אני תלמיד ישיבה חרדי (אציין שאני אינטליגנטי) אני מאוד מעריך את לימוד התורה יש לזה יופי בנוסף לצווי הבורא, אבל בסופו של דבר זה לא מעשי. לא צומח מזה כלים טכנולוגיים חדשים או חידושים בעולם הרפואה, יש לזה כן מעלות כמו איך להתנהג בעולם הזה עפי הוראת היצרן באופן שמיטיב עם האדם ומערכת חוקים הוגנת, ואולי עוד דברים – בכל אופן הרגשתי מעורבת, למה שאשקיע ממיטב זמני ללימוד התורה כמו אותם אלו שנכנסים לליבון הלכה ומתפלפלים ? זה מרגיש לי ניתוק והתרחקות ממוקד האירועים.
ועוד אשאל מדוע חז"ל בתורתם שבע"פ לא הקדישו חלק נכבד לפיזיקה ורפואה הרי זה יכול להיכלל כהתבוננות מדהימה בנפלאות הבורא (באותה מידה שהרמבם מרחיב במדע האסטרונומיה באומרו שמצוה זו מהתורה) לא חבל?
אשמח לתשובה כי בנפשי הדבר
א.
שלום לך בן ישיבה יקר ומתבונן
מה שעשית בשאלתך, הוא לעצור ולחשוב על מה שאתה משקיע בו את מיטב זמנך וכוחותיך. אין דבר יותר מבורך מכך!
התנועה הזו תואמת לרוח התורה וחינוכה, שמלמדת אותנו לחקור ולהתבונן ולא להיות "מלומדה".
לגופה של שאלה, הבה וננסה לנתח את הדברים.
הנך כותב שלימוד התורה אינו מעשי, שהרי לא יוצאים מן הלימוד חידושים מדעיים שימושיים, "יש לזה גם מעלות כמו איך להתנהג בעולם הזה ע"פ הוראת היצרן באופן שמיטיב עם האדם וכו'", כך כתבת.
אז ראשית אני כותב את המחשבה המיידית שעלתה בי למיקרא דבריך: למה חידושים טכנולוגיים נחשבים "משהו מעשי", ואיך להתנהג בעולם על פי הוראות היצרן באופן שמיטיב עם האדם – הוא לא מעשי?
אולי להיפך? חידושים טכנולוגיים הם דבר מועיל אבל נוגעים בחיצוניות של העולם, ואילו הוראות של היצרן הבורא כיצד חיים בעולם כפי התכנית שלו, הן הדבר המעשי המהותי שבלעדיו אין טעם גם לחידושים הטכנולוגיים.
אני חש בכך כשמזדמן לי להגיע לבית חולים או לראות אנשי רפואה והצלה בעבודתם, ומתגנבת מחשבה: הם מצילים חיים, ואני מה? אבל המחשבה השניה היא: הם מצילים לאנשים את החיים, אבל מה בצע בחיים הללו אם אין להם משמעות? הם מאריכים את החיים של האנשים, אבל אני נותן לחיים הללו תוכן וסיבה, אני עוסק בתכלית העולם…
[לכן אינני מוצא נחת כשבאים ומסבירים את עולם התורה כלפי אנשים מבחוץ השואלים "מה אתם עושים שם על הספסלים?" – ובאים ועונים שלימוד התורה שומר שלא ימותו אנשים וימשיכו לחיות, כאומרים "גם אנחנו עושים את מה שאתם עושים", ובכך מחטיאים את המטרה ומעליבים את התורה, בבחינת "עשאוני בניי כתרופה אנטיביוטית המצילה חיים", שכן אף שזו אמת שלימוד תורה מרבה זכויות ומציל חיים, אבל לא בשביל זה אנחנו לומדים, אנחנו עוסקים בתורה מפני שבכך מחברים את העולם אל הקב"ה, מורידים את רצונו אל תוך השכל שלנו ואל תוך המציאות, ובכך מצדיקים את עיקר סיבת בריאת העולם – "בשביל התורה שנקראת ראשית"].
בתורה אין משהו שמבטל או שולל את החידושים המדעיים הרפואיים והטכנולוגיים, ובודאי שיש בהם (ברובם…) ברכה לעולם, אך היא עצמה לא עוסקת בכך, היא פונה למקום עמוק יותר. [מה ששאלת בקטע האחרון מדוע חז"ל לא הקדישו מקום לגילוי חכמת הבריאה, התשובה ברורה שלא זה תפקידם. התורה שבעל פה לא באה לספק הוכחות מסוג זה לאמונה. את העבודה הזו של גילוי חכמת הבריאה הנפלאה, אומות העולם עושים היטב, וניתן להשתמש בגילויים שלהם וכל אחד צריך לדעת מה התחום שלו].
ב.
עם זאת, אני יכול להתחבר לתחושה שלך שציינת בסוף הדברים: "זה מרגיש לי ניתוק והתרחקות ממוקד הארועים". ואכן, יש משהו בדברים. בהשוואה לעולם הגדול, האנושות כולה, אזי באמת אנחנו – 'עם ישראל' הקטן והוותיק – לא מוצאים את עצמנו שם במוקד. בכל דור היה איזה מוקד אנושי שתפס את תשומת לב האומות, ואילו אנחנו (-היהודים מעבירי הלפיד של התורה) לא ניסינו להידחק לשם. אם זה בבל, מצרים, רומא, יוון, גרמניה, ארה"ב, כל אחד בתורו הוא היה מרכז עולמי תרבותי ומדעי, ואנחנו ישבנו במקומנו – בירושלים, ביבנה, או בישיבות סורא ופומבדיתא – ועסקנו בשלנו. אך לא מתוך מסכנות, אלא מתוך הבנה שזכינו לתפיסת אמת מיוחדת, שמחברת אותנו אל הבורא ותכלית העולם, ולמען האמת אנחנו במרכז.
