שלום וברכה
אני בחור ישיבה בן 20
אני אנסה להניח את האצבע כמה שיותר מהר על מה שמציק לי
אני סובל מתחושה תמידית שאני לא בסדר כלומר זה חוויה כזאת בלי שבכלל עובר לי משהו בראש
כשאני בא ללמוד זה מתוך לחץ וכן כל מה שקשור לעבודת ה' וכשאני לומד זה תמיד מלווה בתחושה שזה לא מספיק…ופחד מכישלון
בכלל עצם הלימוד וכו' כבר נמאס לי אני מרגיש שזה עושק לי את החיים
אני יתאר עוד קצת מהתחושה של הלא בסדר
כל דבר שקורה לי מקבל פרשנות שלילית גם אם באותה שנייה אני מבין שזה שטות אך התגובה הרגשית שלי כבר מופעלת אני כבר עצבני וכו'
ואני גם כל הזמן מחפש מה אני עלול להיות לא בסדר סוג של פחד מדחייה
כל הדבר הזה יוצר אצלי ריקנות ושיעמום
אני כן יודע לזהות שאני מדי בוחן את עצמי לכן ניסיתי לאיזה תקופה להרפות מלחשוב על עצמי ומה אני מרגיש אלא פשוט להיות ממוקד בהנאות ובמעשיות של החיים ולא בחלק הרגשי זה לא בדיוק עבד
פשוט אני רוצה להרגיש שאני טוב בעצם ראוי אהוב איך אני עושה את זה
לבחור היקר !!
הפנייה שלך ממש נגעה לליבי. אתה מתאר סיטואציה של הרגשות ומחשבות שליליות ש’רודפות’ אותך, ולא נותנות לך מנוח. לא פלא שבמצב כזה, הטעם והחשק בלימוד נעשים קשים להשגה, ומכאן הדרך כ’’כ קצרה להגיע לתחושת ריקנות ושיעמום.
הרי התורה היא דבר כ"כ עשיר, מרומם, ומחיה, יש כ"כ הרבה טעם ומתיקות בתורה שלנו, כאשר במקום זה אנחנו, כבני ישיבה העוסקים בתורה יומם ולילה, מרגישים ריקנות ושיעמום, זה באמת מעיד על משהו ממש קשה שעובר בתוכינו פנימה…
במקרה שלך נדמה שזה די ברור, שאם כל פעם שאתה ניגש ללימוד התורה מתעוררות בך הרגשות לא נעימות של 'אני לא בסדר' ותחושות אשמה כעס בושה וחרדה, אז בכוחם של תחושות אלו לצבוע את כל לימוד התורה בצבע שחור…
מה שיפה בכל זאת במה שאתה כותב, שאתה בעצמך מצליח לזהות שלא מדובר כאן על מחשבות אמיתיות, אלא על מחשבות לא אמיתיות. אתה מזהה שמדובר כאן על רגשות חזקים שלא מקשיבים לשכל…
זה מפגיש אותך בעובדה הזאת שלפעמים הרגש יותר חזק מהשכל. מצד אחד זה יכול נורא לתסכל אותנו [לפעמים זה נתפס כמשהו קצת ילדותי או תינוקי…] אבל מצד שני הזיהוי הזה הוא ממש חשוב. הרבה פעמים אנשים עם רגשות שליליים מתקשים להבחין בין רגשות לבין מחשבות, בין מה מחשבה אמיתית למחשבה רגשית… ואז הרבה יותר קשה לדבר איתם…
אתה כותב ש'…ניסיתי איזה תקופה להרפות מלחשוב על עצמי ומה אני מרגיש …. ולא בחלק הרגשי, זה לא בדיוק עבד…'. יתכן בהחלט שעליך להודות לקב"ה על זה שזה לא עבד, אם היית מצליח לחיות חיים שמנותקים מהעולם הרגשי, זה בעצם סוג של 'מוות רגשי", וזו חוויה לא כ"כ מוצלחת. האדם שאין לו עולם רגשי, הוא משול לאדם נכה… הוא לא נהנה משום דבר, הוא לא מחובר חיבור עמוק עם הדברים שהוא עושה, גם כשהוא לומד תורה או מתפלל הוא לא נמצא שם באמת… הוא חי את החיים כמו איזה מכונה… הוא לא יכול לבנות קשר זוגי, הוא לא אוהב את הילדים שלו וכו'…
חשוב להבין, כי אנשים שסובלים ממחשבות שליליות על עצמם, הרבה פעמים זה יכול לבוא מזה שהם גדלו בסביבה מאוד ביקורתית וקפדנית. התינוק – ילד – נער, מפנים את הביקורת הזאת פנימה, ונוצר אצלו בפנים איזה מין קול פנימי שכל הזמן מבקר אותו ואומר לו שהוא לא בסדר.
