למה להתפלל אם אני לא רואה שקורה מה שביקשתי?

שאלה:

 

 

 

ישיחנה שלום! רציתי לשאול….
אתמול היינו בעיצומו של היום הקדוש יום הכיפורים ובעודי מתפלל הציקה לי הלוך ושוב מחשבה שהטרידה אותי במיוחד,
 למה לי להתאמץ להתרגש לכוון הרי לא באמת ראיתי ישועה בשנים עברו על אותם דברים שביקשתי ומנגד היו מספיק דברים שבכלל לא התפללתי וקיבלתי אותם אז בוא נניח לטבע לעשות את שלו ואני ילך לישון וכמובן שגם בין שאר יושבי העולם לא ראינו הטבות מיוחדות לאלו שהתפללו בכוונה בימים הנוראים אז מה הסיכוי שלי לקבל משהו בגלל שאני מתפלל ?

 

 

לפונה היקר,

שלו' וברכה !!

 

ארצה לחלק את השאלה שלך לשני חלקים ובהתאם לזה גם את ההתייחסות שלי, החלק הראשון הוא השאלה הגדולה הרחבה והמשמעותית, שאתה מנסה לברר לעצמך בנוגע מה היא ההשפעה של התפילות שלנו, ברור חשוב מאין כמותו.

אני סבור שאפשר לדון כאן על זה מכמה היבטים:

א. עבודת היום של יוכ"פ באופן פרטי [ושל הימים נוראים באופן כללי], היא בעיקרה מיוסדת על מצות ה'תשובה', ועל חידוש הקשר והקירבה בין עם ישראל להקב"ה, ובין כל אחד ואחד להקב"ה, כך שהנושא של תפילות ובקשות ביום זה, הוא לא התוכן המרכזי של היום, יתכן אפי' לומר שמי שהעביר את היום כיפור כולו בתפילות ובקשות על כל מיני עניינים הוא 'פספס' את התוכן העיקרי של היום…

ב. המושג של תפילה בו אנחנו מבקשים מהקב"ה את כל צרכינו, חז"ל אומרים 'ולעבדו בכל לבבכם איזה עבודה שהיא בלב זו תפילה' מכאן ניתן להבין שהתפילה היא לא באה כהיכי תימצי לקבל את צרכינו, אלא היא באה כמטרה בפני עצמה שבעצם זה שאנחנו עומדים ומבקשים מהקב"ה אנחנו בזה עובדים אותו, אם עיקר התפילה היה רק כלי להשגת הצרכים שלנו מאת הקב"ה לא היה שייך לקרוא לזה 'עבודה', אדרבה חלק ניכר מהתפילה מתייחסת לדברים גשמיים שאנחנו מבקשים, פרנסה, בריאות, דעה, שלום, ועוד…

ג. זה שאנחנו רואים שהקב"ה נותן המון דברים לאלה שלא מתפללים, זאת אומרת שהוא נותן את זה בחסדו הגדול, האם זה 'יפה' מצידנו 'לנצל' את טובו וחסדו של הקב"ה ולומר אם אתה בכל מקרה נותן אז תן לי לישון ולא להכיר אותך בכלל…

ד. זה שיש הרבה דברים שאנחנו מבקשים ולא נענים צריך אולי ללמד אותנו בזמן שאנחנו מתפללים לבוא לזה מתוך הרגשה אמיתית שאני מבקש ולא 'דורש', אין לי שום זכות לבוא לקב"ה בגישה של 'דרישה' או גישה של 'לנדנד לו' עד שהוא יעשה את מבוקשי (עיין היטב ברמב"ן פרשת ויצא ויחר אף יעקב ברחל 'התחת אלוקים אני וגו", שם כתב הרמב"ן יסוד זה שאפי' צדיקים גמורים הם לא באים בזמן התפילה בגישה שהקב"ה בטוח ישמע את תפילתם, לדברי הרמב"ן זה הביאור במה שיעקב אבינו כעס על רחל שאמרה 'הבה לי בנים' שהיא התכוונה לומר שהיית צריך להתפלל עלי באופן כזה שהקב"ה כאילו כביכול יהיה 'מוכרח' לעשות את מה שאתה מבקש…  ויעקב אבינו אמר לה שזו לא הגישה הנכונה לתפילה… ודו"ק. ואולי זה גם מתקשר לנקודה דלעיל שתפילה ביסודה היא 'עבודה' פירוש: הכנעה, ודו"ק.

