שלום הרב
האמת שממש קשה לי אפילו לכתוב את הדברים. אני מרגיש ממש ריקנות ודווקא עכשיו באלול.
תמיד כשרק הוא התקרב השתדלתי לשמוע הרצאות, להתחזק, להתקרב. והשנה משום מה?! ואני ממש פוחד.
זה אלול זה לא צחוק ראש השנה מתקרב ואני לא מרגיש שום יראה שום שריר לא זע לי בלב.
מפחיד אותי רק לחשוב על זה.
אני לא בדיוק מצליח להבין למה אני כ"כ רחוק מבפנים, למה זה לא עושה לי את זה. מה כן לעשות?
רק לחשוב שעוד שבוע יום הדין ואני ישן… מזעזע לגמרי!
רק אומרים לי משהו על הימים האלו או חודש אלול אני ממש מתרחק. לא בא לי לשמוע. מרגיש שכאילו לא אכפת לי. באמת זה גומר עלי מבפנים האדישות הזאת!
האם זה מצב נורמאלי? זה בסדר? איך להחדיר לעצמי בצורה טובה???
אשמח לקבל תשובה!
תשובה:
שלום לך, שואל יקר!
התפעלתי מאוד מהרגש הרב הטמון בשאלה, ומעומק הכאב על כך שאינך חש רגשית את ימי האלול. שאלתך מביעה רגש של כאב אמיתי על היעדר הרגש, שבו רוצה היית לחוש ובו חשת גם בשנים קודמות.
התחושה שאתה מציין היא נחלת רבים, והיא חלק בלתי נפרד מהווייתו והמייתו של דורנו הציני והמפוכח. ישנם כאלו שאחרי כמה שנים של תחושות כאלו – שקעו והתייאשו, עד לרמה שאף את הכאב הזה אין בלבם.
האמת היא, שאין תשובה קונקרטית לשאלתך. אין כדור שנוטלים פעמיים ביום והוא מרעיד את הלב מבפנים כדגים במים…
אינני מכיר אותך ואינני נביא, ולכך אוכל לנסות ולהציע מספר כיוונים אפשריים שניתן ללכת לכל אחד מהם, או לכולם יחד, בכדי להגיע להכנת הלב הראויה.
"אני ישנה" עמוק עמוק…
במענה לנער ששואל מדוע הפסיק לחוש רגשות עזים בתפילה כבעבר, חרף העובדה שלא זלזל בשום תפילה, כותב לו הגה"צ רבי שלמה וולבה זללה"ה שיתכן והסיבה היא משום שהוא התבגר וגדל, והרגשות העזים כלפי אלוקים כמעט מוחשי, עשויים להיות תוצר של הילדות החולף יחד עם הבשלה ובגרות אישית. כעת עליו לעבוד כדי לייצר בלבו רגש אמיתי, עמוק וממוסד יותר.
תהליך זה מסביר תחושות רבות שחווים בני נוער ומתבגרים בגילאים שונים (מגיל העשרה ועד 20, 30 ועד בכלל). אדם שבמשך שנים רבות ניהל דו-שיח יומיומי עם הקב"ה, תינה בפניו את צרותיו וחש כבן העומד לפני אביו ממש, חש לפתע ריחוק, ניכור, ניתוק רגשי נטול כל הסבר.
התרגל הוא לשאת עיניים לשמיים ולראות את אביו באופן כמעט מוחשי, וכעת הוא רואה מולקולות של חמצן וקרני אור נשברות…
אדם שאינו מכיר בהיתכנות התהליך עשוי להיבהל ולחוש אבוד, בודד, כמעט נטוש. אך אדם שמתבונן במבט בוגר, מבין כי ניתנה לו ההזדמנות מן השמיים לבצע מלאכה בוגרת, רצינית ומאתגרת יותר, והיא – ליצור את החיבור מחדש. להביט לשמיים ולהיזכר במי שעליו לעורר את הרגש כלפיו, אך לא כתוצר חינוכי שהושקע בו, אלא כיצירה אישית ואמתית.
"חודו של מחט" – בכמה מ"מ מדובר?
