השאלה
שלום.
אני אישה חרדית ליטאית, נשואה ואם ב"ה.
לצערי התמודדתי בילדותי וכמובן בבגרותי, עם בית מורכב וקשה מאד.
חוויתי ילדות ונערות מהגהנום, אין לי מילים לתאר את הסבל הנורא, לאחר כמה שנים קשות הוצאתי מהבית וגדלתי בפנימיה.
עם השנים בחסדי השם נישאתי לבעל אוהב ותומך, וזכיתי לילדים נפלאים.
בניסי שמיים יצאתי בריאה בנפשי, אישה ואם חמה ואוהבת, מכירה בערך עצמי, יראת שמיים.
רק לאחרונה נחשפתי להגדרות של הדברים הנוראים שעברתי, ולהבנה למפרע של כל מה שעברתי.
אני הולכת לטיפול לריפוי צלקות עבר.
אבל קשה לי.
אני מתמודדת מאוד, קושי חברתי מטורף של הסביבה שלא מבינה למה אני לא בקשר עם המשפחה
הקושי הנורא של התמודדות בלי משפחה. קנאה בסובבים, שעברו ילדות שמחה ונורמלית, ועכשיו נהנים מחיי משפחה עשירים ותומכים, שלי לא היו ולא יהיו.
זכרונות ילדות נוראיים, ללא רגע אחד טוב להזכר בו.
הצפות בכל סיטואציה עם הילדים, כיצד אמא שלי הייתה עונה או מגיבה, וכיצד אני, בחום ובאהבה ובהכלה הנדירים שלי, עונה, למה לא זכיתי לאמא כמוני… אפילו קנאה בילדים המתוקים שלי שזכו למה שאני לא זכיתי ולא אזכה לעולם.
כל מילת נחמה, תמיכה, עידוד, ורעיונות מעשיים, יעזרו לי.
תודה
אפרת.
תשובה:
שלום לך אפרת יקרה
את ודאי לא תתפלאי שאכתוב לך שקראתי את הפניה שלך כמה וכמה פעמים ומפעם לפעם גברה הערכתי אליך. ודאי במהלך חייך, באחריות ובמנהיגות שנטלת, בבחירה בטוב, ידעת עד כמה יכול היה להיות אחרת, עד כמה ההבדל בין אישה בריאה ומתפקדת הנותנת חום אהבה ושייכות לבין אישה חולה שהופכת להיות מקור סכנה לקרובים לה – הוא לפעמים כחוט הסערה. עד כמה הבחירה שלך בחיים שבחרת ובהתמודדות ללא הנחות, היא עצומה עם השלכה לכל חייך ולחייך היקרים לך ועד כמה בגין כך את ראויה לכל הערצה!
מקובל לומר שמי שלא קיבל אהבה בילדותו, לא יהיה לו אהבה לתת. שמי שלא חווה הכלה לא יוכל להכיל אחרים, שמי שגדל בחיי מצוקה ינחיל אותם לדור הבא. אבל מדובר באמרות שטחיות שאינן מדויקות. בפועל, אכן פעמים רבות אנשים שגדלו בתנאים קשים ממשיכים במורשת של העברה בין דורית, אבל פעמים רבות גם לא! את אינך יחידה מבין אלו שחוו סבל וקמו ויצאו משם! כשאנו נותנים אהבה אנחנו מייצרים את קיומו של המצרך הזה בנפשנו. חווים אהבה בחיינו והיא מענקיה לנפש עוצמות שלא פחותות מאהבת הורים.
האנשים שיצאו ממעגלי הסבל לחיים טובים ותקינים לא רק שלא המשיכו את העברה הבין דורית אלא הם בנו לעצמם אישיות חמה וחזקה עוד הרבה יותר מאלו שגדלו על קרקע 'נורמלית'. ההתנהלות שלהם אינה של חיקוי והרגל שזהו הכח העיקרי המניע בחיינו אלא כח של מחשבה מודעת, בחירה מושכלת והתבוננות בכל צעד ופעולה.
ניקח לדוגמא אם שמשכיבה את ילדיה הקטנים לישון. יש לה בראש תבנית כיצד אמורה להראות השכבה. היא חוותה בילדות כיצד נראה הטקס הזה ומבלי משים היא מוצאת את עצמה מפזמת את קריאת שמע עם הילדים בנעימה ששמעה בילדותה אצל אימה.
