקרוב אלייך להציע. מעניין לחשוב: על חשבון מה מגיע העיסוק בעתיד? והאם יש לך איזשהו רווח מכך שאת הוגה בכך?
בדרך כלל אני מאמינה בלימוד יסודי ועיון מעמיק בכל שאלה. במיוחד כשמדובר בשאלות באמונה. אילו השאלות שלך היו שאלות באמונה, הייתי ממליצה לך בחום לחקור אותן בלי להרפות, עד שתרגישי שהגעת למנוחה. אבל הפעם יש לי תחושה שמה שמטריד אותך זה לא סוגיות באמונה אלא סוגיות רגשיות של חשש מפני העתיד. דווקא לכן ההמלצה שלי אליך היא הפוכה. במקום לצאת למסע של חקר מעמיק – תארזי את כל השאלות, תניחי על מדף בחייך, ועל האריזה הסגורה תרשמי: 'לא יודעת וכנראה גם אי אפשר לדעת'.
את בטח שואלת : למה?
התשובה היא שבאמת אין אפשרות להבין את זה עד הסוף. התודעה האנושית אסורה בכבלים של תפיסת זמן ומרחב. כלומר, אנחנו יכולים להבין רק מושגים שמוגבלים בזמן ובמקום. השאלות שלך מנסות לצאת החוצה ולהבין את היקום במצב שמעבר למסגרות האלה, וזה פשוט בלתי אפשרי וחורג ממגבלות היכולת האנושית. זו האמת, והמחשבה שיש לנו אפשרות לצאת מתוך עצמנו ולהתבונן על דברים מהצד היא בסך הכל אשליה. במילים אחרות: כבני אדם אנו חווים את כל הרבדים של המציאות דרך ערוץ אחד: דרך החוויה הסובייקטיבית שלנו ומבעד לעיניים הצרות שלנו, אי אפשר להיפטר מזה.
מאחר שאני מגיעה מתחום המחקר המדעי אסביר את הדברים בדרך שקרובה לליבי. אנחנו חווים את עצמנו על ציר כרונולוגי של זמן. יש לכל אדם תאריך לידה ופטירה, והוא משתבץ לו היכנשהו בספר ההיסטוריה. אבל כיום, לפי איך שהמדע מבין היום את המושג זמן – החוויה הזו היא פשוט אשליה. עכשיו תנסי לחשוב כמה טיפשי זה שיצור שחווה את עצמו על ציר הזמן מנסה להבין מה היה לפני שבכלל נברא הרעיון הזה של זמן, או מה יהיה אחרי שהמושג זמן יחלוף מהעולם! באותה מידה זה אווילי לחלוטין לדבר על היקום כיחידה סגורה שאנו מתבוננים עליה מבחוץ, תוך כדי שאנחנו יושבים על הספה בסלון שניצב על כדור הארץ. מה לעשות, אנחנו מוגבלים. אין לנו שום מישור ייחוס מלבד אנחנו בעצמנו.
אני לא אומרת את זה מתוך ייאוש או תבוסתנות. אני חושבת שלהבין את הגבולות שלנו זו בגרות, והבגרות הזו מובילה ללקיחת אחריות על מה שבתוך התחום. הדוגמה החביבה עלי היא גג על בנין גבוה שאין בו מעקה. טבעי בהחלט שאדם שנמצא על גג כזה פוחד מכל תנועה על הגג, אפילו במרכז הרחבה. אבל אם יש מעקה בטיחות סביב הגג, אפשר לרוץ בבטחה גם בשוליים. כשאנחנו תוחמים את עצמנו, אנחנו מרוויחים מרחב חופשי ובטיחותי לעשיה, גם אם זה כרוך בניית 'מעקה' שמגביל את המחשבות, השאלות וה'חפירות' שלנו.
