בגיל 13 בערך מופיע היצר וכידוע שעל פי התורה אסור לעשות איתו כלום עד החתונה וגם אז לא הכל מותר, אז מה בעצם התורה אומרת, תתאפק? ברור שכן! אבל זה עושק לי את החיים! ופה על פי רוב מתחיל מלא מלל בלתי מובן למה זה טוב לחיות בקדושה וכו' וכו' אני רוצה את המידע מה העומק הנפשי של קדושה, ואיך זה משתלב עם העומק הרוחני, כי אי אפשר להגיד לבן אדם עם מצוקה נפשית רגשית, שהוא מרגיש שיש כל מיני דברים שלוקחים לו, הסברים רוחניים אמיתיים ככל שיהיו, גם אם לבן אדם יש בבסיס יראת העונש, בסוף אי אפשר לחיות כל היום רק בשביל לא להיענש, לא נולדנו לסבול נקודה.
בכלל איך יכול להיות שיש כח כזה בנפש, שהוא בוודאי לא עוד איזה משהו גופני נטו, אלא משהו נפשי עמוק שאומרים לך לכבוש אותו, להרדים אותו, וכאן מגיעה השאלה הבסיסית מה שורש הכח הזה בנפש? לילדים אין אינטימיות עם עצמם ורק בגיל ההתבגרות זה מגיע בתוך הנפש וממילא זה מתפתח גם בגוף? או שזה משהו אחר
למה כשמישהו יש לו מצוקה רגשית הוא תמיד בורח למקומות הללו, למה דווקא לבעיות של קדושה מכל הסוגים, לאיזה חלק זה מתחבר לו? למה הוא לא בורח ללאכול ארטיקים? בוודאי שיש כאלו שבורחים לאכילה וכו' אבל הבריחות האמיתיות הרציניות והחזקות הם לשם, כך שחייב להיות שהעונג הזה הוא לא חיצוני לאדם כמו סמים וכדומה, אלא זה איזשהוא מקום בתוכו שיכול לספק לו משהו מעבר להנאה רגעית, אלא משהו מנחם, מקום שאדם מרגיש שם משהו מסוים, שברור שיש בו גרעין אמת, אולי האדם לקח את זה למקומות לא נכונים, אבל גרעין אמת יש, מה זה המשהו הזה, ואיך בחור יכול לספק את זה לעצמו, ומה קורה בחיי הנישואין, פתאום מוציאים מהקבר את הדבר הזה? או שזה המשך של משהו שכבר היה לפני הנישואין,
למה למרות שהאדם יודע שאין מזה כלום מעבר לכמה דקות של הנאה הוא מוכן לשרוף לעצמו את הנשמה, לסבול מצפון אשמה בושה דחיה ייאוש עצב חוסר ערך, [שכחתי משהו?…] איך יוצאים מהמעגל המשוגע הזה? וזה ברור שעצם זה שכ"כ קשה לצאת מזה מוכיח שיש משהו אמיתי ותקין בתוך הנפש שמושך לשם, אז איך מפרידים אותו מכל השאר? איך נוצר כל השאר? איך מייצרים מסלול תקין בנפש לכח הזה? מה החלק התקין? בעומק אפשר לשאול את זה ככה, מה תקין לגוי, ומה היהודי שונה ממנו, והתשובה על זה חייבת להיות משהו מעבר למידע רוחני אמיתי ככל שיהיה יש כאן משהו נפשי שאמור לשכנע אותי, מה זה המשהו הזה.
אדם שרק במצב מסוים נופל, מצב טכני בעיקר ולא רגשי לדוגמא שיעמום, [בהנחה וזה לא מקושר לריקנות וחוסר ערך וכו'] מוקדם בבוקר, ליל שבת, וכדומה, ברור שזה מעורר משהו רגשי אך האם כאן זה שייך נטו להתניות? או שיש כאן תשתית עמוקה יותר? ואיך מפרקים התניות? מייצרים התניה חדשה?…
למה פתאום קופץ לבן אדם דחף ל… מה קרה פתאום? ומה עושים בזמן כזה, הרי להסיח דעת זה לקבור משהו, אז איך מסיחים דעת נכון, איך באמת מסיחים דעת ולא רק מטשטשים את המחשבות והרגשות עם כל מיני דברים אחרים יפים ככל שיהיו ואולי אפילו רוחניים? איך לא להיכנס למקום ניסיון, אבל ממקום נכון של חיים, של עוצמה, הרי יראת ה' לחיים, בלי שכנוע עצמי… שלרוב לא ממש משכנע… איך להיות עם מוטיבציה ורצון, ולא ללכת נגד עצמי? וגם לומר אמירה שאין מה לעשות זה אסור, אבל בא נראה את הטוב וכו' זה בעצם להשאיר את זה במקום שזה לא כיף לי, אבל, אני מנסה להתנחם או להתווכח עם המציאות הזו, וכאן אני שואל, קדושה זה כיף או לא? ברובד הרגשי היומיומי, לא בצטטת של ספרי קודש.