זה נהדר וטוב, אבל פעמים רבות נאבדים לנו דברים בדרך, בסבך ההרגל והחקיינות.
גם בתוך בתים טובים חמים ותומכים יש מה לשפר, יש כאבי לב שמצלקים גם בקרב ילדים להורים בריאים. (גם אם לא פוצעים עד מחלה) ולעיתים בגלל חוסר מודעות שגיאות הופכות כמעט למסורת משפחתית מקודשת. בעוד שכאשר אישה שגדלה בתנאים קשים היא לא מגיעה לשום שלב מתוך חקיינות. ההיפך הוא הנכון. היא יודעת שהחיים שחוותה הם גרועים ואסור בשום אופן לחזור עליהם. אם כזו משקיעה מחשבה בכל שלב בגידול הילדים, בעיצוב אווירת הבית וגם בזוגיות. אין לה דגם לחיקוי ומשום כך כל פעולה היא תוצר של חשיבה
זה קשה מאד לפלס בכל תחום דרך אבל בלי ספק שהקושי הזה מניב בתים בליגה אחרת. הורות ברמה אחרת.
ההשקעה המטורפת הזו גובה אמנם המון כוחות אבל תדעי שיש לה פירות. הילדים שלך מקבלים מה שלא מקבלים ילדים אחרים, הזוגיות שלך עמוקה יותר והעושר הנפשי שלכם ודאי השתדרג
אלא מה, ברור שיש מחיר. את בהחלט משלמת מחיר כבד. כאבי לב תמידיים, זיכרונות קשים, בדידות חברתית מסוימת ואני בטוחה שיש עוד מחירים רבים.
אבל חשוב שתדעי ריקי יקרה שהמחירים הללו הם לא רק תוצר של חיים קשים אלא את מקבלת תמורה
אישה צעירה 'מפונקת' שנישאת על זרועות תומכות של אם וחמות. עם דירה לידם, סיוע כלכלי וטכני וכל מה שאנחנו חולמים לקבל ולהעניק לילדינו – זה נשמע אוטופי אבל הנפש מתנוונת. אי אפשר להשיג נפש מפותחת ועשירה ללא עמל. בסופו של דבר אנשים חייבים לפלס לעצמם שביל אישי בחייהם ואותו ניתן לקבל רק בידיים מגוידות מעבודה, בטיפוס על קירות חלקים.
שום דבר אינו מתקבל בחינם ומאידך כל השקעה נושאת פירות
כל הורות דורשת בשלב מסוים בירור פנימי, כל זוגיות כנה ואמיתית מביאה להתבוננות פנימית ועבודה
ברחובה של עיר כולם הולכים מחייכים ונראים טיפ טופ. בתוך כל השכנות היושבות על ספסל בגינה ומספרות על האירוח המפנק אצל אימן, תדעי שיש הרבה כאבי לב בתוך כל אותם סיפורים פוטוגניים. את ספות הפסיכולוגיות מאיישות גם נשים שהם מושא לקנאה בהורות תומכת.
אני לא מקטינה את הכאב שלך. אני לא חושבת שהמכרות שלך חוות כאבי לב כשלך. זה נח מאד כשיש אמא תומכת באזור, אחות שגרה בסמוך והיא כתובת קרובה. אבל החיים בלי הפינוקים מחממי הלב הללו מצמיחים. יש לך בית ברמה אחרת, הורות מיוחדת ומיטבית.
אני רק מספרת לך יקרה שאת מקבלת גם תמורה. את, בעלך וילדיך
הכאב העצום שלך הוא מחיר יקר לסחורה יקרה עוד יותר.
את כותבת מכתב עוצמתי, המודעות העצמית שלך בולטת בין השורות, הרגישות, ההבנה לצרכי הנפש – כל אלו קניינים שקנית בדם. אבל הם שלך. רכשת אותם במחיר הכאב העצום.
הבחירה שלך בחיים אינה מובנת מאיליה, קל ונח יותר להמשיך במצוקה ולהנחיל אותה גם לילדים. בחרת בחיים אחרים. הביטי על עצמך בהערכה ובהערצה אותה חש מי שמתוודע לסיפור חייך המצמרר. אם תחושי את הערכה לה את ראויה גם מבטים לא מבינים על קשרים עם משפחה, יראו אחרת. זקפי את גבך, ראויה את לכל טוב
חזקי ואימצי יקרה, ה' איתך גיבורת החיל
שרה
