למה הקב"ה ברא ייסורים?

שואל יקר מאוד.

קורא אני את שאלתך, וחש אני ביחד איתך את רגשות התסכול והכאב. את השאלה העולה מפיהם של רבים מבני האנושות. למה? למה יש כל כך הרבה עצב בעולם? למה העולם שלנו מכונה (ספר הישר, שער השישי) בשם "נווה התלאות"?

יתירה מזו, לעיתים אנו נחשפים לאדם הסובל מייסורים רבים. צרה רודפת את חברתה. עוד לפני שהוא נחלץ מצרה אחת, כבר חברתה מגיעה. כלשון הנביא (עמוס ה, יט): "כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ". וכאן הבן שואל, מה בא זה ללמדנו? היכן רחמיו של הקב"ה?

והנה בחז"ל מבואר שכאשר האדם נמצא בצער, אף הקב"ה נמצא בצער. כלשון הגמרא (חגיגה טו, ב; סנהדרין מו, א): "אמר רבי מאיר, בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת, קלני מראשי, קלני מזרועי [= כמו שהאדם שיגע ועייף אומר, ראשי כבד עלי, וזרועי כבד עלי. רש"י]. אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמן של צדיקים".

נמצינו למדים, שהצער של האדם הוא גם צער של השכינה. הביאור בזה הוא משום שהקב"ה הוא א-ל מלא רחמים, וכל רצונו הוא להיטיב; ורע לו לראות את הסבל של בניו.

ואם כן, מתעצמת השאלה. הרי הקב"ה הוא כל יכול, וא"כ מה מונע אותו להיטיב בלי גבול?

למען האמת, לפני שנדון בענין הייסורים, עלינו לדעת שאין באפשרותו של נברא מוגבל, לירד לסוף דעתו של בורא בלתי מוגבל. כל מה שאנחנו יכולים לעשות, הוא להתבונן במשמעות הייסורים ובתועלת שלהם.

הקב"ה הוא כל יכול, וביכולתו לעשות הכל. אולם כדי לברוא עולם שבו פועלים אנשים בעלי גבול, הוצרך הקב"ה "לצמצם" את עצמו [בלשון המקובלים], ולברוא מקום המתנהל בצורה עם חוקים וכללים. בתחילה העולם נברא ללא ייסורים וסבל, אך אדם הראשון חטא באכילה מעץ הדעת. כפי שמבואר בתורה (בראשית ג, ה) מטרת האכילה הזו נבעה מרצון של "להיות כאלוקים".

משכך, העונש לאחר החטא כלל "הקטנת קומה" של אדם הראשון. כלשון הגמרא (סנהדרין לח, ב): "אמר רב יהודה אמר רב, אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה, שנאמר למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים (ועד קצה השמים), כיון שסרח הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו, שנאמר אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה".

המיעוט הזה בא למַתֵּן את גאוות האדם. בעוד שלפני החטא האדם היה בלתי מוגבל. מסוף העולם ועד סופו. כעת לאחר החטא יכולותיו הצטמצמו. כעת האדם יזכור ויחוש את שבריריותו. זו גם הסיבה שנגזר עליו לטרוח למען הפרנסה. על ידי כך, יהירות האדם שממיטה עליו אסונות, תִּפְחַת.

בגמרא (סנהדרין קח, א) כתוב שהיו תקופות שבהם ניסה הקב"ה למַתֵּן את קללות החטא של עץ הדעת. היה זה בדור המבול. על פי דברי הגמרא, אותה טובה גרמה להם לכפור בהקב"ה. במילים אחרות, חולשת האדם וייסוריו גורמים לו לשאת עיניים אל אביו שבשמים ולהתפלל אליו. האדם מרגיש שהוא לא "כל יכול". החיים שלו, הבריאות שלו, הפרנסה שלו, שבריריים כל כך. השבריריות הזו מקרבת את האדם לשכינה.

יתירה מזו, על פי דברי בעל המסילת ישרים בתחילת ספרו (פרק א), מטרת הייסורים הינה להמחיש לנו את עראיותו של העולם הזה: "ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה, או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה. ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון, (תהלים צ), בכמה מיני צער וחלאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת, המוות. אחד מני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלוה אמיתית. וגם הוא, אילו יגיע למאה שנה כבר עבר ובטל מן העולם".

מדבריו נראה שהסיבה לכך שהעולם הזה אינו מושלם, הוא בכדי שנפנים בנו את ההכרה שזהו לא עיקר תכלית בריאתנו. אם העולם הזה היה מושלם, היה מקום לטעות ולחשוב שהוא המקום העיקרי של האדם.

מלבד זאת, מטרת הייסורים הינה ללמד אותנו ולגרום לנו להיות אנשים טובים ומרוממים יותר. הרב אברהם גרודזינסקי הי"ד [חמיו של הרב וולבה זצ"ל], עבר בחייו ייסורים רבים. רעייתו נפטרה לבית עולמה בהיותה צעירה לימים, והותירה אותו מטופל בשמונה ילדים, שהקטנים שבהם בני שנה ושנתיים. במכתב אישי לבן אחיו, שנכתב עשר שנים לאחר מכן, כתב ר' אברהם: "קרע שאינו מתאחה הוא, כבר עברו אצלי עשר שנים ואי אפשר לדבר בזה כדבר שבעבר".