בכלל בכל מלחמה בין אני רוצה… ל אבל… המערכה מוכרעת מראש לטובת האני, כך שצריך לחבר את הקדושה למקום של אני רוצה, ולא לאבל זה… איך עושים את זה?
למה בעולם הישיבות החרדי פחות מדברים על זה? כי א"א לפתוח את זה לנושא, אז מה אנשים חושבים שאיך יתמודדו עם זה?? כמה אנשים יש שלומדים תורה ועם כל זה יש להם ניסיונות? הרי יש המון, כך שבראתי לו תורה תבלין חייב גם כן להיכנס לאיזה מקום נכון אצל הבן אדם, מהו המקום הזה? מהו המקום הלא נכון שאנחנו מנסים להכניס אותו לשם? ואין בדברי כמובן שום התרסה חלילה נגד גדולי הדורות, אך תורה היא וללמוד אני צריך,
ומסתעף מזה עוד שאלה האם הבושה הקיימת סביב הנושא הזה נוצרה אך ורק מהמצב הציבורי או שיש בזה משהו עמוק יותר? האם הבושה היא חלק מהכוח הבסיסי התקין שקיים בתוך הכח התקין של היצר הזה,
שילבתי בשאלתי חלקים נפשים ורוחניים כי זה באמת מורכב מזה. אבקש בכל לשון של בקשה התייחסות עמוקה רצינית ומשכנעת…
מקצועית עד כמה שניתן, קשה להגדיר מה הכוונה עמוק, אך אני מקווה שאני מספיק מובן,
בחור יקר,
שלו' וברכה.
השאלות שאתה מעלה כאן הם באמת גדולות ומקיפות. ניכר היטב שאתה בחור חכם נבון מעמיק ואינטליגנט. מחפש להבין דברים עד הסוף ולא נותן לעצמך מנוח עד שתגיע לאמת המזוקקת שלך. אני רואה בהם הרבה כנות ואומץ שלך לפגוש את הדברים איך שהם ולא להמשיך לנסות 'לטייח' את הדברים עד יעבור זעם.
ניכר היטב שהדבר מטריד אותך מאוד, ולא נותן לך מנוח. אתה חווה ככל הנראה באופן ממש חזק את הדחפים הטבעיים, הפיזיולוגיים, שמתעוררים בגילאים האלה, מצד שני אתה כיהודי שומר תומ"צ מוגבל במצב הנוכחי לגמרי מכל סוג של 'מימוש' של הדחפים הללו, אתה לא מוצא שום דרך לווסת את הדחפים האלה. ואז אתה מרגיש מוצף רגשית באופן מאוד חזק מהדבר הזה. וזוהי אכן מצוקה לא קלה. לגמרי נורמלי ונפוץ ולגמרי לא פשוט וקל.
ציינת גם את העובדה שבעולם הישיבות החרדי כמעט לא מדברים על הנושא. אכן, למרות שבאופן פרטני יש לא מעט דמויות גם בתוך עולם הישיבות שעוסקים בתחום הזה ויש להם ידע והבנה רבה לתת למי שמבקש, אבל עדיין הגישה הרשמית בעולם הישיבות היא שלא מדברים על זה באופן גלוי ופומבי, אולי בבחינת 'אין דורשין בעריות בשלושה'. הבעיה היא שאצל חלק ניכר מבני הישיבות, הדבר הזה נתפס באופן שגוי כביכול הנושא לא קיים בכלל, ואם הוא קיים עלינו להדחיק אותו כמה שיותר על מנת שלא יטריד את מנוחתנו, הנושא נמצא תחת 'צו איסור פירסום', פיל ענק שמסתובב בחדר אבל אף אחד לא מעיז לדבר על זה. הבושה הטבעית שסביב העניין הזה, או התחושה שזה משהו ש'גדול עלינו' להתמודד איתו, או גם תפיסות דתיות נוקשות ולא מדויקות, מייצרות בסופו של דבר מין 'טאבו' חברתי סביב כל השיח הזה. לכן קל לשער, שלא הייתה לך הזדמנות או את האומץ אפי' לדבר על זה עם מישהו. ככלל, אפשרות לראות בדיבור, בשיח, בשפה, כלי וויסות משמעותי, וגם את כלי הוויסות הזה כרגע אין לך.
