אני מקריבה המון בזה שאני חרדית

שלום וערב טוב,
קודם כל אני רוצה וחייבת לציין שאתם עושים שליחות גדולה. וברור לי שאתם עוזרים לאלפי בחורים ובחורות בכל תחום שהוא.
אפילו הידיעה הזו שבכל רגע נתון אם תרצה יהיה לך את מי לשאול כבר מרגיעה.
אז ממש תודה לפני הדברים!!
עכשיו לשאלה שלי…
קוראים לי אפרת, אני בכיתה י"ג לומדת באחד הסמינרים הטובים בירושלים
השאלה שלי קצת מעניינת…. אולי גם אין לה כ"כ תשובה ברורה.
בכל אופן משהו שמטריד אותי הרבה זמן….
אני באה ממשפחה קצת פתוחה.. הורים עם סמרטפונים, אינטרנט פתוח ועוד.
לאחרונה מטרידה אותי הרגשה (כמעט בכל דבר שאני עושה) שאני מקריבה המון בזה שאני חרדית.
אני יודעת שזה נכון, אני יודעת שזה מציאות, ובעולם שלנו אני חושבת שזה הרגשה מאד נורמלית.
אבל מפריע לי שזה קורה לי המון. כמעט בכל דבר שאני עושה.
שאני חושבת על זה, על כל ההקרבות האלה, אני מבינה במאה אחוז שזה משתלם לי. שזה שווה לי. גם כאן וגם בבא.
אני מבינה הכל. באמת.
לא מבינה למה זה מטריד אותי.
אז חשבתי על זה, וחשבתי אולי זה בגלל שהיו לי הקרבות יחסית גדולות לאחרונה…
כמו למשל להמשיך בסמינר ולא במכללה, למרות שלהורים שלי לא הייתה בעיה גדולה עם מכללה.
זה החלטה מאד גורלית לדעתי איפה להמשיך. והיה לי מאד קשה כי גם הייתה לי תקופה קשה בסמינר ורציתי לעבור במילא. ובסוף החלטתי (עם מלא כוחות שה' נתן לי) להמשיך כרגיל בסמינר למרות הכל.
אולי. אולי זה בגלל ההקרבות הללו??
התחושה הזו מלווה אותי מלא. לא מרפה.
אפילו בדברים קטנים. אני רואה מישהו באוטובוס עם אפליקציה של רב קו אני אומרת לעצמי – רק אנחנו נמשיך כל החיים להיות עם כרטיסים. להסתרבל. הם לוקחים פלאפון אחד וזהו. זהוו.
ואין מה להגיד לי שזה לא שווה את זה והכל שם זבל אני יודעת. אני יודעת הכל.
שמעתי הרבה סיפורי זוועות על דברים משם. מאנשים קרובים. ממש קרובים. אני מבינה את זה.
ובכל זאת אני מרגישה את זה.
אני הולכת לקניות בקניון.
אני לא מוצאת כלום. כלום. כלום. הכל לא מתאים לי. אם מבחינת צניעות ואם מבחינה השקפתית. (מגפונים, בגד דמוי ג'ינס וכדומה..)
אני חוזרת הביתה בתחושת סיפוק מטורפת שאני מקריבה מעצמי מלא בשביל להישאר במגזר הזה. אולי יותר נכון בשביל להישאר במקום הזה. השמור שלי. כי חרדית אני יכולה להיות גם יותר פתוחה.
השאלה שלי אם זה נורמלי, זה יעבור, או שעדיף לי ללכת לראות ולברר מה קורה איתי ולמה זה בא.
תודה רבה מראש.

שלום לך שואלת יקרה
קראתי את השאלה שלך ופשוט נהנתי ממנה.
עוד לפני מחשבה על מענה. פשוט התפעלתי מהבהירות והחכמה
ממש בבחינת שאלת חכם חצי תשובה.
מה שבלט לי בשאלה שלך זו תחושת ההקרבה בשביל הערכים/העקרונות/החרדיות שלך
ורציתי להתמקד בזה
כי לחיות מתוך תחושת הקרבה זה לא בריא ולא יעיל לאורך זמן.
תארי לך אישה נשואה שמרגישה שכל הזמן היא מקריבה בשביל הזוגיות. מקריבה- ולא עובדת במה שהיא אוהבת
מקריבה- ולא מכינה אוכל שטעים לה אלא אוכל שטעים לבעלה
מקריבה -וגרה בבית קטנטן כי בעלה רוצה לגור בעיר
אשת חיל מי ימצא ,או אישה כנועה באופן שקרב היום והיא תתפוצץ מרוב הקרבה?
איזו אפשרות היית בוחרת?
האם בריא לחיות ככה? האם להקריב כל הזמן יקרב אותה לבעלה או דווקא ירחיק?
יעשה אותה אישה שמחה או מדוכדכת?
נראה לי שהכיוון מובן.
גם במה שאת מתארת.
יש סיכון רציני לחיות בתודעת אני מפסידה המון בגלל שאני חרדית אבל זה רצון השם ובואו נעשה אותו כפופים ונכנעים.
אבל היי, אנחנו אמורים להיכפף לרצון השם ולבטל את רצוננו מפני רצונו!!!
נכון מאד.
אז בואי נבדיל קצת בין חיים כפופים ובין חיים בריאים.
הקב"ה רוצה אותנו שמחים. זה ברור לי. "תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל"
הקב"ה רוצה שנהנה ונשמח ויהיה לנו טוב.
"לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל"
אם אנחנו סובלים מקיום מצוות סימן שמשו התפספס לנו בדרך. שאנחנו לא במקום הנכון.
אם מצווה עושה לי רע אני צריכה לעשות בדק בית מה קורה שם ואיך אני יכולה להרגיש אחרת.
אז כל דרך חיינו של שמירת הלכה וקיום תורה ומצוות צריכה שתהיה בטוב, בבריאות, ביישוב הדעת מתוך רווחה נפשית.