ההבנה הזו לא צריכה להרפות את ידי האדם מעבודתו, כי אם להפך. לעורר אותו ביתר שאת למלאכה. תם עידן החיבור האוטומטי עם האלוקים שליווה אותו מהילדות, והחל עידן של חיבור אמוני עמוק ובוגר יותר, של קדיחת חוד מחט נוקב יותר.
אכן, שאלתי את עצמי פעם מהי ההוראה המעשית הנובעת מהאמור "פתחו לי פתח כחודו של מחט".
האם הכוונה היא ליראה האמתית ושלמה המובילה להכנה הראויה לקראת יום הדין ההולך וקרב' עד כדי התעלפות למקרא 'חודש אלול' בשבת מברכין?
האם זו המוכנות והרצון המוחלט להתנקות ולשוב בתשובה שלמה עד שיהא ברור שלא ניפול יותר?
אם אכן כך – כיצד ניתן לקרוא לזה 'חוד של מחט'? הן כולנו יודעים עד כמה קשה בדורנו לעורר את חשק הלב לרמה של פחד ואימה כפי שהיו בדורות הקודמים!
חז"ל במדרש לא היו נוקבים בתיאור כמו 'חוד של מחט' בכדי לבטא ולתאר את תמצית עבודת האדם לקראת אלול.
מבלי לקחת אחריות, תהיתי שמא בדורנו, חוד המחט שעלינו לפתוח הנו לאו דווקא הרצון השלם והמכריח את התשובה, אלא גם ואולי דווקא – הרצון לרצות…
עצם השאלה, עצם השאיפה לשאוף, עצם הכאב על העדר הכאב, הוא-הוא חוד המחט! הוא הפתח הקטן, הראשוני, שדרכו יכול האדם לחמוק ממאסר, ולפתח את רגשות המוסר שיתחזקו בלבו עם התקדמותו בדרכו, במנוסתו ממנו אליו!
אלול! פתחו לי פתח!
אז תכל'ס, מה עושים כדי להתחיל בביצוע התהליך?
ברור שיש פעולות מעשיות הנדרשות מהאדם. ישנם כאלו המרמים את עצמם עם הסברים פילוסופיים של חיבור אמיתי ומחודש, אך משם חוזרים לקפה שלהם. חיבור מחודש הינו תהליך של עבודה, של למידה ושל תרגול, המצריך פעולות מעשיות לצד זמני מחשבה. חיבור מחודש הינו הענות לציווי המעשי: פתחו לי פתח! קומו, ותעשו משהו!
את התהליך ניתן להתחיל בדרכים רבות, בהתאם לאופיו של האדם.
יש אדם שקביעת שעת התבודדות וניסיון לחזק ולחבר את עצמו לקב"ה על ידי דיבור של אמת – הוא זה שיהווה מבחינתו את החיבור.
יש אדם שדווקא התחזקות במצוה מסוימת, מלשון הרע ועד הקפדה על תפילה או ברכות, היא זו שתהווה מבחינתו את ראשית דרך ההתקרבות. זאת במיוחד אם הוא פועל שלא מתוך רגש הדוחף אותו לכך, אלא דווקא מתוך מסקנה חשיבתית שמניעה אותו לפעולה, חרף החשק לשבת בחוסר מעש.
יש אדם, ודומני שחלק זה שייך לרוב רובם של האנשים, שיוכל להתחיל ולהתקדם על ידי תהליך של למידה. פשוט לפתוח ספרים על אלול, על תשובה, ולקרוא חומר. גם אם אין זה מצית בו תבערה של תשובה, הוא בהחלט יוכל לומר – 'אני את שלי עשיתי'. סוג הספר משתנה כמובן מאדם לאדם, ממגזר למגזר וממשפחה למשפחה, אך אלו ואלו דברי אלוקים חיים, ועצם הקריאה והלמידה על תשובה, על אלול, על קרבת ה' ועל עבודת הימים הנוראים – בכוחה לקדם ולדחוף את האדם להכנה ראויה לקראת בא המלך.
מאחל הרבה הצלחה בתהליך, לך, לי ולכל בית ישראל, בתקווה שנשכיל לצעוד בדרך ההתקרבות הנכונה, עדי יעזור ה' לנו כאשר אין יד טבענו משגת.
ישראל
