מרגישה אבודה, רוצה עוד ילדים בריאים!

שלום וברכה!
כתבתי פה בעבר. ב"ה החיים שלי מלאי שמחה וקשה לי להגיד שקשה לי. אבל זה כל כך לא קל…
כי מגיל קטן טיפחתי חלום למשפחה גדולה גדולה עם המון ילדים ותינוקות… דמיינתי שאחנך כתה של ילדים למופת בבית של תורה ושל שמחה.
וב"ה החלום התחיל להתגשם כי זכיתי בבעל צדיק ונפלא בלי שום עיכובים ב"ה, ויחסית מהר גם נולדה בתנו הבכורה.
והיא אמנם רק פעוטה, אך אני כבר מייחלת להמשך וכבר פעמיים שהתחלנו לצפות בהתרגשות – ונכזבנו. עברתי הפלה אחת וכנראה שגם עוד אחת.
אין לי כוחות להתמודד עם השבר. אני מנסה וגם מצליחה, פחות או יותר, להמשיך בכל מטלות הבית והעבודה, אך מרגישה "דיכאון עמוק בתפקוד גבוה".
אני לא יכולה להרשות לעצמי "להתפנק" עם דיכאון במטה ולהתאושש… כי יש כ"כ הרבה מה לעשות, יש לנו אורחים ושמחה בקרוב ואני בעלת תפקידים. חוץ מזה שהאחרים לא יודעים כי לא בשרנו כלום, כדי שלא יתאכזבו אם.. וכך היה…
בעיקר קשה לי עם החששות מהעתיד. אני יודעת שה' יכול הכל, ושני מקרים זה לא אומר כלום, בפרט שב"ה אני יודעת שזה אפשרי כי יש לנו ב"ה ילדה בריאה, ושהיו דברים מעולם ועקרים נפקדו והרבה משפחות ברוכות התחילו עם קשיים רבים… ובכ"ז, מכיוון שהכל לוקח זמן ולא באמת יודעים מה יהיה… כבר שכנעתי את עצמי אחרי הפעם הראשונה שזה קרה שאין צורך לדאוג וה' יעזור, אבל בפעם השניה נראה כאילו זה לא עזר לי.
איך אתחזק בביטחון? איך אתמלא בשמחה למרות הכל? נראה לי לפעמים שהכי קל זה לא להרגיש כלום ולא לצפות לכלום בשום שלב וכך גם לא להתאכזב. מצד שני – אני רוצה להתפלל! זה הדבר היחיד שיכול להועיל! אבל התפילות מפתחות ציפיה ואז גם אכזבה וייאוש…
אציין שבעלי מנסה לתמוך ולעזור. אבל בנקודה הזו הוא קצת מנותק. או שהוא שכלתן מדי, או, כפי שאמר, שאולי הכאב גדול וכואב מדי שהוא פשוט נמנע מלהרגיש אותו. קשה לו להבין עד היכן זה חודר אצלי ולמה זה כ"כ דוקר ואוכל אותי. בכל מקרה, הוא משתדל לקבל אותי עם הכאב, אבל יש גבול כמה אפשר לדוש בזה, ואני מרגישה שזה לא מספיק. אולי מישהי שעברה את זה תוכל לתת לי חיזוק, אבל אינני מכירה מישהי כזו. כי לא מדברים על הנושאים האלו…
אני תוהה מה עלי לעשות ולהרגיש. בתקופה האחרונה ניסינו תפילות וסגולות ידועות כגון צדקה ועוד כמה דברים ידועים המסוגלים. אבל נראה שזה לא עזר… אני מרגישה תחילה של ייאוש. למרות שזה לא הגיוני, והרי אנו רק בתחילת הדרך!… אבל מה לעשות. זו ההרגשה. תעזרו לי?

תשובה

שלום אישה צדיקה וכאובה,

מצטערת על העיכוב הקל בתשובתי, מקווה שהינך בטוב ובנעימים.

קראתי בהזדהות רבה את כאבך ועצבונך, חשתי את האכזבה, את התשוקה שלא מתממשת ואת החלום שלא מתגשם, וזו התמודדות לא פשוטה.

אינני רבנית ואנני מתיימרת לתת תשובות אמוניות/ הלכתיות. אני מאמינה שבכל הנוגע לאמונה ולקשר עם הבורא, אדם נדרש לעבור את המסע הייחודי שלא, על כל המהמורות שבדרך ולגבש את המסקנות והתפיסות לבדו, רק מתוך החוויה הפנימית ועצמית שלנו אפשר באמת לחוות קשר בלתי אמצעי.