ועכשיו לגבי הגדרות וההנהגות שלך כבחורה חרדית
ובכוונה עשיתי את ההפרדה ולא הכנסתי את ההלכות ואת ההנהגות החרדיות לאותו סל- כי זו תהיה טעות מרה.
גם פה לא נכון לחיות בתודעת הפסד. בתודעת קורבנות
כמו שלא היית מייעצת לאישה הדמיונית לעיל להמשיך ולהקריב כל היום- ודווקא למען נישואיה,
כך גם פה, למען חרדיותך וגבולותיך- חשוב שלא תהיי בחוויה של הפסד וקורבנות.
לכן הייתי מציעה לך להתבונן ולשאול את עצמך: אם לא היו לי גדרות ציבוריים וחרדיים אלא רק יראת שמים
איך היו נראים חיי?
מה הייתי עושה?
איך הייתי נראית? איך הייתי מתלבשת?
איזה מכשיר פלאפון היה לי?
באיזה מוסד לימודים הייתי בוחרת?
אילו נעליים הייתי לובשת?

מעניין אילו תשובות יעלו בך
כמה הן יהיו שונות (אם בכלל) מהאופן בו את חיה היום
ואם יש פערים עד כמה הם עמוקים.
זו הדרך לגלות שאולי הגבולות שאת נאנחת לקיים הם גם גבולות פנימיים שלך ואז תוכלי לפעול מולם בתודעה כזו?
אולי תגלי שמבחינתך מגפונים זה ממש בסדר וכל עוד אין בעיה הלכתית זה יהיה מקום שלך להרגיש טעם אישי ותחושת חירות נעימה?
יתכן שגם יתאים לך לוותר על דברים שכיף לך בגלל שכן חשוב לך לשמור על המסגרת ועל השם שלך וזה ממש מצוין רק כשזה בא מתוך בחירה שמחה. מתוך מודעות ורצון.

את אומרת שכשאת מתגברת את חוזרת עם תחושת סיפוק מטורפת. תחושה טובה אחרי היא אכן סימן טוב שאנחנו במקום הנכון
שזה היה השקעה שווה.
תחושת אחרי של טעם מר, החמצה, הפסד, חוסר תכלית-היא סימן אזהרה להתחיל לתהות על המאמץ שעשינו ואם אנחנו לא משקיעים המון בשביל ערך פחות קיים,
כמו לשים פול גז כשהרכב במצב ניוטרל ואז כל הגז שנפעיל לא יניע אותו…
כדי שמניסיון לניסיון נהפוך ל'בעלי ניסיון' ולחזקים יותר, אנחנו צריכים באופן מודע לחזק את חווית הסיפוק הנפלאה שיש לנו כשעמדנו בניסיון,
אחרת לפעמים למרות שניצחנו בפעם אחת, נשארים עם טעם של החמצה ואז בסיבוב השני מגיעים לאותו קניון אבל מוחלשים מראש.

ועוד משהו ,הקרבה זו מילה קשה. באיזו מילה היית מחליפה אותה?
אולי השקעה? כשאיש נדל"ן משקיע מיליון שקל ברכישת בניין משרדים הוא לא חוזר הביתה ומספר לאישתו שהוא 'הקריב' מיליון שקל.
כשהורים משלמים על חוג לילד זו לא 'הקרבה' של מאות שקלים לחודש אלא נתינה. תשלום עבור משהו שמשתלם לך בהווה או בעתיד.

הכיוון שאני מאחלת לך ולכולנו הוא שיהיה ליבנו מכוון לרצון השם.
בתודעה של "סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים יירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם".

בהערכה,
תמר נ.