אני רוצה להוסיף ולהדגיש שהצורך לשים גבול ותיחום לשאלות הוא נכון לא רק לגבייך. הנושא הזה תקף בכל תחומי המחקר. לא כל שאלה נחשבת ל'קבילה'. כל חוקר חייב להגביל את עצמו במודע לשאלות כאלה שמובילות לתשובות פוריות, אחרת הוא סתם ייתקע. שאלה שמובילה למבוי סתום – יורדת מהמסלול ולא נשאלת. הנה דוגמה: כתשובה לשאלה "מדוע פרחים רבים נפתחים בכיוון שפונה לשמש" היו מדענים-הוגים בעבר הרחוק שחשבו שלפרח יש רצון חופשי והנפש שלו שואפת לקבל את אור השמש ולכן הוא פונה אליה. בלי קשר לדיון אם זו תשובה נכונה או לא, התשובה הזו לא הוכיחה את עצמה כפוריה ובעלת המשך לאורך השנים. לא היו לנו מספיק כלים לחקור את ה'רצון הפנימי' של צמחים, אבל תשובות מכניסטיות שראו את הצמח כחומרי לחלוטין בלי שום חיות ונשמה, הציעו מנגנונים שמסבירים את התנועה של הפרח לכיוון השמש באופן דטרמיניסטי והובילו את הביולוגיה המודרנית להישגים מרשימים ביותר. לא כל כך משנה אם ההנחה שהצמח הוא חסר נפש עצמית או לא – מה שחשוב זה שכשהמדענים היו במבוי הסתום, הם ביזבזו בערך 2000 שנה בלי התקדמות משמעותית בנושא, וברגע שפנו לכיוון הפורה התקבלו 200 שנה של מחקר משגשג עם גילויים חדשים והמצאות פנטסטיות. לפעמים החכמה היא לומר בענווה: הנושא הזה הוא מחוץ לתחום שבו אני מסוגל לדון. זה רק תוקע אותי ולכן אני פורש ממנו.
יש דיון בגמרא אם מותר לקרוא ולתרגם את מעשה בראשית כי זה עלול להביא לשאלות 'מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור'. חלילה לנו מהמחשבה שחז"ל דגלו בצרות אופקים, עצימת עיניים, או עצלות המחשבה. הסיבה שבגללה הם עצרו אותנו מלעסוק במה שלא מקדם אותנו הייתה, כי הם ראו את ההרס שעלול לקרות כשאדם לא מכיר בגבולות שלו.
אז מה תכלס?
אני מציעה שבפעם הבאה שמחשבות מהסוג הזה יבואו אלייך – אל תבהלי, תזהי אותן ותגידי להן יפה שלום. אחר כך תנשמי עמוק ותגידי גם להתראות. תזכירי לעצמך שאלו הן שאלות מצוינות, וכמו הרבה מהשאלות המצוינות – פשוט אין תשובות שאנחנו יכולים להבין כרגע, ולכן אין לנו צורך בהן. את יכולה להניח אותן בצד ולבחור להתמקד במרחבי הפעולה הממשיים שלך ולמלא אותם בטוב.
אם תרגישי בכל זאת שהמחשבות הללו נוכחות באופן בלתי נשלט ומשפיעות על התפקוד היומיומי שלך אני מציעה לך לפנות לטיפול כדי לקבל כלים להשתחרר ממחשבות שלא תורמות לך. אבל כל עוד זה בשליטה, ואת יכולה לבחור איזה מחשבות להשהות בראש ואיזה לדחות בעדינות ובאדיבות הצידה, אני מציעה לך לרשום את השאלות היכנשהו, ולהניח אותן ואת המחברת בצד. אם יום אחד תחושי שאת מעוניינת ללמוד את הידע היהודי שהצטבר במשך השנים בקשר לאופן הופעת הגאולה העתידית מתוך סקרנות והתעניינות כנה ולא מתוך חרדות – את תמיד מוזמנת ויש שפע של חומר בתחום.
ונקודה אחרונה לסיום, 'משיח', ו'גאולה' הם מושגים שמסמלים הגעה של האנושות אל התכלית הטובה שהקב"ה מכוון אליה. מעצם הגדרתם הם חייבים להיות משהו נעים וטוב וכיפי. אני יכולה להבין את החשש שלך שהחיים המוכרים לך ישתבשו ותמצאי את עצמך במציאות לא מוכרת שאין לך כלים להתמודד איתה. אבל המחשבה שה' הטוב מוביל את הברואים האהובים שלו אל התכלית השלימה שלהם ושל העולם יכולה אולי להקל עליך. זה הולך להיות טוב. לא יודעת בדיוק איך ומה, אבל אני סומכת על הקב"ה שהוא כבר יודע מה זה טוב ואיזה קצב של שינויים אנחנו מסוגלים להכיל. ראיתי פעם סרטון משעשע של אדם ששאל את ר' חיים קנייבסקי מתי יגיע המשיח, והוא ענה לו בהומור: "יודיעו לך". אמנם את לא עוסקת בשאלת העיתוי אלא במהות השינוי, אבל גם על זה אני עונה לך: איזה מין טוב הולך להיות? אל תדאגי, יודיעו לך.
שנזכה לטוב השלם במהרה בימינו אמן
חני ר.