איך לגרום לבעלי להיות יותר….עוזר/טוב/רגיש/קשוב/אחראי

בוקר טוב!
תמיד בספרים מתארים את הבעל (בפרט אחרי החתונה) כאדם רגיש ששם לב לכל שינוי פרט; שינויי מצב רוח של האישה, כתבה בעיתון (שהאישה שמה בכוונה על השולחן..) זוכר כל אירוע, בין אם אירוע גדול ומרכזי כיום הולדת או יום נישואין ובין פרויקט בעבודה וכו' זוכר להתעניין איך עבר האירוע ומה ההרגשה אח"כ. מפנק ומפתיע. בקיצור בעל מהאגדות.
מעבר לסיפורים – גם בבית שלי זוהי ההדרכה שקיבלו אחי לקראת החתונה. אישה היא רגישה, חלשה  וכו' תפנק, תתחשב, תתעניין ועוד.
לאור כל זאת ובתוספת לזה שאני באופי שלי מאד צריכה ש'יזכרו אותי' ותמיד חימם לי את הלב והתרגשתי שמישהו זכר יום הולדת שלי, שלח לי משהו למבחן וכד'. הגעתי לנישואים עם ציפיות מכאן ועד להודעה החדשה… לעומת זאת בעלי הגיע עם אפס הדרכה ואפס דוגמא אישית מבית הוריו (כפי שהוא הודה לי) כמה שניסיתי להסביר לו שזה חשוב לי ואני זקוקה ליחס עודף מצידו… אז בקטע של לשים לב לפרטים וכו' אני יודעת שא"א לשנות אופי של גבר, השלמתי עם זה. (למרות הסיפורים שאם תשאלו אותי – פשע! של ממש האופוריה שמתוארת בהם שאולי קיימת אצל יחידי סגולה ושם מתארים זאת כנחלת הכלל…) אבל לפחות בדברים שזה כביכול טכני: לדוג' להפתיע פעם בשבוע, שבועיים עם גלידה או חבילת שוקולד. לקנות משהו לכבוד שבת שעורכים לבד ועלי כאישה נופל עבודה רבה בעוד שבעלי רק 'מרויח' שבת חופשה לעצמו. בעלי טוען שאם הוא יפתיע לעיתים קרובות אז ההפתעות שלו יפחתו מהערך. מוכרחה לציין שאני לא הפסקתי, למרות הנ"ל, להפתיע ולפנק ובעלי מודה שזה נחמד לו וכיף. (התקשורת ביננו מאד פתוחה ואני יודעת ומרגישה שמה שהוא מגיב לי זה אמיתי)
אני יודעת שבעלי לא קיבל מאד הרבה חום ואהבה בתור ילד ובחור בבית הוריו, לעומתי שקיבלתי המון יחס וחום ופינוק  הבנתי מיד שבמובן מסוים אני צריכה למלא לו את החסרים ולתת לו הרבה מעבר. ואני מסוגלת לכך ב"ה, כי אני קיבלתי המון. בכל אופן, מגיע שלב שאני מרגישה שאני צריכה ג"כ להתמלא קצת. אנחנו כבר נשואים שנתיים ב"ה, מחכים לילד שני. אני חלשה ורגישה, גרה רחוק מההורים שלי, מה שאומר שבישולים לבד, טיפול בילד (בן שנה בס"ה) לבד, עובדת מחוץ לבית בעבודה שסוחטת נפשית ,לעומת זאת, בעלי, מעבר להורדת פחים אין לו שום תפקיד בבית. ואם התעכבתי בעבודה ואני מבקשת ממנו לקחת את הילד בצהרים אני מרגישה אח"כ שאני חייבת לו ע"כ אלפי תודות. לדוג' עברתי דירה (ואני כותבת עברתי ולא עברנו – כי עבדתי קשה מאד, כל! העול והעבודה היה עלי…) נתתי לו כמה מטלות פשוטות: להרכיב לילד מיטת תינוק, לטבול את התבניות של התנור, ולדאוג למזוזות – אין לנו עדיין מזוזות בדירה. מטלה אחת מכל הרשימה נעשתה אחרי חודש עם עזרה שלי. אחרי שביקשתי בעדינות! ובכבוד! (שחלילה לא ירגיש שאני 'עולה' עליו ויותר יעילה ממנו…) עשרות פעמים. ועדיין כל 'טובה' שאני מעיזה לבקש לאחר התלבטויות, כן לבקש או לא, אני חשה שאני צריכה להודות לו ע"כ שנתיים… ובעלי מצידו מציע לי משהו ביחס לילד ואומר לי: 'לטובתך, שיהיה לך יותר קל איתו הלילה' ואני שואלת את עצמי, למה העול של הילד והטיפול בו הוא שלי? למה הילד הזה הוא לא של שנינו שווה בשווה?
אני מודעת לזה שאני בעלת אופי חזק ומנהל (ובעלי יותר חלש) אך עדיין אני כ"כ מכניעה את עצמי בפני בעלי, שכמובן, אף פעם לא רואה את זה רק תופס אותי כשנפלתי ולא הייתי בסדר כלפיו ולא נכנעתי מספיק.
תכל'ס איך גורמים לבעל להיות יותר שותף בבית, יותר עם אחריות למשפחה, יותר תומך, בקיצור יותר בעל ולא סתם איזה שני אנשים שחיים ביחד וכל אחד לחוד…

