הנפש שלי לא פנויה להתחתן

שלום לארגון ישיחנה, תודה רבה על הכתובת.
אני רווקה בת 21, בכורה, מהמגזר החסידי המאוד סגור, בשידוכים כבר הרבה מאוד זמן ויש לי ב"ה המון הצעות, אני בחורה ממש מבוקשת, המשפחה שלנו משפחה מיוחסת וחשובה. אבל בכל אופן שום שידוך לא הגיע לשלב מעשי, אין לזה שום הסבר הגיוני, משהו בי בפנים ממש דוחה אותם. בתת-מודע. כל פעם עם תירוץ אחר, אבל באמת הנפש שלי לא בשלה.
אני מרגישה שהשידוכים לא מתקדמים כי יש בי משהו פנימי שדוחה אותם. אנשים מסביב כ"כ רוצים שאתחתן. אני עושה גיבנת לאחותי שכבר ממש רוצה להתארס, ואח נוסף שכבר אוטוטו בן 18. אבל אצלינו מתארסים לפי תור, אין מושג של לעקוף. והיא מחכה לי. מבחינת החברה סביבי אני כבר ממש בחורה מבוגרת, נשארנו שלוש בנות לא מאורסות בכיתה.
אני מרגישה שהרתיעה שלי מלהתחתן מגיעה בעקבות זה שלא ראיתי דוגמא לזוגיות שאני רוצה לחקות. ההורים שלי שורדים את הנישואים שלהם, אף פעם לא הייתה שם אהבה, מגיל ממש צעיר אני מחזיקה את הנישואין של ההורים שלי, מאז שאני זוכרת את עצמי חרדתי לשלום הנישואין שלהם. הנפש שלי עייפה מלהחזיק את הקשר של ההורים שלי, לתווך, להיות לפעמים הבת-זוג של אבא שלי ובעת הצורך הבן זוג של אמא שלי. ההורים היו מדברים איתי על הקשיים שלהם על ההורה השני, עד שלפני שלוש שנים עשיתי לזה סוף. אני לא מרשה להם לדבר איתי על ההורה השני, די! אני ילדה!
אין לי כח להתחתן, אין לי כח להחזיק נישואין. אני עייפה מלהחזיק נישואין. 21 שנה אני מחזיקה נישואין. עכשיו אני צריכה חופש מהדבר הזה שנקרא "שלום בית" בין אם זה ביני לבין בעלי לעתיד ובין אם זה ההורים. בא-לי-חופש!!!
אין לי דוגמא לזוגיות לחיקוי, אין לי דוגמא של גבר (לרבות אבא, סבא, דודים או אחים בישיבה) שאיתו הייתי רוצה להתחתן, מודל גבר ש"כזה אני רוצה", גבר ששווה את זה, גבר שאני לא יהיה זאת שתחזיק את הקשר, כי נמאס לי.
קראתי ושמעתי הרבה על זה שילדים מחקים את הזוגיות של ההורים שלהם. ושהקשר של בחורה עם אבא שלה לפעמים משתכפל בזוגיות (רק לא זה!). איך לא מחקים את זה?
משהו נוסף שאני שמה לב אצל חברות/בנות דודות/משפחה שנוצר רושם שהאישה היא נטל על הבעל, שבעלים מסוגלים לאהוב לטווח ממש קצר. לא ראיתי זוג אוהב שנתיים מהחתונה. כשכל הנצנצים יורדים, מתגלה האמת המכוערת בדמות העובדה שגברים סובלים מהאישה הקרצייה והדביקית ומהמעמסה הזאת.
תנו לי סיבה לרצות להתחתן. תעזרו לי להאמין שיכול להיות לי טוב בזוגיות, שיכול להיות גבר אחר. שיכולה להיות לי מציאות יפה ונעימה.
לצערי הרב ולדאבוני לא ממש מצליחה להאמין שיכולה להיות לי זוגיות טובה, אוהבת, מדהימה, שמחה, טובה, הדדית. אני כל כך רוצה להאמין. כי ממש מגיע לי ויש לי כ"כ הרבה דברים טובים לתת.
אני באמת רוצה לזמן לעצמי זוגיות כ"כ טובה, עוצמתית, הדדית ואוהבת. איך עושים את זה? איך מזמנים, כי שמעתי שאנשים מצליחים לזמן לעצמם מציאות חיים.

