התמודדות עם חרדות ובפרט לאחר אובדן

שלום וברכה!
אני ב"ה נשואה לאברך ת"ח ואם לתינוקת בת שנה. מחפשת עבודה, אבל בסה"כ ב"ה החיים שלנו נפלאים ומלאי שמחה.
יש לי קושי המלווה אותי בעיקר מאז שנעשיתי לאם, ולאחרונה התגבר.
כשבתי נולדה היו לה קצת בעיות עם החמצן ןעם הדופק. ב"ה הכל הסתדר תוך ימים ספורים והיא בריאה ומלאת חיות. אבל מאוד חששתי עליה בכל יציאה החוצה. היו תקופות שכל דבר קטן נראה היה לי מסוכן. בלילה בדקתי אם היא נושמת. נזכרתי לעיתים תכופות בכל סיפורי הטרגדיות הקרובים והרחוקים ששמעתי. מטריד אותי נורא איך אנשים מתמודדים עם צרות כאלו, כל מיני אסונות מחרידים שארעו לאנשים כמונו, איך הם ממשיכים לחיות… וזה חוץ מהפחד מאירועים כאלו בעצמם.
המחשבות שלי בפנים, בלילות. כלפי חוץ אני אמא חמה ושמחה ואשה נעימה ומתפקדת. אבל בלילה נזכרת וחושבת על מאורעות השואה, על פיגועים ותאונות, שריפות וטביעות ומחלות… ולא יודעת את נפשי. גם כשאני באיזור של דבר מסוכן, כמו חלון שאינו מסורג היטב, כמו הפח הטמון, כמו סכין מטבח… (!) הכל מעלה לי אסוסאציות נוראיות של מה שעלול לקרות אם חלילה אדם מאבד לרגע את שפיותו. בעלי ניסה לעזור לי עם שיחות חיזוק בביטחון, דברים שבעצם הבנתי והסכמתי אתם, אבל עדיין קשה להפנים. בגדול הפחדים החלו להתרכך, ובשלב מסוים גילינו שאני בהריון שוב.
שמחתי והתרגשותי היתה גדולה, כי יש לי חלום למשפחה ברוכת ילדים והילדה שלנו כ"כ אוהבת תינוקות… הודיתי הרבה לה' על כל הטוב שעושה לנו. ואז לדאבוננו, בסוף השליש הראשון (לפני כשלושה חודשים) התברר שאין דופק כבר כמה שבועות. הייתי המומה וניסיתי להכחיש ולהאמין שזו טעות… לא חשבתי שלי זה יקרה, אפילו שידעתי שזה כ"כ נפוץ… עברתי ניתוח וחזרנו לשגרה. נכנסתי למשבר מסוים של אבל, אכזבה וחוסר אונים. מאידך נלחמתי בעצמי לחזור לעבודות הקטנות שהיו לי ולחיפוש עבודה מסודרת ומטלות הבית. היו לי כמה שיחות עם בעלי, אבל הרגשתי שהוא התמודד עם זה בקלות יחסית ולא כמוני. ראינו כמה חסדים עשה עמנו הבורא שהדבר קרה בשלב מוקדם יחסית, כשהחלום עדיין לא מוחשי וגדול כ"כ, ואחרי שכבר יש ילדה בריאה ומקסימה שאפשר לחבק… ובכ"ז קשה לי, בעיקר כשאני חושבת על אחרים שאצלם זה קרה באופן שונה ויותר עצוב. אני מחכה מאוד שניפקד שוב, ושוב כל המחשבות והחרדות מציפות אותי, בשקט, בלילה, בכרית…
איך אתחזק בביטחון ואתמלא בשמחה? איך אמנע מהמחשבות הכואבות להטריד אותי כ"כ? ואיך מסתדרים כל אותם יהודים שבאמת עברו טרגדיות ואסונות ל"ע? תודה רבה!

תשובה:

שלום לך, אישה ואם יקרה ואהובה מאוד.

קראתי. ושוב קראתי את השאלה שלך.

הלב שלי החסיר פעימה כשכתבת על ההיריון שהסתיים שצורה טראגית כל כך. התרשמתי והתפעלתי מהכוחות שיש בך, מהרצון לקום, להמשיך עם תקוה ועם הפנים קדימה.

את מתארת שאת נמצאת בחרדות. חרדות שהתחילו סביב אירוע מציאותי (ובאמת מעורר חרדה!) שבו לביתך האהובה יש קושי להיות מחוברת במאה אחוז למצב של חיים, ודאיים. את מספרת שמאז שהחרדות התחילו שם, הם המשיכו למחוזות אחרים והמוח התחיל להתפרע עם סצינות בשעות הלילה או בעת מפגש עם טריגרים שמעוררים אצלך את הפחד הפנימי מהמוות.

מה עושים עם חרדות?

ראשית, פוגשים אותן.