שלום  יקרה,

את מתארת בהרחבה את החוויה שלך בקשר עם בעלך,

את הציפיות ואת האכזבות,

את הגורמים והסיבות,

את המקום שלו ואת המקום שלך,

את התסכול והעומס מול משימות שאת מבצעת בעצמך ולבדך,

ואת מסיימת בשאלה- איך לגרום לבעל להיות יותר בעל?

 

אמנם חכם עונה על ראשון ראשון, אבל ברשותך אני רוצה להתחיל דווקא מן הסוף…

התשובה לשאלתך מאכזבת וכואבת ממבט ראשון, אך משמחת ומלאת תקווה במבט מעמיק יותר.

אין.

אין איך לגרום לבעל להיות מי שאת רוצה שהוא יהיה.

מהסיבה הפשוטה שהיחיד שיכול לשנות אותו- זה הוא בעצמו.

 

לא רק שאין לנו יכולת לשנות את בן הזוג, וגם לא אף אדם אחר-

גם אין לנו רשות.

למה? כי נפשו של אדם היא רכושו שלו. היא ביתו ומבצרו.

וכשם שאין לנו רשות להיכנס לבית של אדם אחר ולהחיל בו שינויים כדי שיהיה לטעמנו-

כך אין לנו רשות לחדור לרשותו הנפשית של הזולת במטרה לעצב אותו לרוחנו.

נפשו, מידותיו ואישיותו של אדם- נתונים בידו ובבחירתו שלו בלבד.

 

אך מעבר לכך שאין לנו לא יכולת ולא רשות לשנות אנשים,

זה גם לא כדאי לנו. בטח לא כשמדובר בזוגיות.

 

למה?

לו  יצויר שהיינו יכולות כל אחת לעצב את בעלה כראות עיניה.

ממש כמו פלסטלינה.

שיהיה רך- אבל גם קשה.

שיהיה רגיש- אבל רק אלי,

שיהיה בדיוק מה שאני צריכה מתי שאני צריכה

שישתנה בהתאם לשינויים שעוברים עלי,

וכו'

 

מה נקבל? את יכולה לדמיין?

בעל מפלסטיק.

 

נקבל מוצר. רובוט. ספק שירות.

לא בן אדם.

 

האם אפשר לקיים זוגיות בצורה כזו?

הרי בסופו של דבר אנחנו רוצים קשר קרוב ועמוק עם בן אדם.

בן אדם שלם. אנושי.

עם צרכים ומחשבות משלו,

עם דעות ואישיות,

עם חוזקות וחולשות,

עם מעלות וחסרונות.

עם כל מה שהוא.

 

כשאנחנו מנסים לשנות את בן הזוג בדרך כלל לא נצליח-

אבל במקרה וכן נצליח- כרתנו את הענף עליו אנחנו יושבים.

נמצא את עצמנו נשואים לבובת סמרטוטים במקום לבן אדם….

 

עד פה- תשובתי אולי מאכזבת.

אולי את חושבת עכשיו, "מה?? אז זהו? אני תקועה עם בעל שלא מבין אותי? שלא אכפת לו ממני? הוא לא אמור להשתנות?"

 

אז הנה הרובד היותר מעמיק, זה שנותן תקווה….

מה שקורה ביניכם, הצורה בה הקשר שלכם מתנהל, לא מושפע רק ממי שהוא.

לא רק מהילדות שלו, לא רק מההרגלים שלו.

