הציבור שלנו אכן גומל חסדים?

שלום לך, שואל יקר!התפעלתי מאוד מהכנות שלך, ומהשאיפה לעולם טהור וטוב יותר, המלא בחסד ובעשייה.

במהלך הימים שחלפו מאז ששאלת – חשבתי על דבריך, ומטבע הדברים הייתי עירני יותר להתרחשויות סביבי. מצאתי את עצמי מסכים איתך מחד, וחולק עליך מאידך.

מול טענותיך – באופן טבעי מתעורר בלב כל חרדי, יצר התגוננות המעודד טיעונים מגוננים ("אפולוגטיקה"). גם אני, כחרדי שורשי, חשתי לרגע את היצר הזה מתעורר, אך השתדלתי לסנן את תחושותיו ולהתבונן בדבריך באופן אובייקטיבי.

אז בא ונעשה קצת סדר.

החרדים: הציבור הביקורתי ביותר

החרדיות היא בעצם אסטרטגיה שנועדה לשמר את התורה והמצוות בקרב ציבור נתון. היות וכחלק מאסטרטגיה זו ישנו סל ערכים ייחודיים המבדלים את הציבור החרדי מסביבתו, ממילא נדרש סף ביקורת מחמיר יותר שיסייע בכך.

עובדתית, האסטרטגיה הזו הצליחה בצורה פנומנלית, אך כמובן שיש לה מחיר מסוים. אחד מהמחירים זה הפיכת החברה לחברה ביקורתית מאוד.

הציבור החרדי הוא אכן ביקורתי, כי הביקורת – היא זו ששומרת על קבוצה כיחידה נבדלת. הביקורת הזו היא בעלת מעלות, כי היא שומרת על הקבוצה וערכיה, וכן מעודדת להשבחה ושיפור עצמיים, אך היא גם עשויה לגבול במחיר פגיעה בערכי בין אדם לחברו.

זו הסיבה שהציבור החרדי הוא ככל הנראה הביקורתי ביותר בארץ.

החרדים: הציבור התחרותי ביותר

נוסף לביקורתיות, ישנו ממד של תחרותיות בציבור החרדי, שנובע מהתחרותיות בעולם הישיבות. מטבע הדברים, בעולם בו המגמה העיקרית היא להתקדם בלימוד התורה, קשה לאדם להביא את מיוחדותו לידי ביטוי, והמקום על 'במת המיוחדים' מצטמצם.

מציאות זו יוצרת באופן ספונטני תחרות מסוימת, שמוכרת היטב בעולם התורה. יש ישיבות שנחשבות ל"תחרותיות" ביותר, יש כאלו שפחות, אך עצם קיומה של התחרותיות הוא עובדה.

גם לתחרותיות יש יתרון גדול, בכך שהיא מדרבנת ליצירה ומניעה לפעולה, אך יש לה גם מחיר מסוים של לגיטימציה נסתרת לתכונות שליליות, כמו צרות עין, קנאה ושנאה.

החרדים: אנשים טובים?

אז מה עושים עם ציבור ביקורתי ותחרותי כל כך? האם המחירים שנלווים לתכונות הללו חייבים להיות משולמים?

האם בהכרח אדם שחי לפי התכתיבים החברתיים של הציבור שלנו, חייב לשלם את המחיר ולהתמודד עם תכונות של צרות עין, קנאה, חוסר פירגון וכדו'?

התשובה היא: ודאי ובוודאי שלא!

הכול מבוסס על הדרך הרצויה בכל המידות והתכונות; דרך האמצע, הנורמלית, המאוזנת והמאזנת בין הצדדים.

לבקר בלי לפסול, להתחרות בלי לריב

יכול אדם לבקר התנהגות מסוימת, ולחשוב שהוא פועל נכון יותר, גם מבלי להתייהר ולחוש נעלה ומבלי לפסול את רעהו בשל כך.