חשוב לא להתחיל ליצור מעגל הימנעויות מפני מה שגורם לנו לחרדה כי ככל שנמנע החרדה תגדל. יש אנשים שפגשתי שהיו חרדים ממשהו מסוים, ברגע שהוא נפתר, נעלמה החרדה. (אולי אפשר לקרוא לכך-פוביה ספציפית) ויש אנשים שברגע שמושא חרדה אחד נפתר, הם עוברים לחרוד ממשהו אחר. (חרדה שהיא יותר כללית ובכל פעם "מתלבשת" על משהו אחר) כמו מה שאת מתארת: הסתיימה החרדה סביב סכנת החיים של הבת, היא עברה (או נוספו לה חברים חדשים) בדמות דברים מסכני חיים.

הדרך שאני יכולה להציע לך לפגוש היא בצורה מדורגת שמתאימה לך. את יכולה לפגוש עם עצמך הדרך הזו היא באמצעות הקצבת זמן יומי לכל מה שמטריד אותך. בזמן הזה את פוגשת את החרדות ובמקביל מחזקת את עצמך. יש לזה מקור בפסיכולוגיה כשמטפלים בחרדה שהיא כללית יותר שנקרא worry time  (זמן דאגה) ואם התרגלנו לדאוג אנחנו תוחמים את זה בזמן.

בגלל שראיתי כמה הצורך הזה משמעותי, וכמה אנשים יכולים להיתרם מהאפשרות הזו של טיפול עצמי במקרים של כאב יומיומי שלא בהכרח דורש התערבות מקצועית, כתבתי מדריך שמפרט שלב אחרי שלב מה עושים עם החרדה ואיך אפשר להתמודד איתה ועם כל רגש לא נעים שמגיע אלינו. אפשר לקבל אותו בקישור הזה

—במקורותינו כתוב: "אם יש דין למטה, אין דין למעלה", פגשתי בעבר אישה שסבלה בדיוק ממה שאת מתארת: פחד מוות על ביתה שסבלה ממחלה מסכנת חיים, היא סיפרה לי שבכל יום היא היתה עושה "דין"-חשבון נפש איך היה היום מה היה בסדר ומה לא ואז נוהגים אם אותו אדם במידת הרחמים, כי את הדין הוא עשה כבר לעצמו-ושב בתשובה כפי יכולתו.

חיזוק באמונה יכול להוות תוספת מצוינת אבל מבלי לוותר על המפגש עם הרגשות הקשים כי כשהם מגיעים לביקור, הם לא תמיד מבינים אמונה, זה פשוט כואב והם רוצים לצאת… מה שצריך לעשות זה פשוט לפגוש אותם מהמקום שמסכים להרגיש, לחוות ולפנות אל הקב"ה בבקשת עזרה, בחיזוק פנימי של האמונה בו ית' שהוא קוצב חיים לכל ולהפקיד את כל דאגותיך בידיו.

כתבת גם על היריון שנפל, כתבת שזה נפוץ ושהשתדלת להודות אבל בכל זאת קשה לך.

הייתי רוצה לשאול אותך: נכון, הכל ברחמי ה' ומעולה שאתם מצליחים לראות את הטוב ולהודות, ונכון שאדם שאומר תודה על הרעה, הופכים לו לטוב וכו', אבל רגע, היית בהיריון, נקשרת לעובר, רקמת חלומות וחווית אובדן הגיוני שזה כואב? (שורף, קורע.. בלתי ניתן לתיאור בכלל). את צריכה לעבור אבל, כמו בכל אובדן. אבל על הדבר היקר שאיבדת, על החלומות, התמודדות עם הכאב הפחדים והחששות שמתלווים להמשך והכל. גם אם בן זוגך התאושש מהר יותר, לא הוא זה שיכתיב את קצב ההתאוששות שלך, וגם לא העובדה שהפלה בשלב זה היא נפוצה, הכאב הוא חי, חותך בבשר, וזה בסדר להתאבל, לשבת ולבכות, לוותר לעצמך לתקופה על תפקוד מאה, ולתת לעצמך את הזמן… זה בסדר. מותר לך להרגיש את מה שאת מרגישה. זה טבעי. תכבדי את הכאב שעולה בך ותני לו מקום. בתוכו ומתוכו תוכלי לגלות את ה' מנחם אותך… ובתוך ההסתרה-שולח לך חיבוק אוהב.

אם את רואה שהמצב נמשך ושאת לא מצליחה להתגבר על החרדות, יותר מחשוב, שתפני לעזרה מקצועית. לפעמים אנשים סובלים שנים לחינם, ולא מבינים שיש אפשרות לעזור להם וזה בסדר להרגיש את מה שאנחנו מרגישים ולקבל עזרה.

יש היום אפשרויות מגוונות לטיפול בחרדה. אם תרצי אוכל להפנות אותך בשמחה למישהו שמתאים לך וליכולותיך (יש גם אפשרויות חינמיות).

תוכלי לשתף במידה ויש לך שאלות נוספות,

מקווה בשבילך לכל הטוב ולכל האור

להרבה חיים חדשים, בנפשך, בתוכך ומחוצה לך לכל סובבייך ולכל עמ"י

עם לילות שקטים

בהם תרגישי מרוחמת, מחובקת עטופה ומוגנת בידיו של בורא כל העולמים.

חיבוק.

תמר מ.