מאשימה את עצמי כשאני עצובה

שלום לך יקרה,תודה שהעלית את הנושא וגם קראת לילד בשמו המדויק. האשמה עצמית היא התנהגות שמצויה אצל אנשים רבים, במיוחד אנשים מוסריים וערכיים שלא מוכנים לסלוח לעצמם.

בעצם, מה רע בכך? האם אנחנו אמורים לחיות ללא נקיפות מצפון?

התשובה הפרקטית היא שבמציאות, כפי שאת עצמך כותבת, האשמה עצמית לא עושה טוב. היא לא מקדמת, לא נותנת כוח, לא דוחפת קדימה, רק מזינה את האומללות והדכדוך. לא פעם האשמה עצמית היא פשוט תחפושת צדקנית של היצר הרע. כשהוא חושש שנתרומם מהנפילות שלנו הוא בא אלינו לבוש בהאשמות עצמיות וכך נותן לנו אשלייה שאנחנו חוזרים בתשובה: הנה אני מכה על חטא, מרגישה ממש רע, כמה נפלא! אבל בפועל מה קורה? כל הכוח שאמור לעזור לנו לצאת מהבור שנפלנו אליו הולך למקום הלא נכון. אנחנו משתכנעים שאנחנו אכן חלשים, שפלים ואשמים – אז איך בכלל נוכל לעשות משהו? בשלב הזה היצר הרע מאושר: הנה הוא השיג את מטרתו ויכול להיות בטוח שלא נעשה משהו כדי להתרומם.

האשמה עצמית היא התנהגות לא יעילה אבל גם לא יהודית. היהדות מלמדת אותנו שאדם במהותו הוא טוב וישר. כך נוצר ונברא, וכך חי את חייו. מדי פעם, באופן זמני הוא עושה טעות נקודתית קטנה או גדולה. עבור מצבים כאלה נברא כוח התשובה, שמאפשר לו לתקן את מה שקלקל ולחזור להיות מי שהוא באמת. זה דומה לבגד לבן וצח שיש עליו כתם. לפעמים אפילו יותר מכתם אחד. לפעמים כל הבגד מוכתם עד שבקושי אפשר לראות את הצבע המקורים. במקרים כאלה יידרש כיבוד ממש אינטנסיבי אבל בסופו של דבר הבגד ישוב להיות צח כפי שהיה מלכתחילה.

זה ההבדל בין חזרה בתשובה להאשמה עצמית: חזרה בתשובה הוא תהליך ניקוי עצמי שבסופו יש תחושת הקלה ושחרור, שמחה וזוך. בשונה מכך האשמה עצמית היא לא פעולה נקודתית אלא מצב מתמשך ובלתי נגמר של הלקאה עצמית. כדי להבחין מתי אנחנו בתשובה אמיתית ומתי בהאשמה עצמית אפשר להשתמש במבחן פשוט: מבחן השמחה. זוכרת איך הרגשת במוצאי יום כיפור? זו חזרה בתשובה. רבנו יונה מלמד שהשמחה של אדם שהתנקה מחטא צריכה להיות שקולה בעוצמתה לכאב ולצער שהרגיש בשעת החזרה בתשובה. האם אדם שעסוק בהלקאה עצמית פנוי לחוות את השמחה הזו? התשובה היא: לא, הוא תמיד ימצא סיבה כדי להישאר בהרגשה הרעה.

את יודעת, התורה הכירה את החולשה הזו שלנו, ובפעם הראשונה שמדובר בתורה על תשובה יש התייחסות בדיוק לנושא שאת העלית. זה קרה בפרשת בראשית, כשקין ראה שקורבנו לא התקבל וחרה לו ופניו נפלו. אלוקים פונה אליו ושואל: למה חרה לך? ולמה נפלו פניך? הלא אם תיטיב – שאת! הספורנו מחדד את הדברים ואומר שאלוקים בעצם קורא לקין לצאת מההתבוססות בעבר: למה חרה לך על מה שלא התקבל? הרי במקום להתעסק במה שלא קרה אתה יכול לתקן ולהיטיב. במילים אחרות: חזרה בתשובה ותיקון המעוות – כן. שקיעה בהאשמה עצמית – לא. שימי לב איזה כוח חיובי ועוצמתי יש לחזרה בתשובה. היא מחברת את האדם לטוב שבו ולקבלה לעתיד, במקום להיצמד לרע ולהישאר שם.

אז נניח לדוגמה שכבר כמה ימים את מדוכדכת, עצובה, רוצה כל הזמן לבכות. זו עובדה, מציאות בשטח. האם את עושה את זה בכוונה? האם את נהנית מזה? מסתבר שלא, ובכל זאת זה המצב. במקום לשפוט את עצמך על כך תקבלי את המצב כנתון. נכון לעכשיו כך את מרגישה. זה השלב הראשון.

וכעת לשלב השני: תארי לך שחברה שלך מספרת שכבר כמה ימים היא ממש עצובה ומדוכדכת. איך תגיבי? האם תכעסי עליה? האם תגערי בה ותאשימי אותה על כך? אני מניחה שאת תחבקי אותה ותשאלי מה קורה ויחד תנסו להבין מה גרם לה להרגיש כך ומה יכול לעזור לה לצאת מזה.

כל זה במקרה שמדובר בחברה שלך. ואם החברה הזו היא… את עצמך? למה שלא תתני לעצמך אותה מידה של קבלה ורצון לעזור? על אדם שכך נוהג נאמר: "גומל נפשו איש חסד". גמילות חסד עצמית כזו לא תגרום לך לשקוע ברחמים עצמיים ודכדוך מתמשך אלא להיפך – לקבל את עצמך ואז לחשוב באופן בריא ויעיל איך לשנות מה שניתן. מדהים עד כמה האשמה עצמית משתקת ומקבעת את המצב, וקבלה עצמית מאפשרת לשנות את המצב.

את כותבת שיש לך נטייה לקחת את האחריות על כתפייך. אחריות היא מידה טובה מאוד, אבל בתנאי שהיא מכוונת לעתיד. בבית המשפט עוסקים בשאלה מי היה אחראי לפשע, או במילים אחרות: מי אשם. במקום זה חזרה בתשובה עוסקת בשאלה מי יכול לקחת אחריות מכאן ולהבא ולחולל שינוי. קחי על כתפייך את האחריות לעסוק בעתיד ולא בעבר, לגייס את הכוחות שיש בך לקבלה עצמית ומכאן לשינוי מיטיב.

מאחלת לך הצלחה ושמחה,

ברוריה

8440143@gmail.com