אני שומע בדבריך גם שאלה על התורה בעצמה, איך התורה לוקחת דבר שהוא כל כך חשוב לאדם כל כך עמוק נמצא בנפשו, ושמה את זה תחת איסורים והגבלות כל כך מרחיקות לכת, שמשאירות אותך, לכל הפחות בשלב הזה של החיים, במצב כל כך מסובך ומתוסבך. היראת העונש כמו שאתה אומר, זה לא דבר שאפשר לנהל חיים שלמים רק על בסיס זה, זה לא דבר שמווסת או מחליש את הדחפים האלו. אנחנו מאמינים ויודעים שהתורה 'כי היא חייך ואורך ימיך' 'לטוב לך כל הימים' כלומר התורה היא אמורה להשתלב באופן מושלם גם בחיי העולם הזה שלנו. ובתחום הזה אתה מרגיש שזה ממש רחוק מזה. וזה אולי גם גורם לך אפי' להרגיש פחות מחובר לתורה ולמצוות. אתה
האמת שאפשר לראות בשאלות שהעלית כאן, גם פתח גדול להבנה ממש חשובה בנושא הזה. 'אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם'. לפעמים עלינו להסתבך עם עצמינו כמה וכמה פעמים כדי שהדבר הזה יביא אותנו לחפש בעצמינו עוד ועוד, עד שנגיע לאמת שלנו ולאמת של התורה הק'.
אכן, התורה והמצוות, מעמידים בפני הצעיר היהודי, אתגר לא פשוט כלל וכלל. במיוחד בדור שלנו בו, בין היתר, העוררות הפיזיולוגית מתחילה בגיל מוקדם יחסית, יש גם הרבה פעמים, חשיפה מוגברת יותר ולעתים לא מותאמת שמעצימה את העוררות סביב הדברים האלה לפעמים לפני שהצעיר בשל להבין אותם ולהתמודד איתם. וגיל הנישואין, כפי שמקובל בישיבות הליטאיות, הוא על פי רוב לא לפני גיל 21-22. אגב חשוב גם להבין, האתגר הזה הוא לא רק לפני הנישואין, הוא קיים גם אחרי הנישואין ברמות כאלו ואחרות, אבל הם בפירוש מלוות את הגבר החרדי לאורך החיים שלו. במילים אחרות אפשר לומר לך 'ברוכים הבאים למועדון', הנה הגעת להתמודדות הזו, שבאופן כזה או אחר, אמורות ללוות אותך במהלך כל החיים, אם כי ברמות משתנות ובסגנונות שונים, בהתאם לנסיבות המתחלפות. לכן חשוב מאוד שכל אחד יברר את הדברים האלה לעצמו, כי כל ניסיון 'טיוח' בתחום הזה, גובה את מחירו בכיוון כזה או אחר.
חשוב להבין אבל, כי האתגר הזה אבל טומן בתוכו פוטנציאל גדול, שאפשר לקרוא לזה לא פחות מאשר 'משנה חיים'. ואני מדבר על חיים כאן בעולם הזה, עוד לפני שבכלל נגענו בעולם הבא וכו'. השאלה מרכזית היא האם אנחנו מתייחסים לדחפים האלו בהיבט של הנאה וצריכה 'אני רוצה ליהנות', או כמו שאתה חווה את זה פורקן של מתח פנימי עז, לבין האפשרות לקחת את הדחפים האלה ולהפוך אותם לכלי ואמצעות לבנייה של חיים של קשר של המשכיות ושל חיבור. על זה נוכל לברך 'ברוך שנתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו', בנקודה הזו אנחנו שונים מאוד מהגישה המערבית המקובלת, כולל הגישה הפסיכולוגיה לתחום הזה, כי היא מבקשת להשאיר אותנו בתפיסה הרגילה
שים לב, הרבה ממה שהתורה הק' מגבילה אותנו בתחום הזה מכוון למסר הזה, במקום להתייחס לתחום הזה ככלי לייצר הנאות, ריגוש, פורקן ועוד, לקחת את כל זה ולתעל את זה לכיוון של חיבור וקשר המשכיות בנייה יצירה ועוד ועוד. והדרך של התורה להפוך את זה לפעולה של קשר לאיזה שפה של תקשורת היא דווקא באמצעות זה שהתורה מגבילה כל שימוש אחר בכלי הזה אם לא בתוך קשר ואם לא למטרת חיזוק הקשר והחיבור.