אני יודעת שקצת כתבתי בבלאגן, בכל אופן עיקרי הדברים היו:
1. הרתיעה התת-מודעית מלהתחתן.
2. רצון לזמן לעצמי חיים מאושרים, כמו שמגיעה לי.

תודה רבה ותזכו למצוות!

שואלת יקרה מאוד!!

קראתי את מכתבך המיוחד בעיון.

בתוך הכאב והבלבול, במבט ראשון ניתן היה להתרשם שמדובר כאן בבחורה עם פחד מנישואין.

אבל המילים שלך זועקות – עייפות! עייפות מנישואין. וכמה אבסורדי – לא מנישואים שלך, אלא של ההורים שלך.

אני חייבת לציין שהמכתב שלך מעורר התפעלות. התמודדות של ילדה, נערה, במשך שנים ארוכות, בתפקיד כל כך לא שגרתי ולא צפוי  – בת מסורה שחווה מצב מורכב בין ההורים, ונמצאת שם בשבילם – מגשרת על פערים, מקשיבה, תומכת, משמשת אוזן קשבת גם כשהלב כבד כבד… זה כמעט לא נתפס. אני מתארת לעצמי שאת בחורה בעלת רגש יוצא דופן. וביחד עם זה – הגיע השלב שידעת לשים לזה סוף – כי זה יותר מדי, וזה גדול עלייך… המודעות האישית והאומץ לקום ולומר די, זו יכולת נדירה לבחורה צעירה.

את מתארת משפחה חשובה, הצעות מצויינות ב"ה… לפי הספר – נשמע שאת אכן בחורה טובה ואיכותית – היה מצופה שתהיי כבר נשואה, כמו רוב החברות בכתה.

אבל מנגד – ההצעות לא מתקדמות, וכבר יש אחרייך לחץ של אח ואחות שרוצים להתחיל, ואת חווה את הלחץ הזה שנושף בעורף, של הסביבה והאחים שכל כך רוצים לראות אותך 'מתקדמת', בשילוב עם ההתנגדות הפנימית שצועקת: לא!!

ואת מציינת דבר מדהים וחשוב – את מודעת למה שקורה בתוך תוכך, ב"תת-מודע".

כשבאים להבין מצב מורכב, כדי למצוא פתרון – השלב הזה, של להבין מה יוצר אצלי את התמונה הזאת, את המילים, הרגש והמחשבות – הוא קריטי וחשוב מאוד.

כל מושג בחיינו מעורר אצלנו אסוציאציות, הרגשות, אצל כל אחד הדברים שונים מאשר אצל חברו. הסיבה לשוני היא התשתית של חיינו – כלומר, המקום בו גדלנו, החינוך שקבלנו, הסביבה שראינו, החוויות שחוינו על בשרנו וכמובן גם תכונות אופי מולדות.

בכל זאת – יש מושגים שיש לגביהם מטען רגשי "מקובל" פחות או יותר בחברה. כשאומרים לנו "נישואין", רוב האנשים/הבחורות בחברה שלנו יחשבו אוטומטית על דברים כמו אהבה, שיתוף, קרבה, נשיאה בעול, ביחד, בניין עדי עד… אבל כמובן שאצל אנשים מסויימים יתעוררו רגשות אחרים ומחשבות אחרות, בהתאם למה שהם חוו. ילד שגדל בבית בו הורים התגרשו לאחר תקופה סוערת וכואבת, עשוי באוטומט לחשוב על נישואין כדבר מאיים, כאתגר שצריך להזהר שלא יתפרק, כפוטנציאל לריב וחיכוכים, אולי לטראומה…

