מה בין השאיפות למעשים בתחום הרוחני?

יש הרבה בין שאיפות למעשים,
מעשים הם לאט (תלוי את מי שואלים)
ושאיפות הם גדולות ולא בהכרח מתקיימות (גם תלוי את מי שואלים)

כשאפגש בעולם האמת, מה אפגוש?
האם יראו לי כמה לא יכולתי ולא עשיתי?
או שיראו לי כמה יכולתי ולא עשיתי?

נקודה למחשבה.

אין זה אומר להיכנס לפחדים וחרדות, אלא אולי הפוך – יראו לי כמה כן יכולתי.
כמה עשיר ושמח בחלקי יכולתי להיות?
כמה גיבור הכובש את יצרו יכולתי להיות?
כמה חכם הלומד מכל אדם יכולתי להיות?

זה לפי דעתי משאיר די והותר למחשבה.
אבל כן, ה׳ יתברך אומר לנו לאט לאט, אבל כמה לאט?
להאמין בחכמים? עד כמה? רק שיטה אחת (לצערי כן,) אומרת להקשיב בכל מצב,

אז נכון, אני רואה א׳ ב׳ ג׳,
אבל הרב רואה ד׳ ה׳ ו׳,

אני אומר שאני כן מסוגל כן יכול אפשרי בהחלט,
ולכאורה תמיד תשובה של רב תיהיה ״כוחא דהיתרא״,

אבל נשאל שאלה – אם הרב רואה ד׳ ה׳ ו׳,
ואין את הא׳ ב׳ ג׳ שלי, אז עם מי מתעסקים? עם כלום? עם צ׳ארלי צ׳אפלין (שם של לא יהודי) הקב״ה מתעסק או איתי?

אם אין אותי.. אין כל כך עם מה/מי לעבוד.

אבל אשאל שאלה אחת, גדולי הרבנים כשהוציאו ספר אמרו – טוב לפחות מזה אנו יודעים שזכינו בחלק מסויים ששייך לנו שם, ולא ייתבעו אותנו על כך. משמע על מה שהם יכלו להצליח ולא עשו כן יתבעו, אבל צריך לבוא ממקום של שמחה, רק להמחשת העניין פשוט, השמחה תמיד צריכה ליהיות יותר מהתביעה על השאיפה והמעשה כך נראה.

ואין יותר מכך – כשבן אדם הולך לישיבה ולא נעשה בדרכו שלו אחד הטובים בואו נקרא כך,
אז לא ייתבעו ממנו? זה תירוץ.

היעלה על הדעת שכשהולכים לעבודה רגילה כל אחד רוצה להיות מנכ״ל, וגם בסוף נהיים מנכ״לים בתחומים שהם רצו,

ואילו ברוחני לא כך? צריך לשמוח על כל פסיעה! אפילו אם הפסיעה גדולה! האחד פוסע פסיעה אחת הגיע עוד 10 סנטימטר, השני פסע פסיעה אחת הגיע מטר! איך? הראשון פסיעתו כרגיל, השני אתלט! פסיעה אחת פי 5 מאחרים, לא כך?

 

 

שלום לך

טקסט מיוחד ועמוק

זה הגיוני וטבעי לחוש סערה כזו, סיר לחץ כזה, של מחשבות ורגשות. יש בך חלק שמבין שאפשר יותר שאפשר אחרת. הפחד מלגלות יום אחד שיכולת להיות 'מנכ"ל רוחני' ובמקום זה היית עובד זוטר בגלל ציפיות נמוכות מתסכלת, מפחידה.

אתה מרגיש שאפשר להיות גדול יותר, גדול ברוחניות. אבל זה כאילו לא מתממש בפועל, אתה מפחד מרמייה עצמית, מגילוי אמת על עצמך שאתה אתלט גדול יותר ממה שאמרו לך, אתה פוחד אולי אתה לא באמת מבין מה היכולות שלך ותגלה יום אחד שהיית גדול פי כמה ממה שמימשת.

ואולי גם להיפך, אולי תגלה שהשאיפות הגדולות היו אשליה בלבד ובאמת היית צריך לשמוח על כל התקדמות קטנה.

