אני בת יחידה בין בנים
ויוצא לי הרבה להיות עם אמא שלי לדבר איתה וכו.
ההורים שלי (סליחה שאני אמרת) אבל מאוד הרבה רבים מילולית.
עד כדי שאמא שלי יכולה לפעמים להגיד ממש מילות גנאי על אבא שלי.
מכיוון שאני נמצאת הרבה בבית יוצא לפעמים שאמא שלי אומרת לי "אי אפשר לדבר עם הבן אדם הזה"
או "לא אכפת לא מהבית בכלל" וגרוע יותר.
ואני ממש מרגישה אובדת עצות אני לא יודעת מה אני צריכה להגיב?
מה אני עושה שאני נמצאת לפעמים ליד ההורים שלי והם מתחילים להתווכח ?
מה אני עושה שאמא שלי אומרת לי לבקש מאבא שלי משהו בצורה לא יפה?
אני ממש מרגישה שזה חונק אותי.
תודה רבה לכם על האתר המיוחד הזה.
ושהשם יזכה אותכם להמשיך לעזור ולזכות אחרים
תשובה
שואלת יקרה ומרגשת!
קראתי בכאב גדול את שאלתך, חשתי את הצער, את הבלבול וחוסר האונים העולים מתוכו, אכן תחושת חנק. שהרי את, כל רצונך הוא לא להפוך לכלי של אף אחד, רצונך הוא בכיבוד אב ואם אמיתי גם כאשר יש קונפליקט וקושי כה עזים בדבר.
ראשית, חשוב להבחין כי אין מדובר פה רק בתהייה השקפתית בלבד, כיצד עלייך לקיים את המצווה הכה מהותית הזו למרות אבני הנגף שבדרך, הרי יש פה גם את עניין הנפש שסוערת וכואבת ובוכה כאשר היא רואה את שני מולידיה, את שני עמודי התווך שלה מתקוטטים ומזלזלים זה בזה, המקום הזה, של להיות ילדה מול הורים שאינם חיים בהרמוניה הוא לא פשוט בכלל, הוא כואב ומורכב בפני עצמו עוד טרם ניגשים ל"מה עושים תכל'ס". חשוב שתתני הרבה מקום מכבד ומכיל לכאב שלך, הכאב והצער שלך הם קדושים ויקרים בפני ריבונו של עולם. לבורא אין צורך כביכול שנכאב ונסבול לחינם, הוא רוצה שנצמח, שנתחזק, שנתקן, אבל הוא ודאי יודע את כאבי גדילה שמתלווים לכל אתגר, ואת עומקם, ובשל כך הוא חומל ומרחם עלינו, בלי שום תנאי בכלל.
ברגע שאנו נותנים מקום לחלקים הכואבים בחיינו, הבלתי הרמוניים, אנו מנקזים את המוגלה ומקלים על הנפש להתמודד, מה הכוונה לתת מקום? לא לשפוט את עצמי על התחושות שהסיטואציה מעוררת בי (כעס, שנאה וכו'), לא להאשים את עצמי, לא להדחיק את רגשותיי, לא להתכחש להם, אלא רק ללטף ולחבק את הילדה הקטנה הזו שבתוכנו שכה משתוקקת לשלום ואהבה והרמוניה בביתה וכה מעורערת שהדבר אינו כך.
לאחר שאנו נותנים מקום, שם וצבע לתחושות, חשוב לעשות הפרדה.
הפרדה בין ההתנהלות של אבא ואמא כהורים בין זו הזוגית. הפרדה בין התנהלות הקשר ביניהם לקשר הזוגי שיהיה לך בעתיד בעז"ה וכו'.
בגילך, גיל ההתבגרות, קורה תהליך טבעי ובריא של התנתקות הדרגתית מהתלות בהורים וראיה מורכבת של המציאות. אנו מלאי הכרת הטוב, הערכה ואהבה כלפי הורינו שכה התאמצו וטרחו בגידולנו וסיפוק כל צרכינו במסירות רבה, ומצד שני אנו מפתחים חוש ביקורת כלפי דברים שאיננו מסכימים איתם, תהליך זה הינו חיוני בבניית אישיות עצמאית, בריאה ומגובשת. בשביל לבנות בעצמנו אדם בריא, חושב ושלם עלינו להתמודד גם עם ביקורת וחוסר הסכמה עם דברים שאנו רואים בסביבתנו הקרובה. על ידי החקירה, השלילה והבדיקה שאנו עורכים על סביבתנו אנו יודעים מה מתאים לנו ומה לא, כיצד אנו תופסים את העולם ואת המציאות.