את מתארת – במודעות עצמית מרשימה – מצב מאוד לא מצוי ולא מקובל – נקרא לזה כך – אצל ילדות/נערות. את מתארת מצב שמאז שאת זוכרת את עצמך (21 שנה…) את משמשת כתף, משענת רגשית ומתווכת שלום בית בין ההורים. זו חוויה מאוד מאוד לא פשוטה לגדול איתה, היא לא מתאימה לאחריות של בת בגיל צעיר, וכמו שכתבת שהחלטת באומץ לשים לכך קו אדום – ולהפסיק את השיתוף הזה מצד ההורים – "כי את ילדה!". נשאת על הכתפיים עול שכבד בהרבה ממה שילדה קטנה רגילה לשאת, כשבדרך כלל ההורים הם הדמויות היציבות והבטוחות שעליהן יכול ילד להשען, ולפעמים כל ילד רוצה קצת "להתפרק" וההורים יהיו שם העוגן שלו. אצלך זה לא היה כך.

את חווית מה שנקרא בפסיכולוגיה "היפוך תפקידים", שמשת כדמות תומכת ואחראית כלפי ההורים, ובמידה מסויימת אפילו תחליף רגשי לבן זוג, מתוך מצב של תקשורת לא בטוחה ולא יציבה ביניהם. את כותבת על חרדה קבועה לשלום הנישואין של הורייך, אין ספק שזו חוויה מטלטלת ומעייפת נפשית!!

ומכיוון שכך – מה יותר טבעי והגיוני שבמצבך הנוכחי את לא פנויה לחשוב על נישואין – "בא לך חופש"!!! את כל כך צודקת! וזה כל כך מובן ומתבקש… המושג של "נישואין" אצלך מצטייר כדבר שעמו גדלת וכך חווית אותו בעיני ילדה – עומס רגשי, אחריות כבדה מדי, עול, לחץ וחרדה קבועים! ואת רוצה להשתחרר מזה.

ציינת בדברייך דבר נוסף שחשוב לתת עליו את הדעת – כתבת ששמת לב אצל מכרות שנוצר רושם שהאשה היא נטל על הבעל, שלא ראית זוג שאוהב לאחר שנתיים מהחתונה. התיאור שלך החריף כשכתבת על האמת המכוערת כביכול שמתגלה בדמות אשה "קרצייה ודביקית" שהיא מעמסה על הבעל.

אני לא יודעת מה ראית שנתן לך את ההשראה לתיאור הציורי והמוחשי הזה. אבל ייתכן שמדובר בדבר שחווית והיית עדה לו, ואולי זו היתה סיטואציה שהתרחשה לידך וקבלה פרשנות מיידית, וזה תפס אותך חזק והצטרף לסכמה הכללית שלך על הרעיון של נישואין.

חשוב לי לדייק – כתבת "לא ראיתי זוג אוהב שנתיים מהחתונה". ציינת גם שאין לך מודל של גבר ש"כזה את רוצה", ששווה את זה.

קודם כל, לא ראית – זה לא אומר שאין!! ואין לך מודל מהמשפחה הקרובה, וזה בעצם מאוד הגיוני… לפעמים בעלים מזכירים את האבא או האח, לפעמים בחורה מחפשת כזה בדווקא, אבל הרבה מאוד פעמים – דווקא לא! הסיבה לכך פשוטה – יש אדם אחד ויחיד, בעז"ה, המיועד להיות בעלך, והוא כרגע עוד לא חלק מהמשפחה. וייתכן מאוד שהוא שונה בתכלית מכל מה שהכרת. זה דבר שקורה הרבה.

