שלום לכם רציתי לשתף וגם לשאול .
אני אבא ל 4 ילדים יש לי קושי עם הבן הצעיר שלנו .
מאז השנה האחרונה שנהיה בן 15 אני שם לב לשינוי בהתנהגותו כל דבר שבי מפריע לו, הוא מתבייש ממני , מעיר לי ,מנסה לחנך אותי , הרבה גם מתחצף אליי, הוא ילד טוב בעיקר משקיע בלימוד התורה. חברותי וחכם אני רואה קשר טוב מאוד בינו לבין אמא שלו, אבל איתי קשה , הרבה אני מבקר אותו הרבה רואה את השלילי שבו ,קשה לי מאוד לחבק אותו או לנשק אותו אשתי מעירה לי הרבה על זה, אני מרגיש שאני לא מצליח למצוא בו נקודות חוזק, כמו כן אני אדם מופנם שקשה לי להחמיא ולהביע רגשות, ואני מבין שבגיל הזה זה הכרחי…מה אני צריך לעשות לעצמי, הרבה הייתי בסדנאות חינוך מלא רבנים קורא ספרים למעשה מאוד קשה ליישם…לך חבק את הבן כשאתה כועס עליו
אני במצב שאני מרגיש שהוא דורש את הקרבה שלי וקשה לי להתקרב אליו…..
בקיצור …מקווה שהבנתם אבקש יעוץ ועזרה …
קראתי בעיון את שאלתך ואני קודם כל רוצה להתנצל על העיכוב בתשובה.
אתה מיטיב לדייק ולשים את האצבע על הקושי ובכנות ובמודעות מדהימה, גם על החסם העיקרי כאן בסיפור.
גיל ההתבגרות באמת גיל קשה, ובאמת יש פער כואב לפעמים בין הרצוי למצוי ובכל זאת, כדי לסייע לילדים לעשות בחירות טובות אנחנו נדרשים לעשות עם עצמנו עבודה פנימית באמת לא פשוטה.
אנסה לפרט קצת יותר.
ניתן לחלק את כל ההתנהגות שלנו עם הילדים לשלוש מחלקות: אדום, צהוב וירוק. כמו ברמזור. האדום מייצג הַנְהָגוֹת שאנו נדרשים למחות כנגדן: קוים אדומים, סמכות ומשמעת. האור הצהוב מייצג הַנְהָגוֹת שאנו נדרשים להתעלם מהם. האור הירוק מייצג את חיזוק הקשר ועידוד חוויות הצלחה לראות את הנקודות הטובות שבהם, ולתת בהם אמון ואהבה.
כאשר מתגלים קונפליקטים, השאלה היא אם ללכת בגישת הנבוט (ראש בראש, אור אדום) או בגישת הסמרטוט ולהיות פסיביים (אור צהוב).
האמת, ששני הפתרונות גרועים. אבל יש פתרון שלישי, יבוא השלישי ויכריע ביניהם. מצד אחד, לא להכריח, אבל גם לא להיות אפאטיים ואדישים, אלא להשקיע את כל הכח באור הירוק.
כלומר להשקיע לחזק ולחמם את הקשר. כי כשהקשר חם ויש עשרה דליים של אור ירוק, אפשר לבקש כף אור אדום, ואז זה באמת יתקבל. אז ההשקעה הזו, שהיא העיקר, צריכה להיות לא בזמן הקונפליקט בבוקר, אלא בזמנים הרגילים והרגועים. אז צריך להשקיע באופן אקטיבי באור הירוק, בפעילויות מהנות וחוויתיות משותפות. לקבוע עיתים לזמני האיכות האלו. עם טלפון מכובה. זה לא קל, יש הרבה ילדים ברוך השם. ובכל זאת – זו ההשקעה המשתלמת ביותר. יש איזה שלב שבו הנערים כבר לא רוצים את זמני האיכות האלה עם הוריהם, ואז המאמץ לייצר כאלה זמנים ולרתום אותם – קשה שבעתיים, וצריך לעמול קשה למצוא סדק ('סדק סדק תרדוף') לשיחה. כל עוד הם מעונינים – זה הרבה יותר פשוט.
זמני האיכות האלו משדרגים את הקשר, לא רק 'אהבת אב לבנו', אלא ידידוּת ורעות, כמו חברים שכיף להם ביחד, שמדברים, שמעריכים זה את זה. הדבר כלל אינו מובן מאליו!
כמה כדאי לייקר את רגעי המפגש. אם אתה נכנס לחדר, או אם הנער נכנס, תמיד זו הזדמנות לחייך, להגיד שהתגעגעת. גם אם אתה (שוב) בטלפון, וגם אם זו שיחה חשובה בעניני עבודה, אפילו עם נשיא ארצות הברית, כדאי מאד להגיד לו שיחכה רגע על הקו, בנך האהוב הגיע, ואתה חייב לומר לו שלום, ולתת בנחת רגע של חיבוק והבעת חיבה אמיתית ולבבית.
צריך להדגיש. בזמני האיכות המשותפים מאד מפתה לדבר על מה שמעניין אותנו, או להקשיב ולמהר 'להשפריץ' את דעתנו, דעת תורה, השקפתנו, ועצותינו המחוכמות. לא על זה אנחנו מדברים. מה שהנערים צריכים זה הקשבה אחרת, אמפטית, המבוססת על רצון כן, לשמוע ולהבין, גם בתחומי עניין שלא היו מעניינים אותנו כלל. עצם זה שזה מענין את הבן או הבת, זה המניע לכך שגם אנחנו צריכים להתעניין.
לא תמיד זה קל. אני מבין את הקושי שלך, אתה מודע לזה שאור ירוק זה פתרון וקשה לך ליישם. אז חשוב לי לחדד. אני לא מכיר פתרון אחר או דרך לעקוף את זה. ולכן על זה צריך להתפלל. על זה צריך ללמוד (מאד ממליץ על הספר: "בוסר המלאכים", שאמנם אני לא אוביקטיבי כי אני כתבתי אותו, אבל זה הנושא שלו, והוא ליקוט וכלים של גדולי ישראל ליישום הנקודה הזאת ממש). את זה צריך לנסות בכל הכח ליישם. בהתחלה יש שלב שבו עדיין לא רואים פירות, וההשקעה נראית לא משתלמת. אבל בכל זאת, האור הירוק הזה לעולם אינו לשוא, והוא מייצר כבלי אהבה שעוד ינבטו ויצמחו וישפיעו. ואם אתה מרגיש שזה גדול עליך, שווה אולי אפילו להיעזר באיש מקצוע שיעזור לך להבין למה זה כל כך קשה לך (ואולי יחפור לך קצת בילדות, בקשר שלך עם הוריך, ובטראומות או בחסימות הרגשיות שלך). לפעמים זה בלתי נמנע כדי לפתור את החסימות האלו. אבל אולי אם תצליח בכל הכח להתאמץ ולקבל כלים זה יוכל להסתדר גם בלי עזרה מקצועית שכזו…
בהצלחה רבה!
דן טיומקין dtiomkin@gmail.com