במסכת בבא בתרא (י, ב) מסופר על אחד האמוראים שיצאה נשמתו ולאחר מכן חזר לחיים (סוג של מוות קליני), וכשהתעורר סיפר שהציץ לעולם העליון וראה "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה", כלומר מי שנחשב מרכזי וחשוב כאן בעולם, שם הוא טפל, ומי שנחשב כאן זניח, שם הוא מרכזי. וכיצד הגיב לו אביו: "אמר ליה עולם ברור ראית". כלומר סולם הערכים של העולם העליון הוא הברור והפשוט, ומה שנחשב כאן לגדול וחשוב, הוא ההפוך, הוא המוזר…
החפץ חיים זצ"ל שח פעם לתלמידיו: אם נביט במפה של העולם, הערים הגדולות כמו ברלין, וורשה, וינה וכדו', מסומנות באופן בולט, ואילו העיירה הקטנה ראדין בקושי מופיעה. אבל כמו שיש מפה כאן בעולם שלנו, יש מפה בעולם העליון, ושם קנה המידה שונה… הוא נקבע בהתאם לתכלית הבריאה. ועל כן ברלין ווינה בקושי מופיעות, מפני שאין הן מובילות את העולם אל תכליתו, ואילו ראדין, בה שוכנת הישיבה, היא עיר ענקית במפת עולם האמת.
גם כיום, העולם הגדול עסוק בנושאים מסוימים שבעיניו הם פיסגת האנושות – כמו פיתוח המדע, הרפואה, והתרבות (נו נו…). ואנחנו קמצוץ היהודים הנאמנים למעמד הר סיני, עוסקים במשהו אחר – בתורה. הם בונים ואנחנו בונים. הם בונים את העולם החומרי ואנחנו – "תלמידי חכמים נקראים בנאים שעוסקים בישובו של עולם".
גם אם אנחנו לא לומדים תורה כל היום, עדיין היא המרכז התודעתי שלנו.
לא סתם אנחנו "עם קשה עורף". עקשנים אמיתיים. תמיד אנחנו הולכים נגד הזרם, ואף קוראים תגר אל מולו. זוהי תפארתנו. "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי".
ג.
ברור שהבהירות הזו צריכה חיזוק מתמיד כי באמת העולם הגדול לא מדבר בשפה שלנו, וכיצורים חברתיים אנו נמשכים אחר האוירה. זו הסיבה שיהודים חרדים מעדיפים לחיות בתוך אזור חרדי, משום שקשה להיות מנוגד כל כך לסביבה ולהמשיך לחיות את האמת שלך.
אני מבקש לחבר את הדברים לדמותו של הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, שאנו כעת מצויים בימי האבלות על סילוקו. הציבור התורני ראה בו "שמורת טבע" שלא נגעה בה יד זרים; אדם שאיננו סופר כלל את כל העולם הגדול הצבעוני והמתוחכם, הוא פשוט חי בעולם שכל כולו תורה, היא היתה שיחו ושיגו. הוא חי במאה אחוזים את תכלית הבריאה כפי שנמסר לנו במתן תורה. אף שאין אנו במצב של בהירות כזו, אבל די היה להביט בו בשביל להתיישר מעט ופחות "לספור" את העולם הגויי הגדול.
העיסוק שלך בתורה הוא הדבר הגדול והמעשי שקורה כאן בעולם, הרבה יותר מכל עסק לימודי אחר. אתה נוטל חלק במוקד הארועים האמתי. זה לא פשוט לחוש כך, וכמו שאמרתי "דברי תורה צריכים חיזוק", תוכל ללמוד מסילת ישרים פרק א', ולקבל 'זריקת דחף' של המבט הבהיר – מה עיקר ומה טפל בעולם, ומה הוא בכלל כל הסיפור כאן.
ד.
אותו רצון להיות מעשי ומחובר למציאות, יכול להביא אותך להשבחת לימוד התורה. קח את זה כמנוף.
הפלפול והלומדות גרידא עלולים להשאיר את הלומד בתחושה של ריחוק מן המציאות (אף שיש בהם חשיבות). ואכן מצווים אנו להיות "לומד על מנת לעשות", ואין הכוונה בדוקא ללימוד הלכה-למעשה ומבחנים ברבנות (ואם אנו מדברים לבחור, בודאי שמומלץ שלא להכנס לעולם ההלכה ראשו ורובו, ולא להתנתק ממערכת הישיבה, ולשם כך נועדו השנים ב'כולל').
המושג "למעשה", רחב הרבה יותר. זה אומר: שהלימוד יהיה מיושב על הלב; מחובר לתחושות ולאינטואיציה כלומר שאם קשה לי משהו, לא 'למרוח' את הדברים רק מפני שלא ראיתי בספרי ה'מראי מקומות' מי שמקשה זאת; סגנון הלימוד של הגמרא יהיה כזה שמתאים לאישיות שלי; לסכום ולסדר את הנלמד, או לכתוב את ההערות שלי, הוא גם סוג של נחיתת הלימוד אל תוך המציאות.
אפשר להמשיך ולתת דוגמאות, כיצד בתוך עולם התורה, על יד הסטנדר, ניתן להגיע יותר ויותר לחיבור אל המציאות שאנו חיים בה. תן לחכם ויחכם עוד. ובהמשך החיים, בודאי שמעגלי החיבור בין הלימוד למציאות החיים, הולכים ומתרחבים, פרים ורבים.
תודה על השאלה החשובה שחייבה גם אותי להתבונן קצת…
בברכת הצלחה ועלייה אמיתית
ישי