הייתי מציעה לך לתפוס רגע "זום אאוט" על המצב. זה קשה אני יודעת אבל לנסות לרגע להביט ממרום הציפור, לא כמי שחווה את הקושי אלא כמי שצופה מן הצד. ולנסות להבין את שורשי הכאב השונים. איך שאני רואה זאת, הכאב והקושי שלך נובעים משני גורמים מרכזיים:

1. סבל על עצם המציאות הבלתי רצויה. כלומר, את החלטת לצורך העניין שמציאות "טובה" הינה בית ברוך ילדים , הריונות שלווים שמסתיימים בידיים מלאות. וכעת, כל דבר שהוא לא זה, גורר אכזבה ותסכול, ואולי אפילו מחשבה של: אולי אלוקים לא אוהב אותי/מעניש אותי על משהו וכד'…" אבל שוב, הכל מההחלטה שלך לגבי מהי מציאות "נכונה" ומהי מציאות "לא נכונה".
2. עצם ההשתקה החברתית, עצם תחושת הבדידות. לא סתם אמרו חז"ל צרת רבים חצי נחמה. תחושת הנירמול, העובדה שאני לא לבד, שאני "בסדר"', היא תחושה ככ נורמלית מעצם היותנו ייצורים חברתיים. הרבה מהרגשות הרעים/הטובים שלנו הם תלויי החברה ולא באמת טובים או רעים אובייקטיבים.

דוגמא: במחוזותינו מקובל ש"טוב" ו"נכון" שבחורה תינשא עד גיל מסוים, נניח 22. אחרי הגיל הזה, ככל שחולף הזמן, ישנן בחורות שמרגישות אומללות, מסכנות וחסרות מזל. אך אם הן היו חיות בחברה מערבית ממוצעת, הרי שלא הייתה להם שום מחשבה כזאת. הן היו חוגגות ומבלות בהנאה רבה, כמו יתר בני גילם. לא התכוונתי להשוות או ללמוד מהן, כי ברור שאשה שומרת תורה ומצוות מעוניינת להתחתן גם בגלל המצוה ולא רק בגלל שמתחשק לה, הרצון הדתי כולל רצון לבנות בית לחנך את הילדים לתורה ולמצוות ולהעמיד חייל של עובדי ה', להמשיך את השלשלת. אך אם משום זה לא נכון להיות שבורה, כי ה' בוחר לכל אחד כמה ילדים יהיה לו ומתי הוא ינשא וכמה חיילים לה' יצאו ממנו. אז אם מצד הרצון האישי והבחירה האישית שלך והחלומות שלך הכאב הוא החלטה שלך, עובדה שמהצד הזה יש שלא כואב להן.

שימי לב ששני הכאבים האלו, גם של רווקות וגם של המתנה לילדים שתי המקורות לצער הנ"ל, הם למעשה דמיון, הם פרי המחשבה שלנו ולא מציאות אובייקטיבית מוחלטת.

