מדוע בתנ"ך נראה שהכל נכתב ביחס לדור שהיה באותו זמן?

שלום רב, יש לי שאלה שמעיקה עלי, התורה הרי תורת נצח, אם כן מדוע בתנ"ך נראה שהכל נכתב ביחס לדור שהיה באותו זמן?
לדוגמה "ונתתי עשב בשדך לבהמתך".. או בברכות הכל נכתב במושגים של חקלאות.. מה שהיה שייך לדור של לפני 2000 שנה ויותר.
אפילו על המשיח נכתב "הנה מלכך יבוא לך עני ורוכב על חמור".. כלי תחבורה שהיה נכון לאותם הימים..
הרי הקב"ה ידע שהטכנולוגיה תשנה את העולם.. וכיום לברך מישהו שהעשב בשדה שלו יגדל או שהבהמות שלו ירבו נשמע מאוד פרמיטיבי… אז מדוע התורה נכתבה במושגים של פעם?

תשובה:

שלום וברכה,

בראש ובראשונה אפתח בהתנצלות על הזמן הרב שלקח לי להתפנות לשאלתך המעולה.

נתחיל בעיקר – אין ספק שאתה צודק. השפה בה נוקטת התורה היא שפה המותאמת לבני אותו הדור ואלמלא כן הדור שקיבל את התורה לא היה יכול להבין אותה. אלא ששתי תורות ניתנו בסיני, האחת תורה שבכתב והשניה תורה שבעל פה. בתורה שבכתב נכתבו היסודות של הדברים באופן המותאם לעולם לו ניתנה התורה. אולם התורה שבעל פה מהותה היא ירידה לעומק הדברים והבנה של העקרונות המופשטים העומדים בבסיס התורה. העקרונות הללו הם נצחיים ובאים לידי ביטוי באופן שונה בכל דור ודור.

ברשותך אגלוש לרגע לדברי תורה ואמחיש את כוונתי בעזרת ציטוט מהגדרת הרמב"ם אודות מצוות תלמוד תורה, ולאחר מכן אביא המחשה של עקרון הלכתי שהפרשנות המאוחרת שלו עיצבה אותו מחדש לחלוטין.

כך אומר הרמב"ם במשנה תורה, הלכות תלמוד תורה, א, יג: "וחייב לשלש את זמן למידתו: שליש בתורה שבכתב; ושליש בתורה שבעל פה; ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וידמה דבר לדבר, וידין במידות שהתורה נדרשת בהן עד שיידע היאך הוא עיקר המידות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה–ועניין זה, הוא הנקרא תלמוד".

כלומר, עיקר מצוות תלמוד תורה (ראה שם הלכה טו) הוא הלימוד להבין את העקרונות שעומדים בבסיס ההלכות ולגזור מהם את יישומים חדשים רלבנטיים לאותו הזמן.

דוגמה מרחיקת לכת אנחנו מוצאים בשיטת הרא"ש בכל הקשור למצווה מפורשת בתורה – מצוות כתיבת ספר תורה. בפרשת האזינו נכתב " ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" ומכאן למדו "שיהיה כל איש ממנו כותב ספר תורה לעצמו" (ספר המצוות לרמב"ם עשה יח). על פניו הדברים חדים – כל אחד חייב לכתוב לעצמו ספר תורה. אבל הרא"ש (הלכות ספר תורה, א) מחדש שמצווה זו אינה נוהגת באופן זה בימינו אנו: "ואומר אני דודאי מצוה גדולה היא לכתוב ס"ת […] וזהו בדורות הראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בו. אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים, מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושי' להגות בהן הוא ובניו". כלומר, ירד הרא"ש לעיקר טעם המצווה של כתיבת התורה – שילמדו תורה, ולפיכך הוא אומר שהמצווה דאורייתא לכתוב ספר תורה מתקיימת היום בכתיבת חומשים, משנה וגמרא.

זוהי דוגמה מובהקת (ומרחיקת לכת) של ירידה לשורשי העיקרון ותרגום מחדש לפי הנסיבות שהתחדשו.

כמובן שאין הרשות נתונה לכל אחד לתרגם את ההלכה מחדש ולהתאימה למציאות המחודשת על פי הנראה בעיניו. הדבר נעשה על ידי חז"ל הקדושים ועל ידי ראשונים כמלאכים ועל ידי גדולי הפוסקים שבכל דור שבעומק שכלם ובדעת תורה יודעים לתרגם ולפרש את דברי התורה גם על פי המציאות המתחדשת שבכל דור ודור.

אוסיף ואציין כי הצרימה שאתה חש כאילו התורה לא רלבנטית נובעת מהמודרניות שיצרה ניכור של האדם מהטבע. אולם בבסיס, גם היום תלוי האדם במשאבי הטבע על מנת לשרוד. גם בימינו בצורת ממושכת היא איום קיומי, מגיפה עלולה לעלות בחיי רבים ומלחמה עלולה להחריב תרבויות. שבריריות הקיום התחלפה בחזות בוטחת לפיה הצלחנו לאלף את הטבע ולשלוט בו אולם זו אינה אלא אשליה מתוקה שכל המתבונן לעומק רואה עד כמה תלוי האדם בטבע ובמנהיג הטבע על מנת לשרוד. צא וראה שהמתיחויות הגדולות השוררות כיום בין מדינות הם גם על משאבים בסיסיים – מים חקלאות וכיו"ב. זהו טבעו של עולם. כך היה מעולם וכך גם יהיה, לפחות ככל שהעין רואה. האדם בעצם קיומו חסר ורק הקב"ה יכול למלא חסרונו.

מקווה שתשובתי סייעה לך, האם יש לך צורך בהבהרות נוספות?
אשמח לשמוע ממך.
אליהו
eliyahu1009@gmail.com