אתה כותב '… פשוט אני רוצה להרגיש שאני טוב בעצם ראוי ואהוב…' כלומר שאתה מרגיש שחסר לך את הקול הפנימי הזה שאומר לך שאתה טוב בעצם, שאתה ראוי, ושאתה אהוב לא משנה מה עשית…
זו תחושה כ"כ בסיסית לכל אדם להרגיש את זה, ובלי זה האדם ממש לא יכול לחיות. כאשר האדם חסר את ההרגשה הבסיסית הזאת, זה עלול לייצר מגוון סוגים של קשיים, אחד מהם זו תחושת הריקנות והשיעמום שתיארת אותה.
ההסבר לזה הוא כך, שכאשר יש מי שמכיר בטוב שלי, מתפעל מזה, משקף לי את זה, אז בסופו של דבר גם אני יכול להכיר בטוב הזה שלי, אבל כשלא היה לי בילדות שלי את מי שמכיר בטוב הזה, שמתפעל ושמח ממני, אז אני לא תמיד מסוגל לעשות את זה לעצמי לבד… גם אם אני בשכל יודע את זה, אבל אני לא מסוגל להרגיש את זה.
אוסיף כאן עוד נקודה : היחס של האדם לקב"ה לתורה ולמצוות, מושפע לא מעט מהיחס שיש לו להורים שלו או לדמויות משמעותיות אחרות שהיה לו בחיים [מורים, רבנים, ועוד…]. אדם שחווה יחס ביקורתי וקפדני מאוד מההורים שלו, דרישות קשות, פרפקציוניזם [מושלמות], חי באופן תמידי בתחושה שהוא לא בסדר, הוא גם מעתיק את היחס הזה לקב"ה הוא תופס את הקב"ה את התורה ואת המצוות כאיזה מערכת מאוד ביקורתית ומאיימת, שכל הזמן אומרת לו כמה הוא לא בסדר… מערכת שממלאה אותו באשמה תמידית ואין סופית… הוא עובד את הקב"ה, הוא לפעמים מדקדק בקלה כבחמורה, אבל כמעט אין לו בזה שום הנאה כיון שהכל הכל מסתובב מסביב לפחד חרדה בושה אשמה שיש לו… אפי כשהוא לומד תורה, ומבין איזה רשב"א קשה, או אומר איזה סברא יפה, הוא לא מסוגל כמעט ליהנות מזה…
הרי לכל אדם יש טוב ויש רע, יש בתוכו רצונות דחפים מחשבות טובות, ויש גם דברים שליליים. כמו כן העולם שלנו מורכב מטוב ומרע, דברים טובים ודברים רעים. לפעמים האדם חי בתודעה כזאת של "שחור לבן", [וחשוב להבין שאנחנו מדברים כאן על תודעה רגשית לא שכלית] כלומר הטוב הוא טוב מוחלט, והרע הוא רע מוחלט. הרע והטוב הם שני הפכים גמורים והרע בכוחו לחסל את הטוב והוא מנסה כל הזמן לעשות את זה… הוא לא מצליח להחזיק בתודעה הרגשית שלו שהרע הוא לא תמיד רע מוחלט וכמו כן גם הטוב הוא לא צח כשלג… מה שקורה מזה שכאשר הוא נפגש בסיטואציה שלילית, או כשהוא נפגש באיזה דמות לא מטיבה וכדו' הוא מיד רואה את כל כולו בשחור, ונעשה מבוהל וחרד מאוד [המשפטים בסגנון 'החרדים האלה… צריך להרוג את כולם… השמאלנים האלה צריך לחסל את כולם…, נובעים מהעמדה הרגשית הזאת שלא נותנת לאדם מקום להרגיש כלפי מישהו שהוא רואה בו משהו שלילי, להרגיש כלפיו גם משהו טוב.].
