שלום וברכה!
אני בת 34 לא נשואה.
המחשבה היחידה שמעסיקה אותי זה הרצון להתחתן ולהספיק להביא ילדים לעולם.
אני מגיעה ממשפחה של 12 ילדים, ולמרות כל האתגרים, תמיד חלמתי על משפחה גדולה משלי.
אני מרגישה ששעון החול (הפזיולוגי) שלי הולך ואוזל עם כל שנה שמתקדמת. המחשבות שלי כל היום סביב זה.
בבקשה אל תגידו לי להתמקד בינתיים בניצול השנים ללמוד / לעשות / לעבוד בדברים שאני אוהבת.
כי זה מה שעשיתי כל השנים. נכנעתי לרצון ד', השתדלתי לשמור על מורל גבוהה ועשייה ברוכה, השקעתי את נשמתי בעבודה במסירות. אבל זהו— נמאס לי להסתובב סחור סחור. אני רוצה כבר את הדבר האמיתי.
עם מה אני ישאר בפנסיה?! עם הכסף? עם הבדידות? אני רוצה משפחה.
שלום לך שואלת יקרה,
אני קוראת אותך ושומעת את הכאב העצום שהגיע לנקודה מסוימת שממנה את אומרת- די. לא מסוגלת יותר. רוצה את הדבר האמיתי.
ואני רוצה לחזק אותך בנקודה הזו שאת מחזיקה בה כעת כי מהנקודה הזו שלך, נפתחים שערים שהיו נעולים הרבה זמן.
כדי להגיע לשינוי אמיתי בחיים נדרשים שני דברים: רצון חזק וכאב חזק.
נשמע שהשאלה נכתבה מהמקום הזה. ואני ארחיב קצת:
הרצון שלנו, אי אפשר לעבוד עליו. הוא נמצא שם.
הרבה פעמים אנחנו רוצים, או מספרים לעצמינו שאנחנו רוצים ומאוד רוצים דבר מסויים, ועושים את כל ההשתדלויות כדי להגיע אל אותו דבר
אבל בתוכנו עמוק יש איזושהי חסימה. לרוב היא לא מודעת.
הכרתי בנות שרצו להתחתן והיו עסוקות רק בזה, וכששאלתי: אז למה לא להתחתן? מה מאיים בחתונה? איזה מודל זוגיות ראית בבית? האם יש דברים שאת מפחדת מהם?
כלכליים? נשיים? איך את עם קשר בינאישי וקרוב עם אדם אחר? איך ההרגשה שלך מול הקב"ה כשאת מתפללת ומחכה כ"כ הרבה שנים ולא קורה? מה הסיפור הפנימי שלך מול עצמך? (למשל, ילדה שהתרגלה להיות דחויה יכולה להעביר מסר כזה בפגישות -אנא, דחו אותי בבקשה, זה מה שאני מכירה)
יכולות להיות מיליון סיבות שמחכות לרגע הזה, של הפתיחה. אני חושבת שאצל כל אחת עלולים להיות גורמים ונסיבות כאלה, אבל לפעמים הקב"ה ממתין לנו שנתבונן בהם, נפתח אותם ונרפא את עצמינו.
ולכן מה שאני רוצה לומר לך, זה :אכן, אל תרפי. להיכנע לרצון ה' בדבר שהוא עצמו יש לו אינטרס וענין בחיי משפחה, הקב"ה אוהב שמנצחים אותו בתפילות, ברצונות, הוא רוצה שהחיים שלנו יהיו מתוקים ושהישועות שנקבל ממנו יהיו כאלו.
הבעיה היא שכשאנחנו לא ערות לכאב שלנו אנחנו נרדמות. אם אני עושה דברים בלי גבול ובלי להפסיק- למשל שוקעת בעשיה, גם אם היא חיובית, אני לא פוגשת את הכאב שלי ולא מתפללת ממנו, צורחת אותו, מתעקשת, לא מוותרת..
ובאמת, לא עת לחשות. ויש הרבה השתדלות שאת יכולה לעשות.
קודם כל, להתפלל. להתחיל להתפלל על כך שה' יראה לך, מה נדרש ממך לעשות במצבך, איפה את יכולה לפתוח, מה העבודה הפנימית שאת יכולה לעשות כדי להתרפא. כשיפתח לך שער ותגלי את הנקודה המדויקת ותעבדי עליה, אני בטוחה שיהיה לך קל יותר. את רוצה להרגיש שאת בדרך. וההרגשה הזו תקרה כשתהיי ערה לכאב שלך עצמך. כשלא תוותרי ותכנעי אלא תפעלי. ואני לא מתכוונת לפעולות שהן רק סגולות (זה גם חשוב! אבל הרבה פעמים מוביל לתסכול שעשיתי הכל ולא קרה), אלא לקשר אמיתי וממשי שאת יוצרת עם עצמך ועם בורא עולם.
ומשם, הכל פתוח.
למה אני מתכוונת?
את יכולה להקדיש כל יום פרק זמן מסויים כדי לפגוש את הכאב הזה. רק הוא ואת. את יודעת שאת לא הולכת לוותר. ולהירדם. שם תנסי להיות בלי מאמץ יתר, ממקום שמבקש עזרה וממתין.. לראות מה יתגלה. וגם אם לא מתגלה- את מגיעה לדבר איתו, להסביר לו למה את כבר לא יכולה, מה הנקודות שקשות לך, איך זה להיות בשידוכים כ"כ הרבה שנים, אלו רגשות עולים מצד הסביבה, תני מקום לרצון שלך. תני ללב להיפתח ולספר.
הייתי ממליצה לך גם ללכת לטיפול אם יש משהו באזור מגורייך (אני אשמח לעזור בהפניה) הרבה פעמים כשאנחנו נותנים מקום למישהו מבחוץ לראות את מה שאנחנו לא רואים, אנחנו יכולים לגלות דברים מעניינים שאולי לא שמנו לב אליהם והם חוסמים אותנו.
אם תרצי, לקבל חומרים נוספים- שלחי אלי מייל ואני אשלח לך בשמחה.
רק רוצה לומר לך שאת לגמרי בדרך, וכשמתעוררים וצועקים חזק, משהו מתחיל לקרות, ואני בטוחה שהוא שומע.
ונ.ב. חשוב לזכור שמגיל מסויים, כדאי מאוד לעשות פעולות שישמרו את האפשרות ללדת ילדים, [לפי ידיעתי רבנים רבים ממליצים על כך]
אני מאמינה שאת יודעת אבל כותבת ליתר ביטחון…
אם יש לך שאלות נוספות או שנדרשת לך עזרה יותר ממוקדת אני אשמח להיות לעזר.
הכאב שלך נגע לליבי, ואני בטוחה שהולך לקרות טוב
ואת לגמרי בדרך. הינה, זו הפעולה הראשונה שלך – לשאול.
ותמשיכי לשאול, עד שתקבלי תשובות, אל תוותרי ומתפללת בשבילך לקבל את ההכי טוב והכי מהר שאפשר בע"ה.
מאחלת לך את כל הטוב שבעולם שאת ראויה לו, לבן זוג שיהיה ראוי לך ולכל הדרך שעברת ולמשפחה גדולה וברוכה
תמר מ.