(ספרה לי לאחרונה אשה צעירה שעד שהכירה את בעלה כבחור – לא תיארה לעצמה שיש בחורים סימפטים וחמודים (!). היא גדלה עם אחים טובים ונחמדים, אבל לגמרי לא התחברה לרעיון להנשא למישהו שדומה להם, או לחברים שלהם… עד שפגשה את המיועד לה מששת ימי בראשית. והכל התהפך לטובה…)

בנוסף, ייתכן מאוד שבקהילה שלך כמו בהרבה קהילות סגורות יותר, פחות מדברים על אהבה חיבה וקרבה בין בני זוג, הנושאים האלו לא עולים בשיח חברתי… אבל זה לא אומר שהם לא קיימים בתוך הבית פנימה, בהרבה בתים שאולי לא היית מדמיינת…

אני מציעה בסימן שאלה – במקום שאולי כדאי לעשות סוג של בירור אישי עם עצמך:

האם כללל הזוגות שאת פוגשת בחייך חיים "דפוק" ורע? הם נטל ומעמסה אחד על השני ותו לא?

או שאולי יכול להיות שחלק מהזוגות האלו שפגשת בעצם כן מאושרים זה עם זה ואוהבים, ומה שראית היה מקרה מסוים עם פרשנות מאוד ספיציפית?

הרי אפשר להבין שאהבה וחיבה עמוקים וקרובים הם לא דברים שיקבלו ביטוי בציבור. יש הרבה דברים שמקומם בבית פנימה. גם אם נראה זוג למופת שמשדר כבוד ואהבה – סביר להניח שבאמת יש שם הרבה מעבר, לכיוון החיובי… אבל מה שאפשר לראות בחוץ – זה בד"כ החלקים היותר ניטראליים.

לפעמים כשיש תפיסה שלילית עמוקה על חיי זוגיות – תהיה נטיה לפרש מצב כמו קוצר רוח או אמירת ביקורת בין בני זוג – לרעה, כאילו הם לא אוהבים והיחס ביניהם קשה ומעיק. (אפשר להקביל זאת לאמא שצועקת על ילד. האם יעלה על הדעת לצופה מהצד שהיא שונאת אותו? אמא שנאנחת כשהתינוק מתעורר בלילה ועליה לקום אליו, יש צד שהיא היתה מעדיפה לוותר עליו? ודאי שלא…)

זו נקודה למחשבה…

הסיפור במקרה שלך הוא שיש לך דפוס שראית וגדלת איתו בבית הורייך. כשאדם חווה דבר מסויים מילדות, שהוא היה עד לו וחווה זאת על בשרו – זה הופך אצלו לאמת הכי מוחשית והכי בלתי ניתנת לויכוח. מה אפשר לומר לך אם זה מה שראית בעיניים? אם מה שעשית במשך שנים רבות היה "להציל" חיי נישואין בהישרדות? זה ממש נחרט אצלך בנפש.

וזה לא סתם. יש כאן מערכת מוגנות אמיתית וחשובה שהפעילה התרעה: זהירות, סכנה!!

החושים שלך תפסו מצב לא תקין. והם מתריעים – שימי לב. המצב הזה בעייתי. אני לא רוצה לשחזר את זה, לא מעוניינת ליצור לעצמי עתיד כזה. זה לא טוב בשבילי.

עצם הידיעה הזאת שזה מה שיצר אצלך את התפיסה הזאת, וממשיך ליצור אותה כל הזמן – היא בדיוק המקום להתחבר לעצמך, לגעת – ולעשות הפרדה. חוויות החיים שלנו מייצרות את התפיסות שלנו בתת-מודע. אך יש כלל שברגע שזה הופך למודע, שאת מבינה איפה זה התחיל ולמה, יש לך כוח אדיר להתחיל תהליך חדש.