ה. בנוסף עלינו לשים לב, אם הדברים האלה שלא נענינו בהם, מדובר בהם על פרטים קטנים יחסית או על דברים מרכזיים מאוד, למשל ונביא קודםם דוגמא לשני מקרים קיצוניים יחסית יש לפעמים שאני מתפלל על משהו כמו אני רציתי לקנות דירה במקום פלוני, ולא עלה בידי, או שרציתי מאוד שידוך פלוני שיצא לפועל ובסוף לא יצא לי או חברותא פלוני, ולפעמים מדובר על תפילה על משהו כמו  למשל חולה שמתייסר ח"ו ולא יכול לתפקד, והוא מבקש שהקב"ה ירפא אותו מחוליו. נראה שאם מדובר על הסוג הראשון, שביקשנו דברים מהסוג הזה ולא נענינו, אז זה קל לנו להבין את זה שבסך הכל 'לא בהכרח הקב"ה רוצה להיטיב איתי בדרך הזאת, הוא רוצה בדרך אחרת…', ובמיוחד בדברים האלה שלפעמים בהמשך החיים אנחנו רואים את הדברים אחרת… גם לפעמים אנחנו רואים בהמשך החיים איך שהכל היה לטובה…  ואם מדובר על הסוג השני הנ"ל, כאשר מדובר על צער אמיתי ומוחלט שקשה מאוד לראות את ה'לטובה' של המצב הזה, אמנם אנחנו מאמינים שכל מה שהקב"ה עושה זה לטובה, אבל לראות ולהבין את זה זה מאוד קשה, וזה באמת לא כ"כ נדרש מאיתנו בעולם הזה… (זה שייך למה שאמרו חז"ל שבעוה"ז מברכים על הרעות באופן שונה מאשר מברכים על הטובות ורק בעוה"ב נברך על שני הדברים באותו לשון, היות ונבין שהכל הוא לטובה… ודו"ק.)  יש גם דברים שנמצאים איפה שהוא באמצע בין שני הקצוות האלה, ושם נמצא האתגר שדורש התבוננות מעמיקה ובוגרת, לשים לב האם מה שלא נענינו הוא בהכרח משום שהקב"ה לא שמע ולא קיבל את התפילות שלנו, או שבסה"כ מדובר על דברים שבמבט שונה נראה שהטוב והרע שבהם הוא לא כמו שחשבנו…

 

החלק השני מתייחס למה שנראה שמטריד אותך לא פחות, והיא עצם ההתעסקות עם השאלה הזאת, והעובדה שהמחשבות האלה 'הופיעו' לך בעיצומו של היום הקדוש ביותר בשנה, בתפילות הכ"כ נעלות ונשגבות, בזמן שאתה חפץ כ"כ להרגיש התעלות והתקרבות לה', בזמן שאתה מסתכל מסביבך ואתה רואה את כולם מתרגשים ומתעלים בקדושת היום… אתה מוצא את עצמך עסוק במחשבות כאלה, מחשבות לא מועילות ולא מקדמות… משל הם רוחות רפאים ש'השתלטו' לך על התוכניות, עם סדר יום משלהם…

לא קשה לנחש שאתה מרגיש מזה ממש לא טוב, לבטח המחשבות שעולות לך בראש היא חוץ מעצם ההתמודדות עם המחשבות המטרידות, היא '…מה המחשבות האלו, ובזמן כזה, אומרות עלי, כמה אני רחוק מהשם, כמה אני רחוק מתפילה, מרוחניות…' יתכן אף שמתלוות לזה גם תחושות אשמה קשות ומציפות 'למה זה קורה דווקא לי…' 'אני אשם בזה שאני…' 'זה בגלל שאני….'