זה דורש בגרות, ועומק כללי בחשיבה ובחיים. לאמור: "אני, בנקודת הזמן הזו, מהפרספקטיבה הזו, בנתונים שלי – פועל (כפי הנראה לי) בצורה נכונה יותר". לעומת: "אני טוב, הוא דפוק"…

יכול אדם להתחרות בזולתו, אך דווקא מתוך הערכה לרעהו, ומתוך הכרה בחשיבות של התחום בו הם מתחרים. לוחמים סיניים למשל (אנו רצים והם רצים וכו') לוחצים את ידיהם ומתחבקים, לפני שהם מתחילים בקרב. כי הם מעריכים כביכול את היריב שלהם, שמכיר ומומחה בלוחמה שלהם גם הוא.

עזוב תיאוריות, מה קורה בשטח?

אלא שכל זה הוא בגדר תיאוריה. בתכל'ס, האם אכן הציבור החרדי רואה את התכונות הללו באור שהוצג? האם בפועל הציבור מבקר בלי לפסול, ומתחרה בלי לריב?

כאן אני רוצה לעמוד ולטעון: כן! בהחלט שכן!

נכון שיש חלקים בציבור שאכן נגררים לצדדים שוליים שנובעים מתפיסות אלו, אך באופן כללי? אין לי שום ספק שהציבור החרדי מצליח להכיל את הביקורתיות והתחרותיות באופן יוצא דופן, ומבלי (או כמעט בלי) שהן תפגענה באורח חייו, במידותיו, בפירגון ההדדי, ברצון לסייע ובאהבת הזולת!

שאם לא תאמר כן, כיצד תסביר את תופעת החסד החרדית, המעוררת השתאות בלב כל מי שפוגש בה? כיצד תסביר את כמות עמותות החסד, המתנדבים והתורמים בציבור החרדי?

החרדים: קצת נתונים על היקף החסד

לא מזמן פורסמה רשימת תשעת ארגוני החסד והפילנתרופיה הגדולים בארץ, שמחזורם השנתי עולה על עשר מיליון ₪, כדלהלן:

• עזר-מציון (242,000,000 ₪)
• יד שרה (100,000,000 ₪)
• יד-אליעזר (92,000,000 ₪)
• קופת-העיר בני ברק (86,000,000 ₪)
• לתת (48,000,000 ₪)
• מאיר פנים (43,000,000 ₪)
• ועד רבנים לענייני צדקה (43,000,000 ₪)
• חסדי-נעמי (37,000,000 ₪)
• זיכרון-מנחם (11,000,000 ₪).

מתוך הרשימה המרשימה הזו, נחש כמה ארגונים לא-חרדים יש? אחד בלבד! (לתת). כל השאר הם ארגונים שיזמו אנשים חרדים, מופעלים על ידי חרדים, רוב התורמים הם חרדים, ורוב המתנדבים בכל אלו הם חרדים וחרדיות (יצוין כמובן שיש שם גם מתנדבים לא חרדים).

אגב חשוב להדגיש, שכשאומרים 'חרדים' הכוונה ליוזמים והמפעילים, לא לנתמכים! ברוב הארגונים הללו הנתמכים הם מכל העדות המגזרים והדתות כמעט ללא הבחנה.

מלבד ארגונים אלו, אי אפשר שלא להתייחס לארגוני ההצלה הרבים, שמצילים חיים מדי יום כפשוטו. וכל אלו – לפני אלפי ארגוני חסד נוספים בגדלים שונים, שהוקמו במגזר.

אם נשים לרגע את הארגונים והעמותות הרשמיות בצד, פתח ספר טלפונים בשכונה חרדית, ותראה כמה עשרות עמודים עמוסי גמ"חים לרוב, בכל תחום שהוא.

ומה עם חסידות חב"ד הפלאית, שחסידיה נשלחים לסוף העולם כפשוטו רק כדי לסייע ליהודים שהם כלל לא מכירים?

ומה עם ארגון ישיחנה?…

מה מניע את כל תעשיית החסד האדירה הזו? מה גורם לאברך שבקושי סוגר את החודש לפתוח גמ"ח מוצצים וטיטולים לנתקעים באישון ליל? התשובה נעוצה דווקא בתורתנו הקדושה, שמצווה על עשיית מעשי חסד.