לפי התיאור שלך – כבר הגעת להבנה המדהימה הזו – מצאת את הכפתור שהפעיל אצלך את הרתיעה החזקה מעולם הנישואין. חשוב להבין שיש לזה סיבה אמיתית. "כל העולם" רוצה להתחתן, פחות או יותר בשלב המקובל בד"כ, ואילו את מציינת שהנפש שלך לא פנויה להתחתן!! זה נובע מאמת פנימית של הכרה במציאות לא תקינה שעלולה להתרחש בנישואין. כעת הגיע השלב להפריד בין ההכרה החשובה הזאת – במציאות המסוכנת, הבעייתית, שאת יודעת לזהות אותה, לבין "נישואין" – המושג הכללי, במציאות הרגילה והאמיתית שלו בעולם, כולל בעולמי האישי.

המודעות שלי לסכנה הקיימת תעזור לי להזהר. היא תתן לי הבנה עמוקה, מה שאולי אין להרבה בנות בגילי, איך נישואין לא אמורים להיראות. וטוב שהמערכת הפעילה "צבע אדום" במקום הזה.

הבעיה מתחילה כשהמערכת יוצאת מכלל שליטה ומפעילה אזעקות כלליות, בכל מקום שנוגע במושג "נישואין". כאן זה כבר לא נוגע אלי, למצב האישי שאני חויתי. זה כבר לא קשור לנסיון שלי עם מה שראיתי בבית, עם הדפוס שגדלתי איתו. האזעקה פועלת כשאני רואה זוגות אחרים – כשאני חושבת על קשר אמיתי ונכון בין בעל לאשה – וזה כבר לא במקום, זו אזעקת שווא…

כאן נשאר לך ללחוץ על "כבה". אפשר להפסיק את התוצרת הזו.

(כדי להבין את זה אפשר לקחת משל מאדם שמפחד מבעלי חיים. זה התחיל כשהיה ילד קטן והתקרב בסקרנות לכלב גדול שפתאום קפץ ותקף אותו. הילד נבהל כהוגן, ולמד שכלב גדול הוא דבר מפחיד. אך המוח שלו קישר בין כלב גדול לכלב קטן, בין כלב מפחיד לכלב נחייה, ובין כלב לחתול, ולעורב, ולכל יצור חי שמשהו בו מזכיר את הכלב המקורי שהבהיל אותו. המצב החדש הוא שמערכת האזעקה פועלת לא רק במקום האמיתי והמסוכן – כלב גדול ללא רסן, אלא בכל מקום שדומה ומזכיר ומעלה אסוציאציות של אותו אירוע מפחיד… והעבודה היא להבין איך זה התחיל – ולעשות הפרדה נכונה בין סכנה אמיתית לסכנה מדומית)

אין ספק – התפיסה לא משתנה ביום אחד. יש כאן תוצרת משובחת של שנים על גבי שנים… אבל ברגע שהגעת לפעולה הזאת – את מתחילה פס ייצור חדש – של תפיסה חדשה. תפיסה שאומרת – עולם הנישואין הוא דבר גדול בהרבה ממה שאני גדלתי איתו. זה לא חייב להיות מה שראיתי בבית. ראיתי מדגם קטן מתוך מליונים אחרים…

יש גברים שיודעים לאהוב, לכבד ולהעריך את האשה.

יש זוגות שחיים באושר ואהבה גדולה כל חייהם.

יש נשים שמרגישות רצויות ואהובות, שלא צריכות "לשרוד" ו"להחזיק נישואין בכוח", אלא פשוט נהנות מהחיים המשותפים.

יש זוגות שמחכים אחד לשני בסוף יום במשך עשרות שנים.

יש זוגות שהחיים שלהם אינם נטל ומעמסה אלא יצירה משותפת ומרגשת.

יש לי את המודעות והחיבור לאמת הזו, ואני יכולה להקים בעז"ה בית כזה. בית מאושר. מלא אהבה וכבוד.

לאט לאט זה יחלחל. זה יצור אצלך מעגל חדש של רגש חיובי, של חיבור ועוצמה לאמת פנימית שיש לך.

