הבעיה אצלי היא כזאת בעיה עצומה
כל פעם שאני מדבר לשון הרע
אני מפחד אולי נאבד משהו מהזכויות
וכן כשכואב לי דברים מסוימים
אולי זה חרטה ואולי מפסידים מהמצוות
וכן בהרבה דברים כאלו וכמו גם שהחזו"א אמר שאם אחרי זמן חורף רואים במרכזית מראה אסור זה אולי מאבד חלק או את כל מה שלמד
אז אני לא מבין 1 זה לא הגיוני
2 זה לא פר ולא נורמלי שאדם ישקיע את חייו בתורה ובקיום מצוות ובסוף אולי זה יעבור קצת מזה לשני
3 אז למה מקיימים מצוות הרי ברור שיקרה שאדבר לשון הרע גם אם לא באופן קבוע אבל אני חושב שמדי פעם נכשלים בזה,
אז האם לכאורה סתם עובדים את ה'?
האם באמת זה כך?
זה שאלה שמאד מתסכלת אותי וזה ממש גורם לי לנרוועים
אני לא מסוגל להמשיך ככה
מה עושים
חבר יקר שלום וברכה
שאלתך חשובה ונוגעת עד מאד, וכל כך הרבה אנשים מתחבטים בה!
אני מאד מבין אותך. איזה טעם יש לעבוד קשה כאשר יתכן שבלי לשים יותר מדי לב, אנו עושים דברים שמנקבים את כל המיכל, וכל מה שאספנו דולף החוצה…
זה קצת מזכיר את עבודת הפרך במצרים: אנשים עמלים ובונים בזיעת אפם, ואז באים הנוגשים ומפרקים את כל מה שנבנה, וחוזר חלילה…
א.
לפני שניכנס לפרטי השאלה, אני מבקש להקדים ולהסביר יסוד גדול ונחוץ.
שמעתי ממורי גאון המחשבה רבי משה שפירא זצ"ל, פתגם האומר: "מי שחי מתוך ספרים, ימות מטעות הדפוס". כלומר, אי אפשר לבסס את ידיעת היהדות והתורה על מה שאנו קוראים בספרים, כי אין זו תורה חיה. חייבים לשלב שימוש תלמידי חכמים, בבחינת "צאי לך בעקבי הצאן". בדרך כלל אנשים שמגיעים להנהגות קיצוניות בעבודת ה', מוציאים את המסקנות שלהם מתוך הספרים, ואינם בודקים כיצד מתנהגים תלמידי החכמים. יש פער בין ציטוטים כאלה ואחרים שאנו יכולים למצוא בספרות הקודש הענפה, ובין האופן בו יהודים חיים את התורה.
על זה אמרו חז"ל במסכת סוטה (כב, א) "קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ", כלומר אין די בידיעת התורה והמימרות הרבות שיש בה, חובה ליישר לעצמנו את התפיסה מול תלמידי חכמים חיים ולראות כיצד הדברים מתלבשים במציאות. אנחנו לא חיים מתוך "ציטוטים".
יהודי שחי מתוך הספרים, עלול לגבש לעצמו תמונת עולם חמורת-סבר שבה הקב"ה 'מחפש אותנו' בכל פינה ובכל קוצו של יו"ד. אותו אדם אינו מדמיין, אכן יש לא מעט מאמרי חז"ל ושאר כתבי גדולי הדורות שמתוכם ניתן לקבל כזו תמונה. אבל כאן מגיעה השאלה, האם תלמידי חכמים וצדיקים חיים בצורה שכזו. התשובה היא "לא" רבתי. הם מתנהלים בצורה רגועה ושמחה ואינם דואגים שמא כל עמלם היה לריק (ואל תאמר שהם יודעים שאינם נכשלים, שהרי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, וככל שאדם יותר גדול כך התביעה עליו יותר גדולה, ואת כל זה הם יודעים…). וכאן הבן שואל: איך יתכן? וכי הם לא יודעים את מה שאני יודע? וכי לא למדו את כל המימרות הקשות והתביעות הנוראות שיש על האדם?
גם אם לא תהיה לנו תשובה לתמיהה זו, זאת עובדה, ועלינו ליישר את עצמנו לפיה. יהודי חכם וצדיק אמור להיות שמח ורגוע ומלא בסיפוק מהמצוות שהוא מקיים, ולא להיות מוטרד וחרד מאותן מימרות מהסוג שציטטת. לא זה מה שה' רוצה מאיתנו, וזה גם לא נכון לקחת את הדברים כך, זה בעצם להוציא דברים מהקשרם הרחב. כנראה ידיעת התורה הרחבה של החכמים מביאה אותם להבין בצורה מאוזנת את אותן "מימרות מלחיצות" הגורמות לחרדתיות, והם נשארים רגועים.