יש טעות נפוצה בהבנה הזו, שגורמת לבלבול רב בקרב הרבה בני תורה. יש שם לפעמים איזו תפיסה שרואה את התחום הזה בתורה כאילו יש את הדחפים האלו וכל התחום הזה והתורה אסרה אותם בחלק ובעצם ברוב רובם של המקרים, אבל התורה התירה אותם בחלק מהמקרים, דהיינו זה נחווה כמו 'יצר הרע' אבל ב'היתר'. אבל זוהי תפיסה לא נכונה, והיא מובילה להרבה טעויות ובלבול. ואני חושב אולי, שזהו גם המקור למבוכה שאתה מעלה כאן, כי בעצם השאלה שלך היא איך אני לוקח דבר שבמשך שנים רבות הורגלתי 'לקבור' אותו כלשונך ואז ברגע שהאדם מתחתן אז הוא מוציא את זה מהקבר. שזה כביכול אומר שאותו דבר שהיה אסור לפני נהיה מותר אחר כך.
המחשבה שבאה בעקבות זה היא דבר ראשון שעכשיו צריך 'לקבור' משהו שהוא כאמור חלק מאוד משמעותי ממני, וזה בעצם המצב שאתה נתון בו כעת שאתה מרגיש שזה לא הולך הניסיון הנואל 'לקבור' את הדבר הזה. והדבר השני הוא שאחר כך צריך להוציא אותו מה'קבר' הזה, שזו בעיה שעלולים להיפגש בה אחרי הנישואין, ואין זה מעניין הנושא שלנו כעת.
חשוב להבין שהתפיסה הזו ביסודה, היא לא קשורה דווקא לבני תורה או לאנשים חרדים. אלא באופן כללי, ואתה מזכיר את זה בתוך השאלות שלך, מוטבע באופן ממש עמוק בתוך הנפש, בושה נפשית עמוקה וכמעט לא רציונלית, סביב כל העניין הזה. זהו דבר שמקיף את כל המין האנושי כולו כמעט בכל התרבויות, בושה עמוקה נפשית סביב התחום הזה. זה כנראה דבר שמגיע מה'תת מודע' של האדם. [המתירנות החילונית הבוטה שאנחנו רואים בדורות אלו סביב הנושא הזה, מעידה כאלף עדים על ניסיון של התרבות המערבית לנסות לבטל או לצמצם למינימום את הבושה הטבעית הזאת, כי אכן הבושה הטבעית הזאת היא נחווית לעתים כלא נעימה ומגבילה].
בעולם הפסיכולוגיה מקובל להבין, בלי להיכנס לעומק של הדבר הזה, שבושה היא לא דבר שהיא רק שייכת כלפי חוץ, אלא בדרך כלל כשאדם מרגיש בושה ממש חזקה מאיזה דבר, זה דבר שנמצא אצלו בפנים שלא נוח לו איתם. כלומר האדם חווה לכל הפחות בתחילת הדרך, את הדחפים האלה שמתעוררים אצלו, כלא נוחים, לא רצויים, 'פרסונה נון גרטה' או 'לא בבית ספרנו', ומבקש להתעלם ולהתכחש לקיומם. כמובן שאצל אנשים דתיים חרדים ובני תורה, הבושה הטבעית הזאת מקבלת במהלך שנות הילדות וההתבגרות שלנו הרבה 'חיזוקים' ואישורים, גם מהסביבה, ה'טאבו' החברתי שצוין למעלה תורם הרבה לתחושה הזאת, זה מעביר לעתים איזה מסר שגוי כאילו עצם קיומם של דחפים רצונות משאלות ופנטזיות כאלה, הוא עצמו לא רצוי ובעייתי. [ובזה הדבר תלוי באיזה סביבה האדם גדל] וגם לפעמים מקריאה, לפעמים מוטה וסלקטיבית, של מאמרי חז"ל וספרים הק', והיא נעשית לפעמים ממש רחבה, נוקשה, ומרחיקת לכת.
