שלום, אני בת 17
אני בין הגדולים במשפחה, ומסביבי יש בנים- ככה שיוצא שאני עוזרת המון.
יש לי אחות גדולה בת 22, היא מתוקה וטובה, אנחנו די מסתדרות, רק יש לי כמה דברים שממש קשה לי אתה:
דבר ראשון- פער הגילאים בינינו אמנם של כמה שנים טובות וארוכות, אך מכיוון שאני בוגרת למדי, הפער האישי, כלומר, האינטלקטואלי, השכלי, הנפשי והרגשי- פחות או יותר אותו דבר.
זאת אומרת שאני מרגישה ממש קרובה אליה בגיל, ולא שהיא אחות גדולה ומעלי. הבעיה נמצאת בזה שהיא לא מרגישה זאת ככה. ממילא יוצא שאני יכולה להגיד לה משהו, לדבר, לספר, לבקר ולהעיר, והיא לא תתייחס, או שתתייחס אלי כאל ילדה קטנה ולא מבינה.
דבר נוסף שקשור בזה ומאד מאד מפריע לי-
כמו שכתבתי אני עוזרת המון, גם כי אני בין הגדולים וגם כי יש סביבי בנים, שכמובן לא עוזרים יותר מדי. אנחנו בעצם שתי בנות גדולות בבית.
הבעיה הגדולה מתחילה פה.
אחותי גרה בבית, אוכלת בו, שוהה בו, נמצאת בו, חיה בו.
אבל לא נוקפת כמעט אצבע בתחזוקו.
לפעמים אני מרגישה שהיא חושבת שהיא חיה בבית מלון ללא תשלום, יש לה חדר שחדרנית (אני) עובדת לסדר ולנקות, יש לה ארוחות טעימות ומסודרות שבני הבית עמלו להכין, יש מי שיסדר אחריה את הכלים שהשאירה על השולחן וידיח אותם וכולי.
ומתוקף היותי הגדולה בבית אני זו עושה בעצם את רוב העבודות שאמורות אוטומטית להתחלק בינינו.
עכשיו, אני אקשר את שתי הבעיות יחד:
בגלל שאני בעצם קרובה אליה בגיל (כך בכל אופן אני חשה), אני מרשה לעצמי להעיר לה (המון), לבקר אותה, ואפילו לצעוק עליה. לא שהיא מתרשמת יותר מדי, אחרי הכל אני אחותה הקטנה… אבל עדיין, כמעט כל יום אני מוצאת את עצמי בלי שאני רוצה מתרגזת עליה.
ייאמר לזכותה שהיא בחורה בעלת מידות טובות והיא מיד עושה מה שאני מבקשת/דורשת ממנה.
כשאני חושבת על זה יותר לעומק אני גם מפחדת עליה. הרי מתישהו בעז"ה היא תקים בית, איך היא תתרגל לעשות עבודות בית?
אבל ככל אני מבקשת/מתחננת/דורשת- זה לא עוזר.
אני מרגישה שהיא חיה כמו מלכה בבית על חשבוני, ואפילו אין לי את זכות הבכורה:(
דיברתי על זה עם אמא שלי, אמרתי לה שזה מאד מפריע לי שהיא מרגישה מלכה בבית והכל נופל עלי, אמא שלי רואה את זה גם, אבל אין לה כ"כ מה לעשות. אומרת פעם, פעמיים ושלום על ישראל.
לי זה מאד מפריע, מאד. אבל יותר מפריע לי שאני כל פעם מתרגזת ומתעצבנת מחדש, כאילו אני לא יודעת שככה היא. זה ממש לוקח ממני את שלות הנפש ויוצר בבית אווירה לא טובה ואני מרגישה אשמה, כי אני זו שיוצרת את זה.
איך אני מפסיקה להתרגז? איך אני מפסיקה להרגיש מנוצלת ופראיירית? איך אני אקבל את אחותי כמו שהיא? איך אצליח לכבד אותה?
