למה להשקיע בעולם הזה אם הוא רק פרוזדור לעולם הבא?

שלום וברכה
נחשפתי המון למוות מגיל צעיר , והיו לי חיים לא פשוטים
אני בת 30 ומרגישה כל הזמן על סף המוות
אני לא כ"כ יודעת להסביר את ההרגשה ובאמת זה לא העניין
זה רק בסיס לשאלה שרציתי לשאול:
כל החיים לימדו אותי שהעולם הזה דומה לפרוזדור, שאין לו משמעות בפני עצמו, כל כך הרבה למדנו על זה, מכל זווית אפשרית.
קשה לי לעשות אפילו פעולות פשוטות אם אין להן מטרה מיידית, קשה לי להשקיע במשהו ארעי כל כך. וזה פשוט חלק ממני (הייתי בטיפול והשתקמתי אבל מהעניין הזה אני לא מצליחה להתפטר)
השאלה היא האם יש משמעות לעולם הזה בפני עצמו?
כלומר, יכול להיות שיש משהו שהתכלית שלו הוא בעולם הזה?
מקווה שהשאלה מובנת כי היא ממש חלק בלתי נפרד ממני
תודה רבה

שלום, שואלת יקרה,
השאלה שלך מאוד עמוקה וטובה. אני חושבת שמעטים האנשים היום שמדברים על תכליות. נראה שהחיים הקשים שהיו לך לא גרמו לך לשקוע ולנבול, אלא להיפך, את בחרת לגדול מתוכם ולהיות אדם גדול יותר, חכם יותר, מתבונן יותר. בעייני זאת בחירה בחיים. את גם כותבת שהיית בטיפול והשתקמת. אשרייך שבחרת כך.
אני מקווה שהבנתי את שאלתך העמוקה.
אני חושבת שבפשטות התשובה היא שתכלית כל העולם הזה הוא העולם הבא ולכן באופן פשוט אין בו דבר שהוא עומד בפני עצמו- שהתכלית שלו כאן בעולם הזה. אבל לדעתי הדברים יותר מורכבים מזה. אשמח לשתף אותך ותחליטי בעצמך.
מה זה אומר שהעולם הזה הוא פרוזדור? האם זה אומר שאין לו תכלית?
האם זה אומר שאין לו משמעות? אולי כדאי לשאוף לסיים אותו כמה שיותר מהר כדי להגיע אל המטרה: הטרקלין?
אני חושבת שזה שהעולם הזה הוא פרוזדור זה לא אומר שהוא לא חשוב. אלא אומר שהוא חשוב כחלק מהתכנית הכללית. זה אומר שאם הקב"ה לא היה בורא את העולם הבא, אז הוא גם לא היה בורא את העולם הזה. כלומר, התכלית של העולם הזה היא כמו שאמרת- לא בשביל קיום עצמו אלא כדי לשמש את העולם הבא.
אני חושבת שהרעיון הוא להוציא את האפשרות שהחיים שלנו כאן סתמיים וזמניים. בתפיסות בהן אין חיים אחרי המוות (אין עולם הבא) רואים שהמטרה של החיים היא הרבה פעמים לנצל כמה שיותר את הזמן בחיים כדי להשיג מקסימום הנאה ומינימום סבל. האמירה שהעולם הוא פרוזדור מכוונת אותנו שלא נבזבז את הזמן על שטויות כי יש לחיים האלה משמעות. והמשמעות הזאת מגיעה רק מתוך הידיעה שיש עולם הבא. שיש מטרה גבוהה יותר מאשר החיים שלנו כאן.
תוספת לזה רואים בעוד מקום שאת וודאי מכירה: יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא; וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה: (משנה אבות ד יז). והרמב"ם מפרש כי: "…אין אחר המות שלמות ולא תוספת אמנם ישלים האדם ויוסיף מעלה בעוה"ז". ולכן צריך לנצל את הזמן שלנו בעולם הזה כדי לקנות את העולם הבא.