מה שכל זה גורם בסופו של דבר הוא סערה רגשית ממש קשה, בזמן התפילה, בזמן בו אנחנו בשביל להרגיש התעלות ורוממות צריכים להיות מווסתים יותר… הנאה וחיבור לתפילה ולרגשות היום במצב כזה הם כלל לא אפשריות… וזה מעצים עוד יותר את ההטרדה בתפילה…

זה יוצר תחושה קשה של חוסר אונים, כי 'ממה נפשך' אם אני מנסה בכח לגרש את המחשבות ולהתעמק בתפילה ובעבודת היום, זה לא בדיוק מצליח יותר מכמה דקות בודדות אולי… ואם אני מפנה את עצמי ונכנע למחשבות האלה ומתחיל לדון בהם… למצוא להם תשובות ניצחות… זה גם לא בדיוק מועיל, לא תמיד מוצאים תשובה ניצחת, וגם כאשר מוצאים, בסופו של דבר די מהר מגיעה על זה קושיא עוד יותר ניצחת… ואז אני מרגיש מובס ומושפל מול המחשבות האלה… כועס על עצמי שהעסקתי את עצמי במחשבות האלו בשעות האלו…

ובסופו של דבר בסיום היום הקדוש, אתה מרגיש כ"כ מותש ומטולטל, לא מהצום לא מעוצמת עבודת התשובה שמילאה אותך, אלא מההתעסקות ההולכת וחוזרת בכל המחשבות האלה בלי הרף, מלהיות שרוי במתח העצום הזה שהיית שרוי בו כל היום, מתח בין מה שאתה עושה בפועל לבין מה שאתה מרגיש בפנים (וככל שהמרחק בין מה שאני עושה לבין מה שאני מרגיש גדול יותר, כך המתח גדול יותר…), אתה שר עם כולם לשנה הבאה בירושלים כשאתה מקוה בתוך ליבך שהיום כיפור הבא יגיע רק עוד הרבה הרבה זמן… אולי עד אז המחשבות שלי כבר יסתדרו לי… לך תדע…

 

אני מבין גם שאתה מרגיש שאין לך כ"כ את מי לשתף ברגשות האלו ובמחשבות האלו, '…מה יחשבו עלי, איך יתייחסו אלי, מישהו יבין אותי בכלל, ואולי אני גם אגרום בזה נזק למישהו…, ואולי גם 'מי בכלל אמר שזה יעזור…' אתה מגיע הביתה עם לב חצוי, לא יודע בעצמך אם אתה עכשיו צדיק נקי וטהור כמו כולם…  או אולי…

האמת היא שהמצב הזה הוא קשה בפני עצמו, היא מעצימה את המתח הפנימי בין מה שאתה מרגיש פנימה למה שאתה מנסה להציג כלפי חוץ, היא יוצרת תחושת בדידות והתכנסות פנימה לתוך עצמי, כאילו 'אני נמצא כאן יחד עם כולם אבל אני באמת שונה מכולם…'

ואז אתה מחליט לפנות באופן אנונימי לישיחנה, בתקוה להפיג קצת את המתח הגדול… לקיים את מה שאמרו חז"ל 'דאגה בלב איש – ישיחנה…'

אכן צעד חשוב ומשמעותי.

 

אני סבור שהשאלה שאתה דן בה, היא חשובה מאין כמוה, בירורים כאלה גם אחרים, חשובים לכל בעל אמונה שחפץ שהתורה והמצוות יהיו באמת חלק ממנו יזדהו עם הפנימיות שלו, ויהיו בלב שלם. הבעיה מונחת בזה שהרבה אנשים חווים מראש את השאלות האלה כאיזו שהיא בעיה, משהו לא בסדר איתי שיש לי מחשבות כאלה, לפעמים גם עלולים לחדור ללב מחשבות שונות שמתבססות על מאמרי חז"ל ושאר רבותינו, שבאופן מוטעה מפרשים אותם כאילו הם באים לשלול את המקום למחשבות מהסוג הזה…  או אז המחשבות האלה מעוררות מתח פנימי רב, וזה גופא מה שגורם שאי אפשר לנתח אותם באופן מועיל.

אני רוצה להציע לך לחשוב זוית ראיה שונה מעט.

אולי נוכל לראות את כיוון החקירה הזה כרצון חיובי ומועיל להיות מחובר יותר לעבודת השם שלך ?  לעשות את הדברים מתוך חיבור פנימי ועמוק ?  אולי תוכל לראות את זה כראיה לכיוון מחשבה מעמיק, שיכול להביא לתוצאות מדהימות…

זאת ועוד, את כל הקונפליקט הזה בזמן התפילה, יתכן שניתן לראות אותו כאינדיקציה לזה שהתפילה תופסת מקום רגשי מאוד חשוב אצלך, ולכן חשוב לך כ"כ להיות מחובר שם לגמרי, ולכן אולי באופן פחות מודע, אתה כל הזמן בודק את עצמך האם אתה לגמרי 'שם' בזמן התפילה… הראש שלך עסוק, יתכן באופן לא מודע כ"כ, בלחפש את ה'איום' הפוטנציאלי על שלמות רגש התפילה שלך…