כאן אני מוסיף, זה לא רק שזה לא יעיל ולא 'עובד' לנסות 'לקבור' את הדבר הזה, אלא גם אדרבה, זה רק מגביר את המתח הפנימי שסביב הדבר הזה. בפסיכולוגיה מקובל לראות את הדחפים האלו, כמו גם דחפים אחרים, כאנרגיה נפשית שהיא ממש כמו אנרגיה המוכרת לנו מתחום הפיזיקה, האנרגיה מבקשת להשתחרר והיא מפעילה לחץ פנימי עצום על מנת להשתחרר וככל שאנחנו ננסה לדחוק אותה פנימה יותר חזק כך הלחץ הפנימי יהיה יותר חזק ועימה כל המצוקה שבאה בעקבותיו. וכיון שמדובר על אנרגיה נפשית ולא רק גופנית, אמנם הפורקן שלהם הוא גופני אבל בסיס הדחף הזה הוא נפשי עמוק [כמו שגם אתה ציינת בדברים שלך שככה אתה מרגיש], לכן גם עצם העובדה שאני לא יכול להכיר בעצמי בקיומם של הדחפים האלה, שאני לא יכול לחוות אותם כדבר חיובי וטוב, אני לא מוכן לקבל אותם כחלק ממני אני מנסה להתכחש ולהתעלם מהם, אני מעצים בזה את הלחץ הפנימי והנפשי, וזה גורם למצוקה עוד יותר גדולה ועוד יותר חזקה, וזה גורם לפעמים שהאדם צורך לגייס עוד יותר כוחות להדחקה שלהם.
[זה קצת עונה על השאלה ששאלת איך אדם מוכן בשביל הנאה של כמה דקות לעשות דברים שאחר כך הוא מרגיש איתם כל כך רע. התשובה היא שמה שמניע אותו זה לא רק ההנאה של אותם רגעים, אלא פורקן המתח הנפשי העצום שהדבר הזה מייצג או גורם אצלו בפנים. אבל האמת היא, כפי שנראה בהמשך, שגם בזה ישנה הטעייה גדולה, זו רק אשליה של פורקן מתח, או אולי פורקן מתח בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך, הדבר הזה רק מגביר את המתח והלחץ הנפשי סביב העניין הזה, כיון שהרגשות השליליים שהוא חווה אחרי הפעילות הזאת גורמים לו אחר כך לצורך נפשי להדחיק עוד יותר חזק את הדחפים האלה, והם מגבירים עוד יותר את הלחץ הנפשי.]
והאדם מוצא את עצמו מטולטל בין חוויות שונות, בין חוויה של דחפים חזקים מאוד עם תחושת לחץ פנימי עצום מחד, לבין התעסקות במגוון 'מנגנוני הגנה' מול הדחפים האלה, מנגנונים של הכחשה והדחקה שהם עצמם גובים מחיר נפשי לא קטן, ולפעמים גם סיטואציות בהם הדבר הזה כביכול 'משתלט' עליו והוא פורק אותם באופן כזה או אחר, מה שמייצר אצלו, מצוקה גדולה איך להתמודד עם תחושות הבושה האשמה המתח והפחד שבאים בעקבות זה, ושוב פעם הוא נדרש למנגנוני הגנה שיעזרו לו לדחוק את הרגשות השליליים האלו.