את יכולה לכתוב את זה, לומר את זה בקול, לזמזם את זה עם מנגינה… לחשוב על זה כשאת עושה דברים שאת מתחברת אליהם ונהנית מהם. זה יהפוך עם הזמן להרגל, ולדפוס חשיבה שבעז"ה יוכיח את עצמו.

כתבת על חיקוי דפוסי התנהגות בחיי הנישואין של הילדים בעתיד – ונבהלת ממה שכתבת: "רק לא זה!"

גם כאן חשוב לדעת, שאמנם זה נכון, ילדים לעתים קרובות מחקים את ההורים, בין במודע ובין שלא במודע. אבל קיימות גם תופעות הפוכות בדיוק – כשילד חווה ריאקציה והוא מתנהג בדיוק הפוך. ילד שהגבילו אותו יותר מדי עשוי להיות הורה משחרר מאוד… ולהפך. ויש גם ילדים שפיתחו מודעות עמוקה לנושא מסויים עקב הקושי שחוו בו, והם לומדים להגיע לאיזון, לדרך המלך…

מהתיאור שלך, נשמע שאת אחת מאלה. יש לך מודעות עמוקה למצב. היית ועודך נערה נבונה מאוד, בוגרת מכפי גילך – אולי גם הודות למצב שנקלעת אליו… ואת יודעת בוודאות מה את לא רוצה שיהיה.

בהחלט – זה קשה כשאין זוגיות אידיאלית "לחקות" אותה. אבל חשוב לדעת גם כאן – שכל זוג הוא ייחודי מאוד. גם ילדים שגדלו בבית חם ואוהב עם שלום בין ההורים – יכולים לבנות בית חם ואוהב מסוג שונה לגמרי, בשפה ייחודית להם, וזה דבר שקורה בלי סוף. כי כל אדם הוא עולם מלא, ושילוב של שני עולמות יוצר עולם חדש שאין עוד אחד כמותו. אז קל וחומר כשבאים במחשבה כנה ורצון אמיתי – שאצלי יהיה משהו חדש, אחר! זה יכול להצליח בגדול.

הייתי רוצה רגע לחזור למילים שכתבת בהתחלה: "בא לי חופש!"

המילים האלה משמעותיות. הן מספרות על צורך פנימי בשחרור, ברגיעה. את בעיצומה של תקופת "שידוכים" ומספרת שיש הצעות כל הזמן. ואת צריכה "חופש".

אני לא אומרת לקחת הפסקה רשמית. אבל ברובד הפנימי יותר, בינך ובין עצמך – הייתי מציעה לך לארגן לעצמך כל יום כמה רגעים שלך עם עצמך בלבד – בלי החברה, המשפחה, ההורים והחברות, רק את לבד – להסתכל פנימה. לשאול את עצמך:

קודם כל: בהתנתקות לרגע מהלחץ הסביבתי – אני לעצמי – רוצה להתחתן עכשיו?

אני עם עצמי והאישיות שלי – מרגישה בשלה? למה הנפש שלי זקוקה כדי לרצות את זה? כדי ללכת בשמחה לקראת הצעד הזה?

מי אני? מה הרצונות שלי? מה השאיפות? מה אני צריכה עכשיו? ואיך אני מדמיינת את העתיד שלי? אלו דברים מדהימים וייחודיים הולכים להיות שם? איך הבית שלי ייראה? מה אני אעשה כדי לשמח את עצמי? ואת בעלי? ואת הילדים בעז"ה?

קחי את זה הלאה… תוכלי לצייר את זה, לכתוב, לדמיין… לתת לזה ביטוי מוחשי. ככל שתתאמני על זה, תופתעי להכיר מקרוב את הצד היפה, הנעים והאמיתי שלך ושל המציאות – ובעז"ה, כמובן בליווי תפילות וביטחון בבורא שסלל לך באופן אישי מסלול מיוחד במינו – יגיע היום והחתן היקר שיזכה בך – יחווה את זה איתך ביחד.

בהצלחה רבה והרבה סיעתא דשמיא!!

אביטל ר