ניתן להשוות את זה כמו אחד שחושב על זה שהוא צריך לישון היום מוקדם כי מחר הוא צריך…, הוא נשכב לישון והלחץ הזה מונע מהמחשבות שלו להרפות ולהירגע ולהירדם והוא זה שמפריע לו לישון, ובאופן מוטעה הוא מפרש את זה כהוכחה לזה שבאמת קשה לו לישון וזו מגביר אצלו את הלחץ עוד יותר… וחוזר חלילה…

האתגר כאן הוא להצליח ליצור הפרדה בין הדברים, כלומר 'אני יכול לעשות דברים מתוך מחשבה והבנה שזה הדבר הכי נכון לעשות, למרות שאני לא מבין את זה בדיוק, למרות שיש לי בזה כמה וכמה צדדים לכאן ולכאן, אבל אני מבין שזה הדבר הנכון לעשות, אני מבין שאני לא אמור לקבל החלטה על דברים משמעותיים כ"כ בלי התבוננות מעמיקה…' ובד בבד להקדיש זמן ומחשבה מעמיקה להתבונן בשרשי הדברים, לנתח אותם ולנהל אודותם דיון פורה…

אני מתרשם מהדברים שלך שאתה בן ישיבה, אתה לבטח מכיר את החויה של התענגות על קושיא טובה בגמרא או ברמב"ם, וגם בזה אם שמת לב פעם, ניתן להבחין בין שני סגנונות שונים: יש את אלה שמתענגים על כל קושיא מתייחסים אליה כאל אתגר מהנה, רואים את עצם הקושיא כהתקדמות בהבנה, כשלב בסולם לעלות בו עוד קומה ועוד קומה, ויש את אלה שמתייחסים לקושיא כאל מטרד שיש לסלקו, אתה לא רואה את ההנאה שלהם, הקושיא מביאה אותם להרגשה לא טובה, וכל עוד התירוץ שהם מוצאים לזה לא יהיה מוחץ באופן של 'קושיא מעיקרא ליתא' הם ישארו עם טעם חמוץ בפה…

 

טעות תהיה לחשוב ששורש ההבדל ביניהם הוא רמת הרצינות שהם מייחסים לקושיות שלהם, השרש נמצא במקום אחר הוא נמצא במקום שמצליח לייצר את ההפרדה בין הדיון התיאורטי לבין ההשלכות המעשיות שלו, לדעת להתמקד בדיון הרעיוני והתיאורטי בלי להרגיש מאוים מהתוצאות המעשיות של הדיון הזה… אלה שלא מצליחים לייצר את ההפרדה הזאת, הם שרויים במתח פנימי מתמיד, הרי כל קושיא אצלו היא נתפסת כאיזה איום על שלמות האמונה שלו…

ממש באופן כזה ניתן לראות את הנושא שלפנינו, אתה יכול לדון בזה כמו שדנים על כל שאלה תיאורטית עיונית, ולחוות את זה כאתגר מהנה, כשלב בריא של התקדמות בהבנה ובהעמקה של יסודות הדת, לדון במגוון אפשרויות ליישב את הקושיא וכו'.   במקום לחוות את זה כמטרד מעצבן שאתה רק רוצה להיפטר ממנו ושיהיה כבר מאחוריך…

העובדה שתוכן הדברים שאתה דן בהם הוא יסודות הדת וערכים מקודשים, לא מחייב שינוי בגישה לדיונים האלה לעומת דיונים תיאורטיים אחרים, אתה יכול לומר לעצמך אני לא הולך לקבל עכשיו שום החלטות מעשיות בנושאים האלה, את זה בשלב זה אשאיר להזדמנות אחרת, כשאהיה בוגר יותר חכם יותר ומנוסה יותר, בשלב זה אקבל את מה שגדלתי עליו באופן טבעי, והחלטות בנושא הזה לא מתאימות אלי עכשיו.

