איך אדם כל כך קטן יכול לדבר עם הקדוש ברוך הוא

שלום לרבנים!

אנו הרי יודעים על הקב"ה שהוא אינסוף, שהוא למעלה מן השכל האנושי ושאיננו מסוגלים כלל להשיגו או לנסות לדמיין את מהותו. כיצד יתכן אם כך שאני הקטן עומד ומדבר איתו? האם יכול להיות בעולם מצב שאני "מתקשר" עם הקב"ה שבכלל אי אפשר לבן אנוש להבין או להשיג אותו?

תשובה:

שלום דוד,

 זו שאלה מאוד רגישה שרבים כולאים במחשבתם, וטוב עשית שפתחת את הנושא. רבים מגדולי ישראל שבכל הדורות עסקו בכך, ותקצר היריעה כאן מלפרוס את הגישות והשיטות השונות שנכתבו על עניינה של תפילה, ועל כן אכתוב לך את דעתי, ויהיה זה קצה חוט בשבילך על מנת להעמיק בנושא עוד ועוד.

 לפני הכל, אני רוצה ברשותך להוסיף ולהעצים את השאלה, שמתוך כך נבין את הנושא יותר.

 לשם מה להתפלל?

בספר שמואל מתוארת תפילת חנה כפי שאנו מתפללים היום ("היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע") והיא היתה נראית לעלי הכהן כשיכורה, כלומר עלי הכהן חשב שהיא "עושה שטויות", לא פחות ולא יותר.

 ולמעשה אנו יודעים ש"אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות", כלומר שכ1,000 שנה מאז יציאת מצרים – חיו כיהודים כשרים בלי תפילות וברכות, בוודאי לא כפי שהן נראות כיום.

 בנוסף אנו יודעים בוודאות שתפילות לא מתקבלות כמות שהן, כבר אלפיים שנה שאנו מתפללים על בנין המקדש וירושלים ולא נענינו, ולכאורה לשם מה להמשיך ולהתפלל?!

 ואפשר עוד להאריך בשאלות שמלמדות כולן – שעלינו לשנות את תפיסת ה"תפילה", ובפשטות: איננו מתפללים כדי ש"הקב"ה יתייחס לתפילה".

 הבה נחזור אל השאלות לעיל.

 במשך כ1,000 שנים חיינו בלא תפילות וברכות, איך זה היה נראה? ומה הביא את חז"ל לתקן את התפילה?

 בעיית הניתוק

המציאות היא שהיה נתק בין העם ובין ריבונו. שם שמים לא היה שגור בפי האנשים, אכלו בלא ברכה ושתו בלא הקדמה, העבירו את היום כל אחד בעיסוקיו אם בעיבוד הקרקע ואם במרעה, אבל מבחינת תורה ומצוות היה נתק מאוד גדול, שהביא לנטישת התורה, ולאחר 70 שנה בלבד בגלות בבל – כבר לא היה עם מי לעלות חזרה ארצה. עזרא הסופר ליקט מתי מעט אנשים ש"הסכימו" לעלות, ואז החלה תקופת חידוש פני היהדות.

 אנשי כנסת הגדולה הבינו שצריך קשר חזק יותר לתורה ולמצוות והגדירו את המצב כ"עת לעשות לה' הפרו תורתיך". ולכן רוב תקנותיהם נוגעות ל"פני הציבור" וסדר היום היהודי המוכר לנו.

 "מה נשמע? ברוך ה' "

 למה עונים בשם ה'? כי "התקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם". ולמה תקנו זאת? כדי שיהא שם שמים שגור על פיו של אדם.

 וכך תקנו את הברכות: מה עושים כשקמים? "כשמתעורר אומר אלהי  נשמה שנתת בי… כששומע קול תרנגול יאמר ברוך אשר נתן לשכוי בינה…, כשפותח עיניו יאמר ברוך פוקח עורים… ", כשרוצה לאכול "כיצד מברכין על הפירות וכו'"

 תקנו קריאת עשרה פסוקים בציבור, כדי שאדם יהודי לא יעבור שלושה ימים בלי לשמוע דבר תורה כלשהו.

 וכך גם התפילות שתקנו עוד בזמן שבית המקדש היה קיים, לא כתחליף לקרבנות שאינן, אלא "כנגד הקרבנות" כלומר שגם היהודי שגר בבני ברק או צפת, או אף בחו"ל יהא שותף בעבודת ה'. בשביל שלא נהיה מנותקים.

