שלום. עוד מעט יהיו ארבע שנים מאז שנזרקתי מביתי ונאסר עלי להיפגש עם בנותי.. על אף הזמן שעובר, אני לא יכול להתנחם מהריחוק מארבע הילדות החמודות שלי ועל שאני לא יכול לחנכן ולגדלן כמקדם, ועל הצער שהן עוברות מחיי יום יום בלי אבא. אני פשוט בוכה לפעמים כאילו זה קרה אתמול ולא לפני ארבע שנים. איך אפשר להתחזק עם כל הצער הזה? תודה.
שלום רב לאיש יקר,
אפתח בבקשת סליחה והתנצלות על עיכוב התשובה עד כה . תוך כדי הכתיבה אני חושב שיש כאן משהו שיכול להיות משל למציאות. שלחת מכתב ולקח לו זמן למצוא את הכתובת. אולי היה נראה שאין מישהו בצד השני, אבל הוא הגיע בסוף, ואני יכול להבטיח לך שהכאב שלך נוגע ונגע בי מאד. צר לי מאד בצערך ואני כואב את כאבך. אני מקוה שהמילים המעטות שאנסה לנחם אותך בהן יהיו לך לעזר מסוים.
אתה מתאר כאב קשה מנשוא, געגוע לילדות שלך ורחמים עליהן. יש ביטוי כזה על דמעות ש"הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו". נדמה לי שהרעיון שכתוב כאן הוא שצער ובכי על דבר נכון וצודק הוא בעל משמעות ואינו הולך לריק.
כשקראתי את דבריך על הגעגוע הגדול, עלה במחשבתי הסיפור על הלב והמעיין שסיפר רבי נחמן מברסלב (שהוא קטע בתוך הסיפור הגדול על שבעת הקבצנים). אינני יודע אם זה קשור ממש לפה. רבי נחמן מתאר איך עומד הר ובו מעיין בקצה אחד של העולם ובקצה השני – עומד לב. הלב של העולם. ולשניהם – ללב ולמעיין יש געגועים עזים זה אל זה, אך אם אינם יכולים ללכת אחד אל השני (ראה שם באריכות). רבי נחמן מתאר שם איך כל העולם עומד על הגעגוע הזה, ובלעדיו – העולם יחדל. אני חושב שהוא אומר לנו שלעתים געגוע הוא אמנם קשה ושורף, אבל לעתים הוא ברירת המחדל ודי בו כדי לקיים את העולם ולהחזיק אותו.
ולכן, ראשית רציתי לומר לך הוא שהגעגוע שלך הוא דבר מיוחד ויקר, ומראה על רגישות ואכפתיות. אבל אולי צריך להיזהר מלשקוע בגעגוע הזה, להפוך אותו למקום של דכדוך, ולבכות על העבר (וההווה), ובמקום זאת להפוך אותו למנוע לצמיחה. דווקא בגלל הגעגוע ומתוכו עליך לחשוב על דרכים יצירתיות כיצד אתה מתקדם מפה הלאה. קח את זה כמנוע לשינוי העתיד. יבוא יום והבנות האלה תגדלנה ותהיינה עצמאיות, איזה אבא יחכה להם אז? דברים משתנים בעולם, הבנות לא תשארנה לעולם ילדות ולא תהיינה תמיד תחת המטריה של אמא שלהן, האם אז יהיה להן אל מי לרוץ? האם אתה דואג לבריאותך, הרגשית והנפשית? האם אתה דואג להן לקן עתידי?
נדמה לי שהדבר היחיד שבידך הוא לדאוג לעצמך ולטפח את עצמך ואת בריאותך, על מנת שבבוא היום תוכל להעניק לבנות שלך את האהבה שאתה שומר להן. בינתיים, השתדל שלא לייסר את עצמך ונסה לקבל את הדברים שאינם בשליטתך.
יש שיר מפורסם המבטא את הכאב והתקווה:
אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,
אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,
וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.
בספר 'מבחר הפנינים' המיוחס לרבי שלמה אבן גבירול מובע רעיון דומה: "ראש השכל, ההכרה בין ההוה והנמנע, והנחמה במה שאינו ביכולת".
יש דברים שאין ביכולתנו לשנותם, ואנו צריכים את הכח מהקב"ה לקבל אותם כמות שהם ולהשתדל לצמוח דווקא מתוך ההרפיה וההבנה שהדבר לא בשליטתנו. כשאתה מרפה מהמקומות שמחוץ לשליטתך אתה מקבל כוחות חדשים ויכול להתקדם לעבר העתיד.
ולגבי בנותיך,
אמר לי חבר שנמצא במצב דומה: לקב"ה אין "נכדים". כולם הילדים שלו. אז הבנות שלך הן הבנות של הקב"ה. התפלל אליו וראה אותו כשותף נאמן שיגדל אותן ויתן להן את מה שהן צריכות ואת מה שנחסר להן כשאתה לא איתן.
אסיים כעין הפתיחה: שלמה המלך אמר: שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ. עליך לשלוח את לחמך על פני המים, להשתדל להשקיע בעתיד ולמעט לחשוב על העבר, ואני מאחל לך שבעז"ה ברוב הימים יגיעו דברים אל מקומם הטוב.
הקרע שאתה חווה, השבר בבית הפרטי שלך, הוא אחד "מחורבות ירושלים", הוא פרט ודוגמה לקרע שאנו מציינים בימים אלה. יהי רצון שהקב"ה יאחה את שברינו במהרה, ותקויים בנו הנבואה: " הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא… וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם".
מאחל בכל לב,
אלי