אבל האמת היא, שמבחינת התורה אין הדבר כך, ההגדרה הנכונה לפי התורה הק' בעניין הזה היא, שהשאלה היא סך הכל איזה שימוש האדם עושה בדחפים האלו, האם הוא עושה בהם שימוש לייצר הנאה ופורקן נפשי, עוד כלי שיש לאדם לחוות הנאות וריגוש, או שהוא 'מתעל' את זה להפוך אותו לכלי או לשפה של יצירת קשר רגשי ונפשי עמוק, קשר שהוא חיוני ונדרש לנפש כל אדם, [שרוי בלא אישה שרוי בלא תורה וכו'] קשר שמביא לידי יצירה ובריאה של חיים והמשכיות, את זה התורה לא רק מתירה אלא גם מצווה. כלומר, הדחף עצמו הוא בריא ראוי ורצוי, ואין צורך לנסות להתכחש אליו, התורה אסרה לעשות בו שימוש לממש אותו באופן כזה שהוא לא מכוון למטרה, על מנת שנגיע מזה להשתמש בכח העצום הזה לבנייה של קשר, חיים, המשכיות, ועוד…
ואם שאלת במה אנחנו שונים מהגוי שאותו התורה לא מצווה, זהו בדיוק ההבדל, הגוי שחי בלי התורה הוא יכול לקחת את ההנאה הזו, כמו שאר הנאות העולם, כמטרה בפני עצמה ולא כאמצעי ולא דווקא כשפה או כדרך ליצירת קשר ולהמשכיות וכדו'. הוא וודאי יכול לישא אישה ולחיות איתה חיים ארוכים אבל עומק הקשר ביניהם באופן טבעי לא יגיע, לעומק אותו התורה רוצה שנגיע אנחנו. הוא עלול לפספס את השימוש המרכזי שאפשר לעשות עם הכוח והכלי הזה.
וכאן עולה השאלה וכי יש לתורה 'בעיה' עם זה שאני אהנה קצת, ומה החסרון בזה. אז אני מחדד שוב, דווקא זה שהכלי הזה הוא 'מוגבל' בשימוש רק באופנים האלה בתוך מערכת של קשר של נישואין ובאופנים וצורות שמביאות לחיבור אמיתי ועמוק, דווקא זה הוא מה שהופך את הכלי הזה לכלי שהוא כל כך מקשר ומחבר, זוהי תופעה טבעית שככל שההנאה של האדם נעשית צמודה יותר לאובייקט מסוים ולהקשר מסוים בצורה מסוימת, כך נוצר חיבור יותר עמוק וחזק לאובייקט הזה. זוהי אהבה בסופו של דבר.
הנקודה המרכזית היא שחשוב ממש להפנים את העובדה שלא בריא לנו להרגיש לא בנוח בעצם קיומו ושל הדחפים מהסוג הזה. זאת אומרת לא רק פורקן פיזי של הדחפים האלה הוא זה שמשחרר את הלחץ, אלא גם עצם ההכרה בקיומם של הדחפים בלי ניסיון להתכחש ולהדחיק אותם, עצם האפשרות לחוות אותם כדבר חיובי טוב בריא ומועיל, זה גם דבר שקצת משחרר את הלחץ העצום הזה.
בהתבוננות במסר הזה לבד אתה כבר עושה דבר גדול. כל פעם שאתה נפגש בהתמודדות עם הדחפים האלו ואתה דוחה אותם, לא מדחיק, לא 'קובר' אותם, לא מתכחש, לא מנסה להגיד לעצמך כל מיני דברים שלא באמת עובדים, כמו שציינת, אלא אתה נמצא איתם ואומר לעצמך הדחפים האלה הם דחפים טבעיים נורמליים בריאים שהקב"ה נטע בתוכי, הם אכן חלק ממני כמו שאמרת שאתה באמת מרגיש שזה הרבה יותר מהנאה של ארטיק וכדו' זה משהו שהוא הרבה יותר עמוק הרבה יותר חלק ממך, שהמטרה שלהם היא להיות יכול ליצור קשר וחיבור עמוק עם בת בריתך שהוא יזמין אליך [ואני מקווה שבקרוב ובקלות], זוהי איפה המטרה שלהם ואני מכוון אותם לשם. כעת אין לי אפשרות לממש אותם חלילה, אבל יש לי אפשרות להרגיש אותם 'להחזיק' אותם ולחדד לעצמי למה הם מיועדים. וברגעים אלו ממש אני כבר מתחיל לבנות את הקשר העתידי שלי עם בת בריתי, כי אני מתעל את הדחפים האלו רק לכיוון ההוא. ככל שהייתי פורק אותם עכשיו עם עצמי הייתי מרוויח כנראה, הרגעה ופורקן זמני אולי גם תחושה של נחמה וכדו', אבל הייתי מפספס את הפוטנציאל הגדול והעמוק יותר שטמון בכח האדיר הזה. כעת מסתבר שקשה לך קצת להבין איך כל הדבר הזה יכול לייצר קשר וחיבור עמוק ואמיתי, את זה תבין שכשתגיע העת ותתחיל לחוות את זה בתוך החיים ממש, זה לא קורה ביום אחד זה קורה לאט לאט ובהדרגה, במובן הזה זה דומה ללימוד של שפה חדשה שאדם לא יכול ללמוד אותה ביום אחד, אלא לאט לאט הוא לומד עוד מילה עוד משפט עוד מסר, מתי משתמשים במילה הזו ומתי מתאים המשפט הזה וכדו', עד שהשפה נרכשת אצלו באופן מלא ועמוק והיא נהפכת להיות כלי ביטוי למחשבות לתחושות ולרגשות שלו.