אני לא אומרת שיש רק טוב בעולם ואין קשיים ואתגרים. אבל לכל אתגר יש את החלק של כאב ויש חלק של סבל. הכאב הוא נחוץ, הוא מגדל אותנו, דרכו אנו מתפתחים, לומדים על עצמנו, מזהים דפוסים, וואו כמה אנו גדלים מהכאב! אם היה רק נוחות ורוגע בעולם לא היה משהו שהיה דוחף אותנו ללמוד, לחקור, להבין, להתפלל! אלוקים משווע לתפילתם של צדיקים, לא כי הוא רוצה שהם יסבלו ויצטערו, אלא כי הוא יודע טוב מאיתנו כי דרך קושי או מכאוב או געגוע, אנו מבררים את הרצון שלנו, אנו מדייקים את עצמנו, אנו צומחים! בדיוק כמו בטבע,שהוא ההתגלמות הכי טהורה של רצון ד' (כי לטבע אין בחירה הוא כל כולו התגלמות האלוקות בבריאה) אנו יכולים להבחין כי על מנת שתהיה פריחה חייב להיות קודם חורף ארוך, קר וסוער. או שזרע חייב לנבול ולהרקיב באדמה לפני שהוא גדל וכו'. אני חושבת שעצם ההבנה הזו קדום כל מנטרלת את הייסורים האמוניים המתלווים לקושי, כאשר אנו מנסים להבין חשבונות שמיים, ומתחילים לחשוש ללא בסיס, שמא אלוקים לא מספיק רוצה בי/אוהב אותי/ וכד'. כפי שאמרתי הכאב הוא נחוץ, אבל הסבל המתלווה אליו פעמים רבות הוא מיותר ממש, והוא כבר פרי בחירתנו הבלעדית!  הסבל נובע מחוסר השלמה עם האתגר, אנו נלחמים איתו( וכן, גם צדקה וסגולות אם הם נעשים מתוך תפיסה של: "המציאות הזאת גרועה, אני מבין הכי טוב ואעשה הכל כדי לשנות אותה, יש בהם פגם גדול, אם הם נעשים מתוך הוספת זכויות ורצון טהור להראות לקב"ה שאני מוכן להשקיע בשביל הישועה זה משהו אחר) , שונאים אותו, מתווכחים איתו. במקום לקבל בהשלמה את השיעור ולהקדיש את האנרגיות להתבונן מה ניתן לקחת משם, אנו עסוקים בשקיעה בתוך הבוץ הזה של הגאווה העצמית, אנו סימנו מציאות אחת ויחידה שאותה החלטנו מסיבה כלשהי כ"טובה", ולא מוכנים לפתוח את העיניים ולראות שיש עוד המון אלטרנטיבות אחרות שלא חשבנו עליהם והם טובות לא פחות. אני חושבת שכדאי שתקחי את זמן ההמתנה הזה, שהוא כה מקודש וכה בסיסי בעולם וביהדות (לפני כל גאולה, יש תקופה של גלות. הגלות לבדה לא בהכרח רועה, היא מהווה קרקע לצמיחה של הגאולה, שימי לב לעבדות במצרים כהכנה ליציאה משם, למסע במדבר כהכנה לארץ ישראל, ליוסף בבית האסורים כהכנה לגדילתו הניסית וכו') וחשבי – מדוע אני רוצה משפחה גדולה? מדוע אני , לא הסביבה/ המשפחה וכו' חושבת שזה דבר נכון וראוי? האם זה בטוח המציאות הנכונה והטובה עבורי? בטוח? אין עוד אפשרויות? ככל שתרפי ותשחררי מהחלום הישן ההוא למציאות מסוימת ותפתחי את הלב והידיים לדרכים אחרות שהאלוקים בטובו וחכמתו האין סופית מזמן לך- כך תסבלי פחות ותצמחי יותר. זמן ההמתנה הזה יכול וצריך להיות התקופה הכי משמעותית בחייך, שבה תדייקי בעצמך את התשוקה להיות אמא, תחזקי את הקשר הזוגי שלך, את האמונה, תבני קומה נוספת של בגרות באישיות שלך. חשבי איזו מתנה לילדים שיבואו בעזרת ד', לקבל אמא שמכילה ומקבלת את המציאות בענווה ושלווה. היש הכנ הטובה מזה לחינוך ילדים שכל מהותו הוא לשים עצמך בצד ולקבל את המציאות כפי שהיא, הרי בחינוך ילדים יש ככ הרבה דברים שלא תכננו ולא חלמנו, הריכוך הזה שהלב שלך יכול לעבור עכשיו הוא עצום! במקום להינעל ולהישאר במעגל הזה של המסכנות, הקורבנות, הרחמים העצמיים, ה"למה זה מגיע לי", את יכולה לצאת , לפרוש כנפיים ולהיות גדולה מהחיים, לראות את ההמתנה כמתנה (אותם אותיות😊) ולא כעינוי ולא כעונש, וודאי וודאי לא כפדיחה! הכל סופר מדויק בעולם הזה, רק אנחנו בגאווה ועקשנות מסבכים אותו לפעמים… אין שום נתון חיצוני, לא בעל לא ילדים לא בריאות ולא כסף שיכול באמת באמת להשפיע על האושר שלנו לאורך זמן, האושר והשלווה האמיתיים מגיעים רק שאני משלימה עם המציאות המדויקת כפי שצייר אותה בורא העולם.

חזקי ואמצי אחותי, אני מאחלת לך שהמסע שלך ושל בעלך יהיה מואר, שתראו את הדרך לפניכם באור הנכון , תדעו לנצל את התקופה הזו כפי שהבורא תכנן ורצה, ותזכו למלוא חפניים של אושר פנימי ואהבה שאינה תלויה בשום נתון חיצוני. וזכרי – הכל בראש!

אשמח להמשיך לעמוד בקשר אם תחושי צורך.

נועה