יכולתי לעצור את דבריי כאן, והיה די בכך בכדי להושיט לך חבל הרגעה.
ב.
אולם בכל אופן, אנסה להתייחס בפרטיות למימרות שהבאת.
א) אודות מה שידוע שהמדבר לשון הרע על חבירו, כל זכויותיו עוברות למי שדיבר עליו, והחטאים שלו עוברים אליו. כך כתב בספר חובות הלבבות בשם אחד החסידים. אולם להוי ידוע מה שהובא בחפץ חיים מהדורת דרשו, בשם הגר"ח קניבסקי והגר"י צדקה זצ"ל, שכל זה לא נאמר במי שמדבר בדרך מקרה, אלא רק ב"בעל לשון הרע" שלשון הרע הוא אומנותו. ובאמת לא יתכן לקבל את עיקר הדבר כפשוטו, וכפי שביאר בזה היטב הג"ר יצחק לנדא שליט"א, מרבני רמות א', בקובץ "רוממות" חנוכה תשפ"ג (מצרף לך את צילום הדברים). האם עוברות הזכויות בדיבר לשון הרע, הרב יצחק לנדא
ב) הזכרת שכאשר אתה מצטער על משהו שעשית, אולי זה נחשב "תוהה על הראשונות" שמאבד את שכרו. גם כאן ברור שאין כאן בית מיחוש, וצריך להדגיש דבר פשוט: "תוהה על הראשונות" פירושו של דבר שמתחרט על עצם הדבר שעשה מצוה, כלומר שעכשיו הוא כבר לא חושב שמצוה זה דבר טוב, ואומר "מה בצע בעשיית מצוה". אך אדם שעשה מצוה, אלא שלאחר מעשה הוא מתחרט על כך, מפני משהו לא טוב שיצא מזה או הפסד ממוני וכיו"ב, אין בכך משום תוהה על הראשונות ואין שום הגיון שיפסיד את המצוה שעשה, שהרי אין כאן עקירת המצוה. וכעת אוכיח זאת בקצרה:
לשון הרמב"ם (פ"ג מתשובה ה"ג) בענין תוהה על הראשונות הוא שחושב "ומה הועלתי בעשייתן", כלומר מדובר על מחשבה של העדר תועלת במצוה. וכן נראה בעליל מלשון הגמרא (קידושין מ, ב): אפי' צדיק כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות שנא' צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו. הרי שמדובר על חרטה שמגיעה ממה שנעשה מורד, היינו שאתמול היה צדיק וראה את עצמו כ'מצווה', ועתה בזמן תהייתו נעשה מורד ופושע וכבר אינו רואה שהיתה כאן מצוה, אלא סתם מעשה.
העולה מכל זה, שאין שום מצב להגדיר אותך כתוהה על הראשונות, וכל מצוותיך שמורות לך בשלימותן!
ג) הזכרת ענין של הסתכלות אסורה שגורמת לאבד מה שלמדת. אין כזה דבר. גמרא מפורשת היא בסוטה (כא, א) "שאין עבירה מכבה תורה", ומה שכן יכול להיות שהחזון איש אמר הוא שראייה כזו יכולה להוריד את האדם ממדרגתו הרוחנית שרכש בלימודו (ועליו לעשות תשובה ולשוב למדרגתו הקודמת), וזה כבר דבר הגיוני ברמה מסוימת. אך ח"ו לומר שהוא מאבד את כל מה שלמד. אין צד כזה בעולם.
ג.
סיכומו של דבר, תנוח דעתך, צריך לעשות מהפכות עולם כדי לאבד מצוות שכבר נעשו, ואין הדבר מציאותי כלל אצלך, בן תורה יקר וקדוש, שבדורנו החשוך עוסק בתורה ומצוות, ובשמיים אתה נחשב גדול מאד מאד. וכמה מתוחכם היצר הרע שיכול לקחת אדם כמוך ולהכניס לו מחשבות שהן ממש הפוכות במאה ושמונים מעלות מהאמת. אז טוב שפנית ושאלת, ותודה שגרמת לי להעלות על הכתב את הדברים בצורה מסודרת. גם אני עברתי תקופות בהן מחשבות כאלה ניקרו במוחי, אך כיום אני מבין שהן ממש לא נכונות! אם יש לך קושי בקבלת הדברים כאן, אשמח להמשיך להתכתב.
שלך בכל הכבוד וההערכה
ישי
