ישיחנה שלום! רציתי לשאול….
הפעילות שלכם חשובה עד למאוד
תודה
אני אברך בן 38 שמרגיש קצת הרבה יובש ,אני חושב שיש לי יכולות רבות ומגוונות אינני רוצה לצאת מהלימוד אך יש לי למשל יכולות גישה לבחורים בצורה מיוחדת ,בכמה ישיבות שהייתי בחורים מאוד אהבו אותי ,אך אינני מוצא מקום כזה למסירת שיעורים ,לעזר לבחורים שקצת מתמודדים,אני מבין שתפקיד כזה הוא מאוד מבוקש ושמור לאנשים עם פרוטקציות ועם אומץ ועם כשרונות מיוחדים,כרגע גם הכולל שלי נקלע לקשיים ואינו יכול להחזיק את האברכים,
אשמח לעצה ,תושיה,עזרה.
תודה
שלום לך אברך יקר ונכבד
ראשית אני מבקש לומר לך יישר כח על העלאת הנושא, הנוגע לך, וגם לאברכים כה רבים הנמצאים במצב דומה.
את הבעיה תיארת היטב. מצד אחד חשובה לך ההימצאות בעולם הלימוד; מצד שני אתה מרגיש יובש; ומצד שלישי יש לך גישה מעולה לבחורים – ואם כך לכאורה מה יותר פשוט מלעסוק בשדה החינוך, אך דא עקא שקשה למצוא תפקיד בתחום זה. וממילא אתה נמצא במצוקה.
אכן, השתנו הדורות. ואם לפני שלושים שנה, כל אחד שלמד כמה שנים בכולל והיה מעונין לעסוק בהוראה ובחינוך, דרכו היתה סלולה היישר אל היכלי הישיבות, כיום המצב שונה לחלוטין. הכוללים מלאים באברכים רציניים ומוצלחים, אבל המשרות הפנויות מעטות, ורובן שמור לבעלי פרוטקציה וקשרי משפחה. ובתוך "סולם השטעלעס", כמובן, ככל שהתפקיד יותר נחשב, כך יותר קשה להשיג אותו. זה המצב.
התשוקה ל'תפקיד' אינה נובעת מרדיפה אחר כבוד, וגם אין זה חסרון ב'אהבת תורה', אלא זו תנועה טבעית בנפש האדם, שלאחר שהוא מתמלא ומתמלא, יש בו רצון להשפיע ולהעניק, להטביע חותם, "לעשות נפקא-מינה"… וכשהנפש לא מקבלת את הצרכים שלה, היא בצער.
אכן יש לציין כי אין מצוקה זו נחלת הכל, וישנם אברכים שמתבגרים בהיכלי הכוללים ואינם חשים בקושי זה, וטוב להם בחייהם כמו שהם. ייתכנו כמה סיבות לכך, וכנראה לתכונות אופי יש חלק מרכזי בכך. ובסופו של דבר לכל אחד יש ייעוד שמיימי ייחודי והוא מקבל את תכונות הנפש בהתאם לכך.
אז מתוך הכרה מפוכחת במציאות, ניגש לראות מה ניתן לאברך כמוך ורבים אחרים, לעשות כדי לשפר את תחושתו ואת מצבו.
הנה כמה רעיונות ונקודות, ותן לחכם ויחכם עוד.
א.
אם אתה רואה את עצמך מתאים לעסוק עם נוער מתמודד וכדומה, אל תתייאש מחמת העובדה שלא דופקים לך בדלת לקרוא אותך אל הדגל… תתחיל לחפש ולשווק את עצמך. יש אברכים ששבויים באיזה דמיון, שיום אחד, יגיע טלפון ממספר לא מזוהה, ועל הקו קול עמוק שישאל אם הוא מעוניין להיות ר"מ שיעור א' בישיבה גדולה… אז זהו שהטלפון הזה לא יגיע…
תפנה למוסדות, תפנה לחברים שעובדים במוסדות, ותציע את עצמך בתוספת הצגת הנסיון שיש לך. תוכל גם לעשות איזה קורס בתחום שאתה מעוניין בו, וכך להתמקצע, וגם יגדלו הסיכויים שלך למצוא מקום להשתבץ בו. זה יכול לקחת זמן, אבל אם השם שלך יצלצל מספיק פעמים אצל האנשים שקרובים למערכות, וזה באמת תחום שאתה טוב בו, מאד יתכן שתמצא את עצמך בעוד שנה שנתיים שלוש, מקבל הצעה מסוג זה.
ב.
אל תהיה בררן! מציעים לך משהו מהתחום הזה, גם אם זה לא בדיוק מה שרצית, קח. תתחיל להכנס לתוך ישיבות ולתוך מוסדות, כך 'שמים רגל בדלת' וצוברים נסיון וגם קשרים. אני מכיר אברכים שדחו הצעות מתוך מחשבה שעוד יבואו טובות מהן, ועד היום הם ממתינים…
יש לי ידיד, אברך ברמה גבוהה מאד, שזמן רב בער בו רצון עז להשפיע וללמד, ולא מצא תפקיד, ואז הוא קם והלך להיות רב'ה בחיידר בכיתה ח'. וכיום הוא מאושר.