 תפילה ציבורית מול תפילה פרטית

וכאן המקום להבדיל בין תפילה ציבורית לתפילה פרטית. (וגם תפילת ציבור לרפואת חולה וכדומה היא תפילה פרטית – כלומר בקשה לצורך ספיציפי.)

 התפילות הציבוריות הקבועות, כפי שנכתב לעיל, אין מטרתן כלל ליחס מהקב"ה – אלא להיפך – שאנחנו נתייחס לקב"ה. האופציה החילופית היא שאנשים לא יתפללו – ויחיו חיים מנותקים מהווי רוחני, ומטרתם בעולם.

 כלומר, מיליארדי התפילות לבנין ירושלים – פעלו את מטרתם המדוייקת – להשאיר אותנו "מחוברים", רק בזכות שהתייחסנו כל הזמן ל"ותחזינה עינינו" רק בזכות זאת נותרנו יהודים. ואילו במקומות שאין תפילה בין מרצון ובין מאונס – בגלויות השונות – ההווי התורני הולך ופוחת.

 התפילות הפרטיות לעומת זאת, חלקן פועלות באותו מישור, ולדוגמה כשחז"ל מתארים את עקרות האימהות "שהקב"ה היה מתאווה לתפילתם" הכוונה היא כמו שמתואר במדרש תנחומא – "אמר הקב"ה עשירות הן נאות הן אם אני נותן להם בנים אינן מתפללות לפני" – כלומר שהתפילה נועדה גם כאן ליצור חיבור בין האדם לרוחניותו, וכפי שאנו רואים, בעת צרה אדם אינו מסתפק בתפילה, אלא מבין שזהו חלק מ"תשובה, תפילה וצדקה" של התחזקות רוחנית כוללת.

תפילה בימינו

מצד שני, עלינו להיות מודעים לחוסר כוחה של תפילה פרטית – כאמצעי לשינוי המציאות, הקב"ה מנהל את עולמו על פי תוכניותיו, וגם כשמשה רבינו מתחנן – הקב"ה אומר לו לשתוק "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה".

 ובוודאי בימינו שמתקיים בנו מאמר חז"ל: "מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה", כך שנוצרים מצבים לא נעימים של תפילות "בוקעות רקיעים" להצלת שלושה חטופים שכבר נרצחו ודברים דומים, בעוד שהמשנה מספרת על ר' חנינא בן דוסא – שכבר במהלך התפילה על חולה היה יכול לומר האם יחיה או ימות. שזה מצב שאין לנו כיום. 

ואם נשוב רגע לתפילות הקבועות, ההתחזקות בתפילה אינה "להאמין" שיש לה השפעה בשמים או תירוץ ש"שהתפילות נצברות בשמים" ואז הן תעזורנה.

אלא להיפך, לגרום לעצמנו השפעה דרך התפילה, כלומר יותר משהתפילה היא ניסיון "לתקשר עם ישות שהיא למעלה מן השכל" התפילה היא תקשור עם האני בעצמי, עם הישות הכי מוכרת לנו…

 השפעת התפילה

מה רב ההבדל בין אדם שקם בבוקר ומזכיר לעצמו מהיכן הוא בא (אברהם, יצחק ויעקב) ולאן הוא הולך (ישני עפר) וכיצד הוא רוצה לפעול בחיים (אתה קדוש) כיצד משיגים מטרות (קניית דעה, עשיית הנכון) איך בונים רוחניות (בריאות ושובע קודמים לקיבוץ גלויות), הדרך לטוב (משפט צדק, כילוי הרוע, הרמת קרן הצדיקים), והכרת הטוב (מודים אנחנו לך).

לעומת מי שמנותק מכל זה.

 ועל כן כל כך חשוב שתפילתו של אדם לא תהיה מלמול של קבע, "העושה תפילתו קבע – אין תפילתו תחנונים" שאז אין האדם מושפע כלל מתפילתו, ונוצר מצב אבסורדי שתוך כדי בקשת "שים שלום טובה וברכה" אפשר לעסוק בתכנון נקמה בשכן פלוני או בני הפלג/מפלגה השניה.

 אני חושב שאם בתפילתך תחשוב איך אני מתקרב לה' על ידי התפילה ולא איך אני מקרב את ה' אלי – זה מה שיוכל להחזיר לך הטעם בתפילה.

 מקווה שפתחתי לך פתח קטן לנושא עמוק וארוך שספרים רבים במחשבה כתבו עליו.

אני בטוח שתוכל בנושא זה להמשיך ולהעמיק מספרים שונים ומקורות רבים בנושא, ומתוך כך לחוש יותר ויותר את התועלת והמטרה שבתפילתך.

 בהערכה רבה

מתי

mati@akshiva.com