זאת ועוד, עצם הציפייה והשמירה של הכוחות האלה, למרות הדחפים העצומים שמניעים אותנו להוציא אותם החוצה, עצם היכולת להחזיק אותם ולווסת אותם, בונים בתוך הנפש כלי קיבול, מי שרגיל לספק כל דחף מיד, בעצם אין לו את היכולת לחוות את העומק של הקשר הנפשי, אותו הדחף הזה אמור לשרת, כי הדחף נשאר ברמה הגופנית השטחית, רמה שדורשת סיפוק ופורקן מיידי מהר וזול.
אבל, אם הבנתי נכון, אתה חווה כנראה לא רק דחפים שקשה לך לווסת אותם, אלא מדובר על איזה שהוא דפוס פעולה שחוזר על עצמו באופן קבוע פחות או יותר, דהיינו אתה יודע ואתה החלטת כבר שאתה לא רוצה לעשות שימוש בפעילות המינית הזאת, ואתה בכל זאת מוצא את עצמך שוב ושוב 'נופל' ועושה בהם שימוש, בזמנים מסוימים כמו שציינת שקראת להם 'טריגרים', הפעילות הזאת גורמת לך תחושות ממש לא פשוטות כפי שציינת, בושה, אשמה, מתח, פחד, ועוד ועוד, ואתה כאילו 'מבטיח' לעצמך שיותר אתה לא עושה את זה, ושוב פעם מגיע טריגר כזה או אחר, ואתה נופל עוד פעם לאותה פעילות. המעגלים האלו יכולים להיות מעגלים יומיים, שבועיים, אפי' חודשיים, אבל העיקרון שלהם הוא, שלמרות שאני כבר החלטתי באופן הכי חזק שיש שאני לא רוצה להשתמש, בכל זאת אני מוצא את עצמי עושה אותם וחווה את כל התסכול שכרוך בשימוש הזה.
שים לב, שלגודל האבסורד, בעומק הדברים נפילה אחת היא בעצם מזמינה את הנפילה שבאה אחריה, כיון שהיא גורמת לאדם עוד יותר להרגיש לא טוב עם עצמו, להיות עצוב ומדוכא, וגורמת לו עוד יותר לנסות לברוח ולהתרחק מהדחפים האלה [כיון שהם נחווים אצלו עוד יותר כבעיתיים וכבלתי ניתנים לריסון ולשליטה ועוד ועוד…] ומעצימה את המתח ואת הלחץ סביב כל העניין הזה, שכל זה מהווה כאמור רקע מצוין שמכין את הנפילה הבאה.
לפעמים די בדברים שכבר כתבתי בכדי לצאת קצת מהמעגל המסחרר הזה, עצם היכולת להכיר בדחפים הללו גם כחלק אינטגרלי ובריא של נפש האדם, כח שאותו הקב"ה טבע בי על מנת לעשות בו שימוש נפלא ומועיל, בזמן הנכון באופן הנכון ובתנאים הנכונים. זה שאני נמשך לפעילויות כאלה וזה שיש לי מחשבות ופנטזיות כאלה ואחרות זה לא מעיד או לא הופך אותי לטמא ומלוכלך, זה כבר משחרר הרבה לחץ ממעגל הקסמים הכפוי הזה. זה דבר שלוקח די הרבה זמן, לא בפעם אחת, אבל חשוב להבין כי עצם העובדה שאני לומד לחוות את הדחפים האלו בלי לממש אותם וגם בלי להיבהל מהם, גם בזמן של עוררות מוגברת, אני לומד שזה דבר שאפשר להחזיק אותו, זה עצמו כבר שובר קצת את המעגל האימים הזה. עוד פעם ועוד פעם שאני 'עובר' את זה, כבר משנה את ההתניות של המח ושל הנפש סביב העניין הזה.