 

ההתנהלות של הקשר מושפעת מהמסרים הסמויים שעוברים ביניכם.

זו מערכת של יחסי גומלין- שהיא יחודית לכם.

 

זאת הסיבה שאפשר לראות אדם שהתגלה בחלקיו הפחות מוצלחים בנישואין-

פורח ומביא לידי ביטוי את המיטב שבו- בנישואין שניים.

 

המשמעות של הדברים היא שיש לך חלק במצב שאת מתארת, חלק שאת יכולה לשנות.

שהצורה בה אתם מתנהלים כרגע היא ברת שינוי מבלי לשנות אותו.

 

שהמטרה היא לא לגרום לו להיות יותר בעל או יותר מה שאת מצפה ורוצה שהוא יהיה-

אלא לייצר קשר של קרבה, כבוד ושתוף פעולה הדדי בינך ובינו- כמות שהוא.

וזה- אכן אפשרי, וראוי, ורצוי וכדאי 🙂

 

מכאן אנחנו יכולים לחזור לחלק הראשון של דברייך.

מתוך הבנה שאנחנו חותרים לגלות מה ביכולתך להביא לקשר – אחרת ממה שעשית עד היום,

כך שהתוצאה תהיה גם היא אחרת…

 

בפתח דברייך את מתארת מערכת ציפיות  שניזונה הן מהספרות שקראת והן מהדוגמא שראית בבית.

זה טבעי מאד.

לכולנו יש ציפיות כאלה.

מה שחשוב הוא להבדיל בין ציפיות שמקורן בתמונה שהצטיירה במוחנו ובליבנו- כמו שאת מתארת,

לבין ציפיות שנובעות מהצרכים האמיתיים שלנו.

ולפעמים נדרשת שם עבודה.

לא תמיד מי שאני ומה שאני זקוקה לו- תואם את הסטריאוטיפ של אשה כפי שאני תופסת אותו.

לא בהכרח שאותה אישה חלשה ורגישה – היא בדיוק מי שאת 🙂

אני דווקא שומעת בין השורות שלך עוצמה וחוסן, עמידות ודעה…

 

על התמונה שמסתובבת לנו בראש "איך בעל צריך להתנהג" מוטב לוותר…

ראשית משום שאותו בעל קיים בעיקר בדמיונות ולא במציאות,

שנית – משום שהניסיון לכפות על אדם , ולו בליבנו, להכנס לתוך משבצת הדמיון שלנו-

אינו מכבד, אינו הוגן וודאי שאינו מבטא אהבה.

הוא גם מעורר התנגדות.

 

על הצרכים האמיתיים שלך- לא נכון לוותר.

האם מתאים לך להתבונן פנימה ולהתחיל לזהות את הרגשות והצרכים המקוריים שלך? לא של ה"אשה" כפי שהיא מצטיירת בעינייך…

אולי מחכים לך גילויים מעניניים על עצמך….

האם תוכלי להביא את הצרכים שלך בצורתם האותנטית, לא בגלל שככה נכון וצריך,

לא בגלל שזה מה שאשה צריכה וזה מה שבעל צריך לעשות,

אלא בפשטות כי אני רוצה, כי בא לי, כי עושה לי טוב, כי מחמם לי את הלב, כי זו חולשה שלי?

האם יתכן שממקום כזה, זה יהיה לך בסדר עם מה שהוא נותן או לא נותן?

שתוכלי לשמוח ולהתמלא מהנתינה שקיימת, וגם להראות את זה?

 

אני מאמינה שגישה פנימית כזו תייצר מרחב מאפשר יותר לנתינה שלו.

שהוא יוכל לתת לא כדי לעמוד בדרישות וסטנדרטים- אלא כדי למלא אותך באמת.

 

נקודה נוספת שאת מתארת היא הפערים ביניכם.

את בת תפנוקים והוא לא,

את קבלת הדרכה ראויה- והוא לא,

את יודעת לתת ולפנק- ולו זה קשה,

את עובדת קשה לשבת והוא מרויח חופשה,

את יודעת לקחת אחריות והוא עושה טובה שמוציא את הפח….

 

כח הנתינה שלך אכן ראוי להערכה גדולה, וההתמסרות שלך לתפקידך- מעוררת התפעלות,

יחד עם זה, עמדת ההשוואה אינה בריאה לקשר שלכם.

 

כשם שאי אפשר להשוות בין אורך לצבע, כך אי אפשר להשוות בינו לבינך.