מצד שני, אנחנו רואים שבהרבה תפילות ובקשות אנחנו מבקשים חיים טובים בעולם הזה. לדוגמא: "והעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואינו"… (תפילת עמידה) "הוּא יִגְמְלֵנוּ לָעַד, לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְרֶוַח הַצָּלָה וְהַצְלָחָה, בְּרָכָה וִישׁוּעָה, נֶחָמָה פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם"… (ברכת המזון)
"אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה…"
וזה מעניין למה… הרי לכאורה היינו צריכים להתפלל שהחיים שלנו כאן- לא משנה איך הם יהיו- אבל העיקר שיביאו אותנו לתכלית שלנו לעולם הבא…
גם הקב"ה מבטיח לנו פעמים רבות בתורה שאם נשמור את מצוותיו החיים שלנו בעולם הזה יהיו טובים יותר ואם חלילה ההיפך אז ההיפך (בעיקר בקריאת שמע ובפרשות הברכות והקללות).
נראה לי שאם בוחנים את שני הצדדים האלה, מבינים שהתפיסה שלנו לגבי שני העולמות האלה היא עדיין לא שלמה. לפעמים אפשר לקבל את התפיסה שהחיים בעולם הזה הם כמו קופת חיסכון גדולה לעולם הבא ואנחנו כאן כדי לאסוף מטבעות (מצוות) שעליהן נקבל את השכר בפועל בעולם הבא. אם זה היה כך אז באמת היה נכון להגיד שנבקש אפילו חיים קשים וגרועים בעולם הזה ובלבד שנשיג את העולם הבא. ואולי גם היינו צריכים לבקש כאן חיים קצרים כדי לעבור את השלב הלא תכליתי הזה כמה שיותר מהר. ואנחנו רואים שזה לא ככה…
לדעתי נכון יותר להגיד שבעולם הזה אנחנו משלימים את עצמנו. ואת זה אפשר לעשות רק בעולם הזה, עם העלם האמת ממנו ועם הניסיונות שבו. והשכר שאותו נקבל לעולם הבא הוא: עצמנו המתוקנים, השלמים, המסוגלים לקרבת ה' – מה שבנינו כל הזמן בעולם הזה. לכן הרמב"ם אומר: "אין אחר המוות שלמות ולא תוספת אמנם ישלים האדם ויוסיף מעלה בעוה"ז"- כלומר האדם צריך להשלים את עצמו כמה שיותר כאן בעולם הזה." שימי לב שהוא לא מדבר על "לאסוף מצוות" אלא על השלמה עצמית.
ואיך האדם צריך להשלים את עצמו כאן?
התכלית של העולם הזה היא לחיות חיים מחוברים לקב"ה מתוך ההתמודדות. לחיות חיי קדושה, בהם הדברים הגשמיים שאנחנו עושים מחוברים לתכלית עליונה. זה דבר שאי אפשר לעשות בעולם הבא. בעולם הבא אין התמודדויות ואין שאלות. זאת בדיוק העבודה שלנו פה. היהדות לא אומרת לאדם: "תחיה חיים סגפניים וכך תתקרב לרוחניות". אלא היהדות אומרת: תאכל ותשתה, תהנה מהחיים ותזכור שהכל למען מטרה יותר עליונה, אז תקדיש את מה שאתה עושה כאן לתכלית העליונה הזאת". לכן אנחנו לא מצווים לצום בשבתות וימים טובים (בימים הקדושים שלנו, מלבד יום כיפור) אלא אנחנו מצווים לאכול טוב ולישון טוב ולהקדיש את הכל לשמחת הקדושה והמצווה. לכן אנחנו מתפללים על בניין ירושלים. ירושלים היא התכלית של העולם הזה. בירושלים הבנויה של פעם ושל העתיד לבוא אנחנו נחייה את החיבור עם ה' בעולם הזה. אלה לא חיים של ייסורים וסגפנות כדי להגיע לעולם הבא. אלה חיים מתוקנים ושלמים בעולם הזה כי הם מכוונים נכון. שכל חיי העולם הזה בירושלים– חיים גשמיים ופיזיים- מכוונים לחיבור עם ה', כלומר מוקדשים לרוח.
ובכך שעם ישראל חי נכון את חיי העולם הזה הוא מעמיד את כל העולם באופן נכון. זאת המשמעות של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". בזה אנחנו גם קונים את שלמותנו לעולם הבא.
