אני חרדי ולומד בישיבה חרדית, ואני עכשיו בתקופת "משבר", ואני מרגיש שכל מה שאני עושה בישיבה זה לחמם כיסא, אני לא לומד כלום, האם אפשר לומר לי איך לצאת ממצב
שלום לכם מאוד נהנה לעקוב אחרי השאלות והתשובות המחכימות אשמח להתייעץ אתכם בנושא כאוב שלי. והוא נושא ההשמנה אני אנסח את זה הכי פשוט. יש לי כרס גדולה שמביישת אותי
שלום. אני בן 30 ויש לי נטיה לדקדק ולחזור יותר מידי על טקסטים בתפילה. עד שהתפילה כבר הפכה כבר מזמן לחוויה מעיקה. אודה לסיוע. יש הרבה מה לפרט מבחינה הלכתית,
הי אני אישה נשואה בת 26 ואמא לילד. אני לא עובדת כבר שנה ויש לי חרדה מטורפת כל פעם שיש הצעת עבודה. היו עבודות שהצלחתי ללכת יום אחד ועזבתי. ברב
ב"ה קראתי באתר שאלה על מישהו שמתבייש לפתוח את הפה. וממש הזדהיתי אתו. אני בחורה שקטה כלפי חוץ, ויש לי חברה טובה אחת. למה? כי אני לא מדברת בפתיחות רבה
בתחילת השנה העברתי את הילד שלי חיידר כי גיסי אמר שהחיידר הנוכחי שלו לא טוב, ושמבחינת לימוד גמרא זה מקום שלא מלמד מספיק טוב איך ללמוד גמרא כמו שצריך. הוא
אני בחור לא חברתי, ומטבעי אני מתבייש לפתוח את הפה. בישיבה ובמסיבות עם חברים אני יושב בשקט ולא מצליח לשוחח. אני לא ביישן בכלל, פשוט אין לי מה להגיד ומה
אם אנחנו מאמינים שהשם יתברך הוא רק טוב עושה לנו רק מה שבאמת טוב בשבילנו, אז למה בזמן שמישהו חולה חס וחלילה אנחנו מתפללים עליו? הרי לכאורה אם הקב"ה
גדלתי בבית עם הרבה לחץ, מתח וכעס. בתור ילדה הייתי נבהלת, נלחצת, משתתקת וננעלת בתוך עצמי. היום אני מרגישה שאני לא יודעת לכעוס. אני ממש מפחדת לכעוס, מפחדת לתת לזה
שלום, יש לי שאלה שמעיקה עליי מאוד מאוד במיוחד בימים אלו. אני מרגיש שזה חונק עליי, מונע ממני לחשוב ומעוות לי המון דברים שאני באמת יודע שאני מאמין בהם וסומך