בהשערה שאתה בחור ישיבה בגיל ההתבגרות פחות או יותר, חשוב להבין גם דבר נוסף: גיל ההתבגרות מאופיין בין היתר [וזה כחלק אינטגרלי מתהליך ההבשלה המנטלית והרגשית של הגיל הזה], ב'גיבוש זהות' בו המתבגר מגבש את הזהות שלו במגוון תחומים, בין היתר המתבגר מגבש את הזהות הדתית שלו ואת הזהות האמונית שלו, זה נובע בין היתר מהיציאה של המתבגר לעולם, הוא מתחיל להבין דברים באופן רחב יותר מקיף יותר… הוא מפתח חוש ביקורת…  הגיבוש הזה הוא לפעמים תהליך ארוך שלחלקם זה לוקח פחות זמן ולחלקם יותר זמן אפי' כמה שנים…

מי שמצליח לעשות את ההפרדה הזאת, לנהל דיונים פנימיים עם עצמו בנוגע לזהות שלו לאמונות שלו ותחומים נוספים, בלי שזה ישליך באופן ישיר ומיידי על הפעולות שלו על הסגנון חיים שלו וכו', הוא יחווה את התקופה הזאת באופן הרבה יותר מטיב ומהנה, זה ימנע ממנו הרבה מתח פנימי שתהליך זה עלול לייצר, זה יתן לו את האפשרות לנהל את הדיונים האלה באופן רגוע יותר ונינוח הוא יודע לומר לעצמו ש'…החיים עדיין לפני, עכשיו זה הזמן שלי לברר לעצמי מי אני מה אני… מה אני חושב, ומה אני מרגיש, ומה אני מאמין, ברוגע בנחת ובמלא האנרגיה החיובית…'

לדעתי יתכן, וכדאי לך לשקול את זה, שהאופן המטיב ביותר לעשות את זה הוא באמצעות חבר טוב, או איזה 'רב-חבר' [כך תקיים את 'עשה לך רב וקנה לך חבר' בבן אדם אחד…] איתו אתה מרגיש בנוח לשתף אותו במחשבות שלך, שהוא מבין אותם ויכול לעזור לך לנתח את הנושאים, לראות אותם במבטים ובזויות שונות… שהוא מסוגל לאתגר את המחשבות שלך, מתוך תחושת כבוד והדדיות… כך תנהלו ביחד דיונים פוריים, תוך שמירה על השיח שיתאים לרמה הרוחנית שלך בלי להיסחף למקומות שאתה לא רוצה בהם…

 

בהצלחה רבה מאוד, אתה בדרך הנכונה, אל תיבהל ממחשבות, אל תפחד לדון בהם !!

 

 

בברכה ובהערכה מרובה,

 

ישראל מאיר נ.

גם לכם יש שאלה?

משהו מעיק על לבכם ואין לכם את מי לשתף? אתם מתמודדים עם קושי אבל מתביישים לשאול? כאן אפשר לשאול הכל!

השאלה תפורסם באתר רק אם תרצו בכך, ואם היא תאושר על ידי הוועדה הרוחנית (רוב התשובות שנשלחות אינן מפורסמות באתר). 

יש לך מה להוסיף?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות נוספות באותו נושא:

חוסר במודעות חברתית אצל חבר

חוסר במודעות חברתית אצל חבר

שלום רב, אני בחור שלומד בישיבה גדולה בירושלים, אני רוצה להתייעץ בעניין אחד מחברי החדר שלי שהוא בחור חכם ורגיש ומן הצד נראה בחור ביישן אבל מהיכרות יותר אישית אתו

קרא עוד »

קשה לי לשתף ברגשותי

אני מרגישה קושי גדול בלשתף אנשים בחיי ויותר מכך בריגשותי…
אני כולאת את הכל בליבי הקטן והוא כבר על סף תסיסה, כמה אפשר לשמור?
זה קשה לי מאד אני לא מעזה לבכות ליד אנשים וגם לעצמי אני נמנעת שמא מישהו יראה עקבות דמעות…
אני מרגישה שאני נמנעת להראות לאנשים את חולשותי והם מכירים רק את הצד החזק שבי..
לא יאמינו שגם אני נשברת לפעמים….
כשמדברים על משהו שקשור לרגש כל שהוא אני מתקפלת בתוכי ונשארת זקופה כלפי חוץ.
האנשים שסביבי חושבים שאני בן אדם ללא רגש ואני ממש לא כזאת אלא אני לא מעזה לבטא אותו…אני מבחינה בניואסים דקיקים שרבים לא שמים לב לכך..
מה אפשר לעשות כדי שאני אעז לפרוק יותר…?

קרא עוד »
דילוג לתוכן