אתה מניח שאם תשוחח על זה עם רב תמיד יורידו לך את הרף, תמיד יאמרו לך שהכל בסדר, אבל אז עולה השאלה מי אמר שצריך לשמוע בקול רבנים בעניין הזה? אולי בנקודה הזו אתה מכיר את עצמך ואתה יודע מה באמת אתה יכול וצריך לעשות. ורק לך הזכות להגדיר את מטרותיך ולומר מה עליך לעשות.

אתה גם מסתבך עם זה עצמו, האם מותר לי לשמוע לקולות הפנימיים שאומרים מי אתה ומה אתה יכול, או שעליך להקשיב בקול הורים ומורים המקטינים את שאיפותיך? אתה אומר אם אין אותי ואם אין לי אישיות שיש לה זכות להכריע, אז עם מי הקב"ה בעסק? עם צ'רלי צ'פלין? אם אני לא נוכח אז עם מי הקב"ה יהיה בקשר, עם איש קש מלאכותי שמגדיר את עצמו לפי מה שאמרו לו?

אם נסכם את מה שאני מבין מתוך דבריך [המוצפנים יחסית] אתה חווה את היכולת להשיג גדלות שלא מתממשת, ואתה מעריך שהסיבה לאי המימוש הוא ההקשבה לסביבה. מאידך אתה חרד מאוד שאולי הם צודקים ולא אתה, ואתה סתם גאה. אבל גם להקשיב אתה חרד, כי אתה מרגיש שאתה נמחק אישיותית. ואתה כבר כמהה להגיע לעולם של אמת שתדע מי אתה ומה באמת עליך להיות.

 

יש כאן הרבה מאוד. זה כאב מאוד גדול. יש כאן חרדת החמצה, תחושת רמייה עצמית. תסכול עמוק, פחד מלהיות, פחד מלא להיות, פחד מללחוץ את עצמך מדי, פחד מלפספס ולא ללחוץ את עצמך כמו שאתה יכול. אתה שואל מי אמר שכולם בכלל צריכים לעשות את אותם דברים.

אני בכוונה מפשט את הדברים, למרות שאתה מדבר בהגדרות דקות, אני רוצה לשקף את המטען הרגשי העקרוני שיש כאן. כי כך נוכל לעבד ולעכל אותו.

למעשה אם אני חושב על הרקע של השאלה, הרי אין ספק שגיל 29 הוא רגע שבו בן אדם עוצר ומסתכל – מה השגתי מבחינה רוחנית. אני לומד כבר 15 שנה תורה, ולמה הגעתי, האם אני מרוצה?

כנראה שאתה לא מרוצה, וזה אוכל אותך,

אתה נקרע בין האמירה – מקבלים שכר לפי המאמץ, כל צעד הוא צעד כוו' לבין התחושה העמוקה של החמצה, שיכולת יותר.

אתה גם מרגיש כביכול דווקא רבנים [שאמורים לכאורה להיות הדבר התובעני] הם שמורידים את הרף, ודווקא אתה הוא זה שחש שיכולת יותר, אבל אתה מפקפק מי אמר שאתה צודק.

 

באופן עקרוני, התחושה של אדם שהוא עשוי ומיועד לגדולות איננה גאווה או דמיון, היא הכרה אמיתית טהורה במציאות, כולנו בפוטנציאל נביאים. במעמד הר סיני כולם התנבאו כי ברגעים מסוימים הגדלות שהקב"ה טבע באדם נחשפת. היכולת של האדם היא אדירה. והשימוש של האדם ביכולות המוחיות שלו קטן בהרבה מהפוטנציאל. גם האורות המקיפים את האדם גדולים פי כמה מהארות הפנימיים, וצריך הרבה מאמץ כדי שהם יאירו בו.

החוויה שיש בך גדלות עוצמה ויכולות מסדר אחר לחלוטין, צודקות ואמיתיות,  זו האמת. רובנו חיים במים הרדודים של האישיות שלנו, מכל בחינות החיים. אנחנו באמת לא מממשים את מה שיכולנו להיות, ואנחנו חיים את הקצה של הקצה של האפשרויות.