לכל אחד מכם יש יחודיות שונה, הצטיינות בתחומיו שלו, וגם חולשות משלו…

האם את שמחה במה שאת עושה? בבחירות שלך?

האם מתאים לך לפעול כי כך את רוצה ואוהבת לעשות- בלי לחלק לעצמך (ולבעלך) ציונים על אותה עשייה?

 

במציאות שאת מתארת, הציונים על נקודות החוזק שלך הופכים להוכחות לצדקתך ולעליונותך המוסרית.

וללא כל כוונה- מקטינים אותו. מדגישים את מה שהוא לא. מעניקים לו ציון "בלתי מספיק"

 

האם תוכלי להמשיך בנתינה המופלאה שלך- בהנאה ובשמחה, ובלי שהיא תהווה מדד לערך שלך ושלו? סתם כך, בשביל לתת…

האם כבר גילית את המעלות והתכונות בהם הוא אחד ומיוחד?  ואיפה את יכולה ממש להנות מהם?

האם זה יכול להיות בסדר עבורך שאתם מצטיינים בתחומים שונים?

 

והנקודה האחרונה שאולי תרצי לחשוב עליה היא החוויה שאת עושה הכל.

לבעלך אין שום תפקיד בבית מלבד הורדת הפח- למה זה כך?

מה גורם לך להרגיש רע כשאת מבקשת?

מה מונע ממך לבקש בפשטות שיעשה את מה שאת צריכה?

על איזה פשע את מתנצלת?

 

המציאות בה את לא מרגישה בנח לבקש וחייבת להודות בלי סוף על כל פעולה

משתלבת עם האופן בו את מתארת "נתתי לו כמה תפקידים"…

כביכול הנחת היסוד היא שהאחריות והעול הם שלך ואת זו שמחלקת תפקידים ומבקשת עזרה בבצוע…

 

תרצי אולי להתנסות בהחלפת תפקידים?

לצאת מתוך נקודת ההנחה שהעול הוא שלו- ואת ברוב חביבות מתעניינת איך תוכלי לעזור?

מושיטה עזרה כפי יכולתך, ופורשת כשאת זקוקה למנוחה…

 

איך היתה נראית העברת הדירה אם היית שואלת אותו-

מתי נארוז? איך נספיק?

באיזה חדר אתה מעדיף שאני אתרכז?

אני עייפה והולכת לישון- אתה יכול להשאיר לי כמה קופסאות לפרק בבקר….

 

אלו רק דוגמאות ויתכן שהן אינן מתאימות בדיוק לסיטואציה שלך,

אבל את יכולה לשמוע את נקודת המוצא שלהן.

 

החיים הם משימה משותפת שלכם, והם מורכבים מתחומים רבים,

ככל שתרגישו שאתם ביחד בעניין, ככל שיהיה לך ברור שאת לא הבוסית והוא לא עוזר לך,

שאתם מגויסים יחד למטרה משותפת-

המסרים שלך יקלטו וסביר להניח שתגלי פרטנר אמיתי….

 

ולסיום-

המקומות הפנימיים שאת מתארת,

הרצון שיראו אותי ויחשבו עלי, הצורך להודות בלי סוף, הם מקומות שלא נולדו בזוגיות,

ושווה להתבונן בהם באופן עמוק יותר.

 

את עושה הרבה כל כך, מסורה עד למאד, מלאת ערכים ורצון טוב-

וזה ראוי להערכה גדולה.

יחד עם זה- את ראויה ליחס חם, לכבוד, למילוי הצרכים והרצונות שלך- גם בלי זה.

ככה, מעצם היותך.

האם תרצי להכיר את ה"את" שבך שלא צריכה להוכיח את עצמה? שראויה מעצם קיומה?

שנח לה לבקש בפשטות את מבוקשה בי להסביר ולהתנצל ולהוכיח ולשאר אסירת תודה עד עולם?

 

אני נוטה לחשוב שככל שזאת תהיה נוכחת יותר בחייך-

תוכלי לוותר על ההשוואות, על הציפיות, על הצורך לקחת אחריות

ומשם תיוולד מהות אחרת לקשר ביניכם.

קשר של קבלה הדדית, של סבלנות וסובלנות,

של מציאת פתרונות ובניית גשרים,

של אהבה ומסירות הדדיים,

של אחווה ושלום ורעות.

 

את ראויה לכל הטוב הזה..

 

בתפילה להצלחתך,

זלטי