אני מלכי נערת סמינר מבני ברק
וכבר תקופה שמטרידה אותי השאלה –
מדוע אנחנו כ"כ עצובים ואבלים כשמישהו נפטר?
הרי כל התכלית והקיום שלנו פה בעוה"ז הוא להגיע לעוה"ב,המטרה של היהודי זה העוה"ב והוא פה בעוה"ז רק כדי לתקן את נשמתו.
והנה,האדם שנפטר זוכה להגיע למקום האמיתי,לטוב המזוקק,אנחנו לא צריכים פשוט לשמוח בשמחתו?!
ולמרות שיש גם את הצער של הגעגוע,הוא כ"כ אדיר עכ"כ שיושבים שבעה?!
הייתי חושבת שבמקום כזה אנחנו אמורים להתנתק מהרגשות שלנו במובן מסויים,לא בגללן לשבת שבעה.אלא לומר לעצמנו שנכון אנחנו מתגעגעים ונתגעגע עד בוא גואל,אבל לנפטר,לו בטח טוב עכשיו,לשמוח בשמחתו
אודה אם תבהירו לי את הנושא.
יישר כוחכם!!!
יש לי שאלה נוספת,מעניין אחר,אודה אם תסייעו לי גם בה:
האם זה בסדר שיש לי גאווה מדברים רוחניים שעשיתי,שאני נותנת צדקה,או מאיך שאני מתפללת וכדו',וכן משימוש חיובי שאני משתמשת בכשרונות שקיבלתי.איך צריך להיות היחס שלי כלפי המעשים האלו שלי?
שלום לך מלכי יקרה וחושבת,
את שואלת שאלות טובות ממש
בואי ננסה לסדר את הראש:
- העולם הזה הוא פרוזדור. אף אחד לא נמצא כאן לנצח מהסיבה הפשוטה- שלא עבור זה אנחנו כאן.
לכל אחד יש תפקיד ומסלול לעבור וכשזה מסתיים "יורדים מהרכבת"
וכל אחד מגיע למקום אותו הוא רכש בעמל בימי חייו, בפרוזדור.
- אנחנו חיים כאן ולא בעולם הבא, זה אומר שתפקידינו הוא לחיות את החיים ומתוך זה לעבוד את ה'
לכן אנחנו צריכים לעבוד לפרנסתינו, וכך להתנסות בנסיונות שונים…
לכן אנחנו מתחתנים ויולדים ילדים ומיישבים את העולם במידת כוחינו.
- כיוון שאנחנו חיים כאן ולא בעולם העליון, כאשר מסתלק מאיתנו מישהו קרוב,
אנחנו מצטערים. חסרונו קשה עבורינו.
יש הלכות איך מתאבלים. איך מנחמים את האבל. איך עוברים את שלבי צידוק הדין.
- אין אנו יודעים מה קורה בעולם העליון, וזו הסיבה שאנחנו רוצים ככל האפשר להיטיב עם הנפטר כשהוא בשנת האבל- שנת הדין.וגם אחרי זה תמיד אנחנו רוצים להעלות את הנשמה שלו למקום גבוה יותר
לכן אומרים קדיש ואוספים זכויות לעילוי נשמת הנפטר
שככל שהוא קרוב לנו, אנו דואגים ורוצים להיטיב לו יותר
- כשבן אדם נפטר צעיר/ משאיר אלמנה ויתומים
אנחנו קודם כל מצטערים בצערם, כי זו טרגדיה אמיתית כל פעם שסיפור כזה מתרחש
וגם- בגלל שאנחנו חיים בעולם הזה ואין לנו אלא מה שעינינו רואות-
"הסתרת פניך הייתי נבהל" זו הגישה כשרואים מה שנראה כמידת הדין שפוגעת.
התורה איננה מתכחשת לצער, יחד עם פסוקי צידוק הדין "א-ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא"
בעולם הזה מברכים "ברוך דיין האמת" כלומר- יש צרה ואנחנו מסכימים שה' מנהל את העולם לטובה.
רק לעתיד לבוא ביום שנדע למה קרא כל מה שקרא נברך "ברוך הטוב והמיטיב" גם על הקשיים.
בינתיים- אנחנו חיים כאן ומתפללים ליום ש: " ואמר ביום ההוא – הנה אלוקינו זה קיווינו לו ויושיעינו"
זה היום בו נחזור לגילוי פנים ואהבת ה' בגלוי ונוכל להצביע באצבע כמו עמ"י בקריאת ים סוף:
"זה אלי ואנווהו"
שנזכה כולנו במהרה לאורו
לגבי השאלה היפה שלך על גאווה
צריך להבחין בין גאווה לבין סיפוק
ההבדל ביניהן זה ההבדל בין שמים לארץ ובין יצר טוב ליצר רע.
גאווה הוא המיקוד בעצמי "אני עשיתי, אני מסוגלת, אני נותנת צדקה"
וזה אומר להתרחק מהקב"ה ומההכרה הפנימית ש"אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת"
וכל מה שיש לנו זה ממנו, גם הכסף שנתתי לצדקה, גם היכולת להתכוון בתפילה…
סיפוק הוא תחושת ההודיה ויכולת לעודד את עצמינו על כל גדילה פנימית,
כדי לקבל כוח הלאה לגדול
אם נשווה את זה לילד-
אם אנחנו אומרים לילד שאסף משחקים (הוא שיחק והוא אמור לאסוף. כן?)
אתה פשוט ילד מושלם!!! כל האחים שלך מתעצלים ואתה הכי חרוץ, הכי חכם. אלוף!!!
אנחנו מגדלים ילד עם תחושת גדלות, (כמובן אם זה המילים שהוא שומע כל היום)
אולי עכשיו זה נוח.
אבל בסופו של דבר גם הוא לא יידע איך להתמודד עם העובדה שבסוף הוא בן אדם ולא תמיד מצליח להתמיד במושלמות שלו
וגם תחושה פנימית שהוא יותר מאחרים ולכן מגיע לו/ הוא יכול לרמוס אותם וכו'
אבל אפשר גם לעודד אותו:
"ראיתי שבהתחלה היה לך קשה להפסיק את המשחק , אבל בסוף התגברת ואספת בחריצות את כל החלקים"
אז נתנו לו אישור למאמץ הנקודתי שביצע, מה שייתן לו דרייב לעשות את זה שוב
ועל זה נאמר "מצווה גוררת מצווה"
הסיפוק והשמחה מעשיית המצווה וההתקדמות האישית נותנת כוח לאתגרים הבאים
רק לזכור תמיד להודות לה' יתברך שזיכה אותנו להיות שליחים לטוב
ואז מקבלים את הפרופורציות הנכונות.
חיה