תודה רבה רבה, וסליחה על המכתב המעט קטנוני…
תשובה:
את בעצם מתארת מעגל קסמים שחוזר על עצמו, לך יש ציפיות מסוימות מאחותך, גם ברמה של הקשר ביניכן וגם ברמת התפקוד בבית, הציפיות האלה לא מתמלאות, את מגיבה בכעס ובביקורת כלפיה, היא לא מתייחסת, את חווה מצידה דחיה וחוסר יחס ועוד יותר כועסת…
אני רוצה לחלק את התשובה שלי לשני חלקים, החלק המעשי והחלק הרגשי, שלשניהם התייחסת בשאלה, ויכול להיות שפתרון של אחד יוכל לעזור גם לאחר…
בחלק המעשי – את מתארת מצב שבו התפקוד והעזרה בבית מוטלים רק עליך, כי אחותך – זו שאמורה לעזור באופן טבעי – לא עוזרת, ושאר האחים הם בנים שגם הם לא עוזרים. זה לא קל להיות אחראית על תפקוד של בית שלם…
אני רוצה להפנות את תשומת ליבך לקשר שאני מזהה פה בין המעשי לבין הרגשי, כלפי אחייך אין לך תלונות – ברור לך שהתפקיד של התפקוד בבית לא שייך להם אלא אלייך ואל אחותך. אולי ההבדל הזה נובע מציפיות שיש לך..
לו יצויר שלא הייתה לך אחות גדולה, אלא היו רק בנים סביבך, איך אז היה נראה המצב? האם אז היה לך קל יותר או שגם אז היית מרגישה שיש עלייך יותר מידי עול?
לגיטימי מאד שתרגישי שבכל מקרה העול שעלייך הוא כבד מידי, ותרצי למצוא דרך לשיפור המצב. הייתי מציעה לך לדבר עם אמך, ולנסות לא לערב את הרגשות שלך כלפי אחותך בשיחה הזו. פשוט להסביר בכבוד ובכנות מה שאת מרגישה כלפי התפקוד שלך בבית, ולנסות למצוא רעיונות ביחד עם אמך – אולי להגדיר תפקידים שהם שלך, אולי למצוא דרך שתביא את כל בני הבית למעורבות בתחזוקת הבית? במקרה כזה, ההתנהלות מול אחותך לא תישא פן אישי – את מולה, אלא תהיה חלק מ'הערכה מחדש' של תפקידי הבית.
ומכאן אני רוצה לעבור לחלק השני, החלק הרגשי.
את אחותך את מבקשת, את מרגישה קרובה אליה יותר מפער השנים שמפרידות ביניכן, את גם כותבת עליה מילים חמות, את כותבת שהיא מתוקה, טובה, בעלת מידות טובות ומקשיבה לך כשאת מבקשת/דורשת ממנה דברים. את מספרת שהשיחות ביניכן לא צולחות – כשאת משוחחת איתך, היא מתעלמת או מתייחסת אלייך כאל ילדה קטנה. כך שבעצם את מכירה רק את הצד של הסיפור שלך, את הצד שלה – את לא שומעת כי אין לך הזדמנות לשמוע.
אני רוצה להציע לך לנסות לכתוב מכתב לאחותך, לספר לה את הקושי שלך מולה, להסביר מה היית רוצה ומה חסר לך, כמו שתיארת כל כך יפה בשאלה הזו.
תקפלי את המכתב הזה, ותפתחי אותו כאילו שאת אחותך. נסי 'להיכנס לראש שלה', לקרוא אותו בעיניים שלה, ולענות –
למה אני מתייחסת לאחותי כמו ילדה קטנה? למה אני לא נוקפת אצבע בתחזוקת הבית? למה אני לא מתייחסת לפניות, ההערות והביקורת של אחותי?
את מספרת שהיא בחורה טובה, כך שסביר שהמניעים שלה הם מרצון להרע…
אולי תגלי שגם אחותך נתונה במעגל קסמים משלה, אמנם הוא פנימי יותר ולא יוצא אל פני השטח אבל אולי גם היא מחפשת דרך לפרוץ את המעגל הזה..
אם תצליחי להתחבר אל המבט שלה, אפילו רק בדמיון, אני מאמינה שתמצאי איזשהוא פתח בחומה המסוגרת הזו שאת מרגישה…
אולי הפתח הזה יהיה תחושה של הזדהות ואמפתיה כלפיה, שתאפשר לך לא להאשים ולכעוס עליה?
אולי הפתח הזה יהיה רצון לשבת איתה לשיחה כנה ולנסות לשמוע ממנה – בגוף ראשון – את ההסתכלות שלה על הדברים?
אולי הפתח הזה יהיה הבנה מחודשת איך לפנות אליה כך שהיא תהיה יותר קשובה ופתוחה אלייך?
אני מאחלת לך הצלחה גדולה, את עושה צעד חשוב ומבורך בשביל שתיכן.
את מוזמנת להמשיך להתכתב איתי כאן
אסתי, esti05484@gmail.com