בקיצור, תהיה ממוקד מטרה. ובע"ה, עם תפילה מעומק הלב, סיכוי לא קטן שתמצא משהו בתחום שאתה טוב בו. גם אם זו לא תהיה "משרת החלומות". [ובכלל, צריך לדעת שבכל המשרות החינוכיות יש התמודדות עם קשיים שונים, וזה יכול להיות מאד מתסכל…]
ג.
במקביל, החלק השני של ההתמודדות עם המצב הוא לא לחיות בינתיים "על המזודות" ולאבד טעם בעולם האברכות. גם במצב הזה, יש כלים שונים להתמודדות עם תחושת היובש, ולהשגת סיפוק ברמה משביעת רצון. (וזה לא סותר שבכל זאת רוצה אדם להשפיע ושמישהו יצרוך את חכמתו וכישוריו).
ניתן לראות אברכים ששקועים מאד בכתיבת חידושיהם. לדעתי אחת המתנות הטובות שהגיעו משמיים יחד עם היתרבות הכוללים והאברכים, היא המחשבים הניידים שמביאים אברכים להשקיע בכתיבה ובסידור חידושים וסיכומיהם וכו', שזה דבר שנותן לנפש את הביטוי והיצירתיות שלה. בוודאי נכון הדבר אם מוציאים ספר או קונטרס, אך גם אם לא, עצם סידור הדברים במחשב ועריכתם, מביאים ל"מחייב" גדול, לסיפוק ותחושת קציר ואסיף.
ד.
יש אברכים שיש להם הספקים מוגדרים יומיומיים, כמו דף יומי. לרוב הם נעזרים במערכות מבחנים מסודרות, כמו דרשו דף היומי או דרשו קנין הלכה, או ישיבה על קברו וכדומה, וזה גם מביא את הנפש לרוגע.
יש גם תכניות של חזרות כמו 'פן יסורו', 'חבורת ש"ס'.
כל דבר שיוצק סדר לחיים, ונותן תחושת התקדמות שניתן למששה, מבורך ומועיל ומטיף טל של תחייה על הנפש. (כמובן חוץ מעצם התועלת והשטייגען, שעליה אנו לא מדברים).
ה.
אם נלך קצת יותר לעומק, המצוקה של אברך היא לא רק מפני חוסר היכולת להשפיע ולטבוע חותם, אלא מפני חוסר הייחודיות כביכול. מי אני? מה מיוחד בי? מה יהיה חסר בעולם בלעדיי? הרי יש כ"כ הרבה אברכים כמוני.
ניתן להשתמש במצוקה זו כמנוע לחיפוש אחר הגדרת העצמי. מה היא דרכי בלימוד? מה אני באמת אוהב ללמוד? אולי הגיע הזמן להשקיע את עיקר כוחי בתחום שאליו אני נמשך? אולי מספיק לשלם לחברה את מס ה"כולם"? ואם אני אוהב הלכה, אז קדימה אשקיע בזה. ואם אני מוצא טעם במחשבה או קבלה, אז קדימה! עולם האברכים כיום מכיל יותר גוונים מאשר "נשים נזיקין"… ואם אני מוצא טעם בעבודה מוסרית, אז אשקיע עצמי בזה! בגיל מסויים אתה מבין שזה בסדר להיות מי שאתה, גם אם זה לא הסגנון של ר' גרשון או ר' דוב לנדו שליט"א.
באמת, שגם אנשים בעלי שטעלע עשויים לסבול מתחושת האפרוריות הזו, והחיפוש אחר ייחודיות… אצלם יש התמודדות הפוכה, שמכיון שהם עסוקים בהשפעה תדירה, אזי בכל מה שקשור להתפתחות האישית של עצמם, הם עלולים להיתפס לבינוניות. ואילו אברך בכולל, פנוי הרבה יותר לעבוד עם עצמו ולהתעלות.
ו.
במקביל לתחום הלימודי, אברך יכול לקחת על עצמו פרוייקטים שונים בתוך הקהילה, כמו ענייני גבאות, עיסוק בקופות הצדקה השכונתיות, וכדומה. זה מעשיר את הנפש (שוב, חוץ מעצם המצוה והחשיבות וכו').
למעשה, ישנו ספר נפלא שעוסק בדיוק בתחום שבו אנו דנים, שמו הוא "חישבתי דרכי חלק ב – אברכים אתגרים והתמודדויות", מאת הרב יעקב בוצ'קובסקי ממודיעין עילית, כדאי מאד לעיין בו.
כמו כן, הרב הנ"ל יצא לאחרונה בסדרת וועדים חדשה לאברכים, המלבנת את הנושא מכל צדדיו ומציעה כלים מעשיים לצמיחה ושמחה. אפשר ליצור עמו קשר בדוא"ל b0548407520@gmail.com
תמה תשובתי ולא נשלמה…
אלה בעיקר כיווני מחשבה. ואתה אישי תלמיד חכם, תוכל לקרב או לרחק, כפי תבונתך.
העיקר הגדול: לא להיגרר למרמור או לייאוש!
פשוט לקום ולעשות עם עצמך, כל דבר שיכול להועיל לך להיות שמח יותר, עובד ה' יותר, משתמש בכוחותיך להרבות אורה בעצמך, ובעולם.
שלך בהערכה גדולה מאד
ישי