העמדה הזאת היא נמצאת כמו כן בנפשו פנימה. כאשר הוא נפגש באיזה חלק לא טוב שלו, איזה כישלון איזה אשמה איזה דחף לא טוב וכדו', הוא חווה את עצמו כשלילי לגמרי, והוא נעשה נורא חרד ומבוהל. הוא כאילו מרגיש שהרע השתלט עליו והפך אותו לרע מוחלט. כמובן שזו עמדה רגשית ממש לא מוצלחת… הגישה היותר בריאה היא, מי שמצליח לעשות איזה חיבור בין הטוב והרע, כלומר הרע הוא לא מוחלט. הוא לא יחסל את הטוב. הרוע הזה שנפגשתי בו הוא נקודתי, זה לא אומר שום דבר על כלל התמונה. וזה כאמור נוגע גם לחלקים הפחות טובים שבי עצמי…
לפעמים די בעצם המודעות לכל הדברים האלה, בכדי לעזור לנו להתבונן על הדברים במרחק מסוים, וככה לאט לאט לבנות בתוכנו איזה שינוי עמדה. להצליח לעשות את ההפרדה הזאת בין היחס שקיבלתי מאבא שלי למשל, לבין מה שאני באמת, וק"ו לבין מה היחס של הקב"ה אלי. הרי אנחנו כיהודים מאמינים, יודעים שיש בנו נשמה שהיא חלק אלוק ממעל, וזה עצמו כבר אומר שכלפי הקב"ה אני וודאי וודאי "טוב בעצם, אני ראוי, ואני אהוב…' ואת התורה ואת המצוות הקב"ה נתן לי בשביל להוציא מתוכי את הטוב הזה ולגלות אותו החוצה, ולא במטרה ח"ו להאשים אותי ולבוא אלי בטענות
.
בשלב זה הייתי מציע לך לא לעסוק בחלקים האלה בתורה שמעוררים בך רגשות שליליים. ישנם ספרי מוסר שלאנשים כמוך הם פחות מומלצים כי הם יכולים לעורר רגשות לא טובים, לעומת זאת יש ספרי מוסר ומחשבה שעובדים בכיוון ההפוך והם יכולים להיות ממש מומלצים עבורך [אני מכיר וממליץ מאוד על ספרי הרב וולבה זצ"ל]. אולי תוכל להתחיל לעשות את העבודה זאת, במבט כלפי חוץ לא כלפי פנים. כלומר לנסות להסתכל על העולם במבט יותר 'אינטגרטיבי' [= אחיד] מבט שמנסה לא לפצל את העולם לטוב ורע, אלא מנסה לראות את העולם במבט יותר אחיד ושלם.
הייתי מציע שתעשה לעצמך רב בענין הזה, איזה דמות חינוכית ורוחנית, שמעוררת בך רגשות חיוביים וטובים, זה לא חייב להיות מישהו שחי היום, זו יכולה להיות דמות שאתה מכיר אותה מהספרים וסיפורים, דמות שאתה יכול לשאוב ממנה גישה והסתכלות שמחה מאושרת מלאה חיות וחיוניות, [אני אישית הייתי מציע את הדמות של הרב הדומה למלאך הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, שלמרות כל הדקדוק הלכה, חומרות והפקדות עצמות שלו, לא היה אדם מאושר ממנו, תמיד היה מלא חיות רוחנית וגשמית באופן שאין לה אח ורע…].
לפעמים האדם לא מצליח לעשות את העבודה הזאת עם עצמו לבד, והוא יכול להיעזר במישהו חיצוני שיכול לעזור לו לעשות את ההתבוננות הזאת. גם מזה לא צריך להיבהל ולהירתע, אנשים הרבה פעמים נמנעים מזה רק בגלל שהם לא באמת מכירים איך נראים תהליכים כאלו, והם נשארים בסבלם הרבה זמן.
חשוב לדעת שאין שום סיבה להיות בתחושות של ייאוש וחוסר תקווה במצבים כאלו, היות ויש הרבה כלים ודרכים להתמודד עם מצבים כאלו. צריך סייעתא דשמיא וכח רצון, והבא ליטהר מסייעין אותו, במיוחד כאשר הוא משלב בזה תפילה מעומק הלב.
בברכה מרובה
ובתקווה ואמונה להצלחתך בכל,
ישראל מאיר