אפשר אבל לקחת את זה צעד אחד קדימה גם כן. אפשר במידה מסוימת לממש את הדחפים האלו, כמובן לא בפעילות הזאת חלילה, אלא באופנים אחרים. אם ניקח את הבסיס הנפשי שעומד מאחורי הדחפים האלו, ולעשות להם 'עידון' או להמיר אותם בפעילות אחרת. על מנת להבין זאת נוכל להשתמש במה שהפסיכולוגים קוראים לזה 'יצר החיים', שמדבר על הצורך יסודי בנפש שדוחף אותנו לרצות לבנות, לרצות לייצר, להשפיע, ליצור קשרים וחיבורים, לבנות דברים בני קיימא בין אם אלו הם מבנים פיזיים בין אם אלו הם מבנים חברתיים או אפי' רוחניים.
לפעמים כאשר האדם מרגיש מבפנים ריק מכל חיוניות וחיות, הנפש ממילא מושכת אותו למקומות האלה שבהם קל זמין ומהיר להרגיש שם חי מלא חזק ו'פוטנטי'. לכן חשוב לכל אדם לא נשוי וגם נשוי, שיהיה לו בחיים עוד דברים שממלאים אותו, שנותנים בו תחושה של חיות חיוניות, איזורים בהם הוא מרגיש הוא חי בונה יוצר יצירתי או 'פוטנטי'.
הדבר הזה יכול לבוא לידי ביטוי באין ספור דרכים וצורות. אבל במובן הזה, גם לימוד התורה בהתמסרות ובעמקות, יש בו מענה לצורך הזה. בלימוד התורה אדם יכול להרגיש ולהיות יצירתי, אם הוא לומד באופן שמכוון לשם, כלומר באופן שהוא מרגיש שם את ה'אני' שלו. עיסוק בכתיבה של ספר חדושי תורה יכול גם להיות רעיון טוב ממש בכיוון הזה. כמו כן, התעסקות אפי' למשך זמן קצר ביום, בדברים שאתה אוהב ורואה בהם ערך ומשמעות, בין אם זה לימוד או דברים אחרים, גם יכולה למלא את הנפש בתחושה של חיות וחיוניות. כמו כן האדם יכול להיות יצירתי גם במעשים. אדם שעוזר לאחרים שתורם מזמנו כוחו ומרצו לסביבה שלו, זה גם ביטוי ל'יצר החיים'. בנוסף, פעילות גופנית מהנה גם כן עוזרת לאדם להרגיש 'פוטנטי' ומשחררת אנרגיות נפשיות.
כפי שהזכרת שישנם התניות בזמנים מסוימים שמביאים אותך להימשך לדבר הזה, ושאתה מרגיש שאלו לא רק התניות גרידא אלא יש גם משיכה ספציפית לאיזורים האלו. ובכן אם תנסה באופן כללי, לפתח אצלך את הפעילויות מהסוג הנ"ל, וגם באותם זמנים שאתה מרגיש שההתניות לוקחות אותך למקום השלילי תוכל לנסות לכוון את עצמך לדברים אחרים שממלאים אותך מבפנים.
ניסיתי בקצרה לגעת ברוב הנקודות שהעלית, ואני מקווה שהצלחתי לתת לך מענה, לפחות חלקי, לתהיות שלך. דיברת על תשובה 'מעמיקה' ואתה אומר שאתה לא יודע להגדיר מה זה בדיוק מעמיק. אני מבין שהכוונה היא תשובה שמתיישבת לך על הלב, שאתה מרגיש שהיא מחוברת למציאות, מחוברת לחיים, ומחוברת לרגשות של האדם. אולי תשובה שלא מנסה 'לטייח' דברים לא נעימים או שלא כל כך מסתדרים.
אפשר וצריך עוד הרבה להעמיק ולהאריך בכל התחום הזה, ואני ממליץ לך לעשות לך 'רב' בתחום הזה שתיוועץ בו ותוכל להרחיב איתו עוד ועוד, גם עכשיו וגם בהמשך החיים, בדילמות במחשבות בשאלות ובתהיות שיש לך.
מקווה ומאחל להצלחתך,
מעריך מאוד
ישראל מאיר