כך גם הדרגה הכי גבוהה שהרמח"ל כותב עליה במסילת ישרים. האדם הכי שלם בישראל, השאיפה הכי גדולה של יהודי היא להגיע לדרגת הקדושה. אדם בדרגה כזאת – העולם הזה משמש אותו ב-100% לתכלית העליונה. לחיבור עם ה'. הדוגמאות שלנו לאנשים כאלה הם אברהם אבינו, שלמה המלך ורבי יהודה הנשיא (עליו נאמר בגמרא "קדוש"). שלושתם היו עשירים מופלגים ונהנו מאוד מהעושר שלהם- רק הצליחו במאה אחוז להקדיש אותו לתכלית העליונה.
כמובן, צריך לדעת שאנחנו רחוקים מאוד מהדרגות האלה, אבל גם לדעת שלשם אנחנו מכוונים.
דבר נוסף שרציתי להגיד הוא, שהחיים הם ריצה למרחק ארוך. אולי את יודעת שבריצה, יש הבדל גדול בשיטת האימון והריצה אם הטווח הוא ארוך או קצר. בריצה למרחק קצר צריך להשקיע הכל מהר ולהגיע כמה שיותר מהר. בריצה לטווח ארוך, צריך לשמור את האנרגיה לאורך זמן ארוך ולכן לא נכון להשקיע הכל בבת אחת בהתחלה. אני חושבת שהחיים הם ריצה למרחק ארוך. אני חושבת שהדברים היותר משמעותיים בחיים מושגים בהשקעה ארוכת טווח. אם זה יחסים עם אנשים ובניית קשר, אם זה גידול וחינוך ילדים. גם רצון להתקדמות עצמית מבחינת עבודת המידות, לימוד תורה או שמירת הלשון הם דברים שההתקדמות בהם היא מיום ליום ולא בפעם אחת. גם דברים יותר ארציים כמו לשמור על הבריאות, להכנס לכושר, ללמוד מקצוע, להחזיק בית נקי ונעים… רוב הדברים המשמעותיים בחיים אנחנו צריכים אנרגיה והשקעה לטווח ארוך. לכן עם כל זה שהעולם ארעי, אם נרצה להשיג בו דברים משמעותיים בזמן החשוב שלנו פה, אנחנו לא יכולים לחשוב כמו אדם שזה יומו האחרון פה. כי אחרת נעשה רק דברים מיידיים ולא נוכל להתקדם כמעט בכלום. כל האנשים הגדולים שאנחנו שומעים עליהם, גדולי הדור ודורות קודמים הם אנשים שעשו דברים משמעותיים שהתחילו בזמן מסויים ונגמרו הרבה שנים אח"כ. כל ההתקדמות הרוחנית שלנו פה היא כזאת. איטית והדרגתית. כלומר, צריך למצוא איזון נכון בין התפיסה שהחיים שלנו כאן זמניים ובין ההבנה שבנייה לוקחת זמן והשקעה לטווח ארוך.
דבר נוסף הוא שגם כשאנחנו מכוונים גבוה חשוב שנזכור להתחשב ביכולות שלנו. כל אדם צריך לדעת על עצמו עד כמה הוא יכול להתפלל, עד כמה הוא יכול לעשות מצוות… ומתי הוא צריך הפסקה למנוחה, לטיול, לשמוע מוזיקה… אני חושבת שכשאדם מוצא את האיזון הזה בעצמו, הוא מרגיש הרבה יותר מחובר לעצמו וממילא הוא מרגיש הודאה ורצון לקרבה אל הקב"ה. לעשות רצונו ומצוותיו. את כל הדברים בעולם ה' ברא לשימוש שלנו. והוא מבקש מאיתנו להשתמש בהם נכון ולצורך התכלית הראויה. למה? כדי שיהיה לנו טוב גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. ולכן אנחנו מבקשים בתפילותינו את שניהם.
יוצא מכאן שהעולם הזה והעולם הבא הם לא שני דברים נפרדים, אלא הם ממש קשורים אחד לשני ואי אפשר שיהיה את האחד בלי השני. ומכאן אנחנו גם אולי מבינים טוב יותר את משמעות וחשיבות הפרוזדור שאנחנו נמצאים בו.
תודה רבה ששאלת את השאלה החשובה הזאת… אני מקווה שכיוונתי לשאלתך. המשיכי להתבונן על החיים ולגדול מתוכם. באמת זה לא פשוט, אבל נראה לי שאת עושה עבודה טובה.
ואם תרצי לשאול עוד או לכוון עוד את שאלתך אשמח לחשוב איתך ביחד…
בהצלחה בהכל!
נעה עינב.