ההבדל בין אדם בוגר לילד אינו בכך שהוא מכבד את הוריו פחות חס ושלום. אלא שילד בטוח שאבא שלו הכי חזק ויש לו רובה ואף אחד לא יכול לנצח אותו והוא תמיד יציל אותו שיצטרך, ואדם בוגר מבין שהמציאות מורכבת ואבא שלו אולי גיבור לפעמים אך לפעמים גם ממש לו, וגם לאביו ואימו כמו לכל אדם ישנם חולשות , קשיים וחסרונות אך למרות זאת הוא מכבד אותו בשל מעלותיו הרבות ובשל היותו אדם, זוהי מורכבות שאין לילדים והיא מתפתחת באופן תקין ממש בגילך.
נסי לעשות הפרדה בין בית הורייך, לבין האישיות העצמית שלך והבית שבעזרת ד' עוד תבני. חשבי אילו איכויות וכוחות את לוקחת מבית הורייך, במה את גאה ורוצה לחקות ולהמשיך ובמה פחות, נסי לדייק ולברר לעצמך את עמדותייך כלפי נושאים מסוימים. ההפרדה חשובה בעז'ה להמשך. כאשר תינשאי , חשוב שתזכרי שאת פותחת עם בעלך דף חדש ונקי לגמרי, ומה שראית או חווית בבית הורייך אינו מעיד דבר על היכולת שלך לחיות בזוגיות מאושרת וטובה. חשוב מאד להיות מודעת להפרדה הזו, בינך לבין הקשר של הורייך, להיות מודעת היטב מי את ולנסות להתמקד בחשיבה חיובית, מה תוכלי לעשות על מנת לעשות את הדברים אחרת ? להתנהל שונה? נתבי את הכאב למקום של עשיה והתקדמות, עבודת המידות, חידוד המודעות העצמית, הקשבה לצרכייך הפנימיים.
מעבר לכך, הקשר של הורייך אינו מעניינך. נכון, זה באותו בית ולעיתים נדמה שאת ממש חלק מהסיפור, אבל את לא!! הורייך אמנם הם גם אביך ואימך אבל הם גם איש ואישה, בעלי צלם אלוקים וזכות בחירה, והם עושים את הבחירות שלהם. גם אם נדמה לנו, לא הכל אנו יודעים על הורינו, ולא תמיד ניתן, כילדים להבין מה מוביל אותם להתנהגויות ותגובות מסוימות. אין מתפקידך לחלק להם ציונים, או לשפוט את בחירותיהם, נסי להתמקד בתפקודם כהורים, על הנתינה שהם מעניקים לך, הפרידי בין ההתנהלות ההורית כלפייך לבין ההתנהלות הזוגית ביניהם, חבל לנסות להיכנס לכך, צפוי לך רק עגמת נפש ובלבול. לגבי כיצד להגיב כאשר אמך "שופכת את ליבה" על אביך, בעיניי ראוי לעשות כאן גם שאלת חכם, אבל תחושתי הראשונית היא שכדאי בצורה מכבדת וחכמה להחליף את הנושא . כמובן שזה דורש עדינות ורגישות ולא ממקום חס ושלום מתנשא , אבל אין זה מעניינך להיכנס ביניהם. אימך וודאי לא עושה זאת בכוונה רעה אלא מתוך תחושת מצוקה וקושי, אך לא נכון שאת תהיי הכתובת.
כאשר ישנם ויכוחים בבית, נסי לחפש משהו שיסיח את דעתך, צאי להליכה, כנסי לאמבטיה טובה, קראי ספר בחדר סגור. השתדלי לא לנשום פנימה את הויכוחים ולא להפוך אותם לחלק מאישיותך או חייך.
השקיעי בפיתוח האישיות שלך, בתחביבים , בתחומי עניין, בקשר חם וקרוב עם הקב"ה. במידה ויש לך אח או אחות עם קשר קרוב שניתן לשתף אותם, נסי לשפוך את ליבך במידה ואת חשה מוצפת. אין כמו אח או אחות אוהבים להבינך בסיטואציה כה מורכבת . והכי חשוב- הגבירי את אהבתך ללא תנאים להורייך, שכן אחרי הכל בזכותם את כאן בעולם, ובזכותם את מי שאת! קשה לרחם או לסלוח להורים, אנו מצפים מהם תמיד להיות המבוגר האחראי והמושלם, אך גם הם בני אדם עם מטען חיים ואתגרים.
את ממש מוזמנת להמשיך ולשאול במידה ויש צורך. אם תרצי המלצה לרב שניתן להתייעץ מהבחינה ההלכתית, אשמח לתת לך!
הרבה הצלחה אישה צעירה, יהי ד' עימך בכל!
נועה
4183435@gmail.com