יש רגעים בחיים בהם ההבנה הזו נחשפת, אלו הם רגעים גדולים וקשים כאחד. באדם יש גדלות, מי יותר ומי פחות, וכאשר יש באדם יכולות והוא מודע אליהן יש צער גדול על חוסר המימוש.

אלא שקרקע שנתת לנו זיבורית אמרו חז"ל. כלומר הזרעים טובים, היכולות העקרוניות טובות, אבל כמה וכמה מעכבים יש בדרך, בעיית המימוש היא גדולה, כי בפועל הרבה מהיכולות הגדולות נכשלות בגלל, פרטים קטנים של החיים – מצוקות רגשיות, היעדר סביבה מתאימה, שאיפות נמוכות, חוסר גישה למידע, וכדו' כל אלו הופכים את הגדלות העקרונית שאנחנו יודעים שקייימת בתנאי מעבדה למשהו שלא בהכרח הגיוני שיתממש בפועל. והפער הזה יותר תסכול עצום. כי אדם יודע שאפשר אבל לא מצליח בפועל.

אכן בהרבה מקרים הכיוון החינוכי הכללי הוא להנמיך ציפייות ולדאוג שכולם יהיו 'נורמליים' שזה כמובן 'לאשוויי גומות' ולדמות מילתא למילתא ואדם לאדם כאילו היכולות של כולם שוות. והדבר נעשה מתוך הבנה שציפיות לגדלות יכולות לשבור, וגם הן הרבה פעמים אל נובעות ממקום אמיתי אלא מלחץ חברתי.

מצד שני גיל 29 הוא רגע שבו כבר לחברה ולסמכות ולחינוך יש פחות מקום, ואנחנו נוטים להסתכל על עצמנו פנימה ולשאול האם לא פספסנו סתם.

והאמת ניתנה להיאמר שאמנם כנראה שיש הרבה יותר גדולים ממה שאנחנו חושבים שיש, אבל לא בהכרח כולם באותו תחום. כלומר גם הגדלות עצמה שונה מאדם לאדם. יש אדם שיכול להיות גדול בהלכה, אחר במידות, אחר מנהיג, אחר קורב לה' אחד גדול בתורה בבקיאות, אחר מתמיד עצום וירא שמים, וכו' וכו' הגדלויות רבות הן. והרבה פעמים תחושת הגדלות נובעת מיסוד אמיתי באדם, אבל לא בטוח שהיא גדלות בכל המישורים ובכל התחומים. ואז בן אדם נהיה מתוסכל כי הוא מרגיש שהוא לא מצליח לממש את היכולות העמוקות שלו בפועל, אבל הסיבה לכך היא כי הוא מנסה לממש גדלות 'קלאסית' אבל הדבר הפנימי שהוא ראה על עצמו זו גדלות ייחודית לא בהכרח מה שכולם עושים.

מורי ורבי רבי יונתן דייויד רה"י פחד יצחק אמר לי פעם שאל לו לאדם להימנע מדרגות שלא שייכות איליו. מתוך תפיסה של נורמליות ובניה הדרגתית. אלא כדאי לקפוץ לעיתים למדרגות שאדם לא שייך בהן מתוך ידיעה שהוא לא שייך להן, והוא עתיד לרדת מהן. כי לולי כן יהיו מדרגות שהוא בכלל לא יגע בהן ולא ידע שהוא יכול למצוא את עצמו בהן. למשל [דוגמא שלו] פתאום אדם לוקח פרישות, לא מתוך הנחה שהוא הולך להמשיך עם זה אבל כרגע זה מתאים לו והוא נכנס לזה מתוך ידיעה שהוא עתיד ליפול מדרגה זו. באופן כזה אדם לומד מיהו ומהו, פתאום הוא נחשף לצדדים שהוא שייך בהם.

ובאמת אתה כבר בגיל שכדאי לך לקחת את השאיפות והאמונות הפנימיות שלך ברצינות, להתבונן פנימה לומר, מה אני יכול לעשות, מה התכונות שלי? מה הערכים שלי? מה חשוב לי לממש מבחינה רוחנית?