זמן לא רב לאחר אסון זה, נהרג גם אחיו – ר' משה, בטבח הנורא בישיבת חברון, בשנת תרפ"ט. במכתב אחר הוא מתאר את סערת רגשותיו: "עוד זה מדבר וזה בא, עוד לא נרפא הכאב מהאסון הנורא והנה כאב של אסון חדש, אסון כפול ומכופל, של אָחִי ואֶחַיי ז"ל באופן כה מבהיל, מוכרח אני להפסיק כי קשה עלי הכתיבה".

בספר שיחותיו של הרב גרודזינסקי "תורת אברהם", נלקטו מאמרי מוסר שנאמרו על ידו. ושם (עמ' יד, א, בשיחה שנמסרה בשנת תרצ"ז) משווה הרב גרודזינסקי את הייסורים לנבואה! לא פחות!! עיקרי טענתו הינם: "כי ההשגחה זכתה אותנו בדבר הממלא מקום הנבואה והוא הייסורים. ייסורים אין המה עונש על חטא שעבר אלא למוד והוראת דרך על חטא שלא יבא. שלוחים של מקום המה הייסורים להורות לנו על שגיאותינו וטעיותינו בעבר ולהאיר לפנינו את דרכנו בעתיד. הכתוב אומר (איכה ג, י) נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה, ואיה היא הדרך לחיפוש? איזהו האופן לחקירה אשר בלעדיהם אי אפשר להגיע לתשובה? הדרך היא הייסורים. אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו (ברכות ה, א). יביא בחשבון את מעשיו הרעים אשר לא הכיר בהם עד עתה ויבדוק גם במעשיו הטובים אולי יש בהם חלק של רע מחשבה הרגשה או מדה רעה אשר לא עמד עליהן מעודו. זוהי הדרך של נחפשה דרכינו. ואופן החקירה הוא כפי שבארו הראשונים לחקור במדה כנגד מדה למצא עבירה בידו שבשבילה ראוין יסורין הללו לבא".

אינני יודע מה היתה מטרת הייסורים שבהם התייסר הרב גרודזינסקי. אולם מספר שנים אחרי זה הוברר למפרע, שאותם ייסורים שהוא עבר, חישלו את קומתו הרוחנית; וסייעו בעדו לשמש משענת להמוני יהודים בגטו קובנה, באותם ימי צער וצוקה.

על פי עדות בתו, הרבנית וולבה ז"ל, בספרה "ואמונתך בלילות": "גם בימים הקודרים, כשאבלו גדול ונורא בתוכו (הבנים נלקחו), לא משה צהלתו מעל פנו, דבר שחיזק את כל הסובבים אותו".

הנה לנו דוגמה לאדם גדול, הלוקח את ייסוריו כמנוף להתרוממות רוחנית. במקום לשקוע באבל ובדכדוך; במקום להתבוסס בביצה של רחמים עצמיים; האדם הגדול הזה בוחר ללמד מוסר לתלמידיו.

אנחנו לא בדרגתו של האדם הגדול הזה. אנחנו מתפללים כל יום: "אל תביאנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון"; "ומה שחטאתי לפניך מרק ברחמיך הרבים, אבל לא על ידי ייסורים וחלאים רבים". אבל אם נתבונן סביבנו נראה שמרבית האנשים המוצלחים שהקימו אימפריות ענק, היו אנשים שעברו "דבר או שתים בחיים". אנשים שבקלות יכלו להתמסר לזרועותיו המלטפות והמזמינות של הייאוש וחוסר האונים, והיו להם את כל הסיבות שבעולם בכדי לשכנע את עצמם ואת כולם, מדוע הם לא התקדמו ולא עשו עם עצמם משהו מועיל.

אך אותם אנשים שבחרו להתעלם מהקשיים, ובחלק מהמקרים למנף את הקשיים ולהפוך אותם כחלק מארגז הכלים שלהם לחיים, הם המצליחנים שכתוצאה מניסיונם הגיעו להישגים גבוהים.

אציין דוגמה נוספת: בספר רב המכר "אל תשלח ידך אל הנער" מגולל המחבר, הרב ישראל מאיר לאו – לימים רבה הראשי של מדינת ישראל; את קורות חייו העגומים, ואת ילדותו הלא פשוטה, ואת חייו כפליט. אבל הוא מראה כיצד שנות הסבל הרבות והעמוקות, הקנו לו את המאור פנים והסבלנות. תכונות שהפכו ל"כרטיס הביקור" שלו.

לסיכום: הייסורים נועדו להקנות לאדם ענווה, ולהטמיע בו את ההכרה שעולמנו הוא בר חלוף, ולהוציא ממנו תכונות שהוא לא ידע על קיומם. כפי שאומרים בעלי המוסר שהמילה "ניסיון" היא מלשון "נס" – עמוד. על ידי הניסיונות והקשיים מתרומם האדם ממדרגתו, ויוצא מאזור הנוחות שלו, למקומות גבוהים ונאצלים יותר.

אני מאחל לך שאותה חידה עתיקת יומין – חידת הייסורים. תהיה עבורך מסוג הסוגיות שעליהם נאמר "דרוש וקבל שכר". אך אם הקב"ה מנסה אותך, אל תישבר ברוחך! חזק ואמץ! דע, שהקב"ה שוכן עם הסובלים, כלשון הגמרא (סוטה ה, א): "ואת דכא ושפל רוח – רב הונא ורב חסדא, חד אמר: אִתִּי דכא, וחד אמר: אני את דכא. ומסתברא כמ"ד אני את דכא, שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, ולא גבה הר סיני למעלה".

בידידות.

בניהו

akshiva1234@gmail.com