תקבע לעצמך ערכים שאתה מחובר אליהם במיוחד, למשל – קרבת השם, התמדה, הארת פנים ואהבה לבריות, או למשל יראת שמים, דקדוק הכלה עיון מעמיק וכו'

העז לבנות לעצמך חזון רוחני בן שלושה שלבים. בגדול החל ובקטון כילה. בהתחלה תתכנן איפה אתה רוצה להיות מבחינה רוחנית עוד שש עשרה שנה? אחר כך תוך חמש שנים, ואחר תוך שנה.

כמה ידע? איזה מידות ואיזה דרגות. ומה זה דורש ממך? [למשל: תוך שש עשרה שנה לדעת 150 סוגיות בעיון מעמיק במרחבי התורה. תוך שש עשרה שנה להיות אדם שכמעט לא כועס / חסד / אדם מלא חמלה, /להיות קרוב להשם ולחיות אמונה]

לאחר מכן תכנן מה אתה צריך לעשות בשביל זה? איפה ללמוד עם מי ללמוד ומה ללמוד? איזה עבודה פנימית לעשות.

עצם הגדרות המטרות היא בניית זהות, היא איפיון אישי, נכון הכל חשוב והכל תורה, אבל בסוף יש אופי ויש אותך ומי שאתה רוצה להיות.

הבנייה הזו של האדם מורכבת משלושה רבדים – ערכים, חזון ותוכנית.

ערכים – אין הכוונה לערכים הכי נכונים, אלא לערכים שאתה הכי רוצה לממש. הכל חשוב, אבל מי אתה?

חזון – איך אתה רוצה שזה ייראה בפועל במהלך השנים, 16, 5, 1. כמה תורה, כמה חסד, כמה מידות, כמה יראת ה' וקרבתו?

תוכנית – מה אני צריך לעשות כדי שכל זה יתממש. איזה אנשים גדולים יש בתחום שאני שואף איליו? איך אני משיג אותם? כמה זמן ביום אני צריך לעבוד על התחום הזה? מה המשאבים שעוזרים לי? מה לוקח ממני כוחות ומוריד אותי? כמה זמן באמת יש לי בפועל בניקוי כל הצרכים הטכניים והרגשיים שלי? מה נותן לי מדד אם הצלחתי או לא?

 

בגדול, שתי הנקודות הכי חשובות מבחינת התוכנית, הם חיכוך באנשים שנהיו מה שאתה רוצה להיות. ושיקוף להתקדמות ונסיגה. למשל. כתיבה במחשב היא שיקוף, מבחנים הם שיקוף, חבורות הם שיקוף. לימוד עם תלמידי חכמים גדולים ממך הוא שיקוף. גם במידות, צריך ממדים מדויקים – בסיטואיציה הקודמת הייתי כועס עכשיו שתקתי. – צמחתי. גם בקרבת השם, כמה זמן אני מקדיש בחיי לשיחה עם הקב"ה? כמה זמן כמה פעמים בשבוע?

 

לסיכום: יש בנו גדלות, גדלות אמיתית, אבל לא תמיד היא אותה גדלות, הי אלא תמיד נראית אותו דבר, וכשמנסים הלגדיר את כולם אותו דבר, גם נוצר תסכול גדול אבל גם זו לא האמת. האמת איננה שאתה גדול או קטן, בינוני או אתלט, אלא שיש בך גדלות בנוקודות מסוימות שיש לחשוף [בעזרת חזון וערכים] ומצד שני לא בטוח שזה בכל  התחומים

 

בזמן שאתה בונה את החזון לשנים הבאות, זכור שהקב"ה לא מצפה שתהיה ה'מנכ"ל' כבר מחר בבוקר. עצם זה שחזרת להאמין בעצמך כ'אתלט' – זו כבר הפסיעה הכי גדולה שעשית.

 

שה' יהיה בעזרך

תודה על השיתוף היה לי לעונג וזכות

יוסף ד.