המציאות המופלאה הזו מוכיחה כאלף עדים, שהציבור החרדי למרות הביקורתיות והתחרותיות המובנית שבו, מכיל כמות של עצומה של טוב עין וטוב לב שאין דומה לו.

אם אין יראת אלוקים…

אם בביקורתיות עסקינן, ארצה ברשותך גם לגעת קלות בנקודה מסוימת.

במקום בו אין יראת אלוקים, קשה עד מאוד למצוא טוב לב והטבה אמיתית. אינני אומר שאין, אך זו תופעה נדירה. והסיבה לכך פשוטה בתכלית.

האדם מטבעו הוא יצרו אגוצנטרי, שהדאגה לשמירת האינטרסים של עצמו היא בראש מעייניו, ואין שום דבר אחר שמעניין אותו. אני חושב שזו נקודה שאין לחלוק עליה. השאלה היא – מה האינטרסים שלו, וכשאדם שומר תורה ומצוות, אזי חלק מהאינטרסים שלו הוא להיטיב עם הזולת ולקיים מצוות חסד ובין אדם לחברו. כי הוא מקבל על כך שכר, או כי זה רצון בוראו והוא חפץ לשמחו – כל אחד לפי דרגתו.

כאשר אין את המחייב התורני לעשיית חסד, אזי החסד נובע – אם נובע – מתחושת מצפון פנימית של רצון לחוש מיטיב, או מתחושות רדודות יותר כמו נשיאת חן ותדמית חברתית.

מסיבה זו, בחברות ובלב אנשים שאין רגש דתי בליבם – קשה יותר למצוא את מידת החסד באופן מובהק. שים לב! מדובר על רגש דתי, ולא על סממן חיצוני כלשהו או השתייכות טכנית למוצא מגזרי. לפיכך מובן שיש חרדים שאינם כאלו, כפי שיש חילונים שבהחלט קיים בהם הרגש הזה לפי רמתם.

את הבנת המציאות הזו, ידידי היקר, לא למדתי אותה בחיידר, וגם לא בישיבה. אפילו לא בכולל. למדתי אותה בבית הספר של החיים. במציאות היומיומית שפגשתי בצאתי לעסקי החיים, ולהתנהלות מול אנשים וגופים רבים מאוד. לכן אני מוכן לכותבה בבירור בלא כחל וסרק.

למה החרדים לא עוצרים טרמפים?

קשה להתייחס קונקרטית לכל הדוגמאות שציינת, אך חלקן נובעות מ"ליקויים טכניים במושא הניסוי". למשל, עצירת טרמפים נחשבת אצל רבים בציבור החרדי לצעד לא ראוי ולא מוסרי משלל טעמים (שהמשגיח בישיבתך ודאי יוכל להרחיב עליהם…). יש ישיבות שגם מענישות על פעולה זו. לפיכך יש רבים בציבור החרדי שנמנעים באופן שיטתי מלעצור טרמפים לבחורי ישיבות, או לפחות לא חשים צורך ערכי לעשות זאת.

לעומת זאת, בציבור הדתי לאומי נושא זה ספציפי מפותח מאוד עקב ההתגוררות בישובים מרוחקים שבאמת קשה להתנייד בהם ללא סיוע חברתי זה, וממילא המודעות לכך גבוהה יותר.

זאת מלבד עצם העובדה המוסכמת שהציבור הדתי לאומי אכן פחות ביקורתי ופחות תחרותי, וממילא פחות מתעמת עם הצדדים השוליים של תכונות אלו כפי שהתבאר באריכות. וכן, זו לא בושה לומר בפה מלא: יש לנו מה ללמוד גם מאחרים! יש בחלקים מציבור הדתי-לאומי (ואין מעניינו כעת לדון איזה חלקים ומדוע) טוב לב מסוים, שאולי עלינו ללמוד ולאמץ!

כאשר תנפה את הפילטרים הללו, תראה שגם בציבור החרדי רבים הם המטרמפטים. אדם מבוגר, או נשוא פנים שיעמוד ויעצור טרמפים – בדרך כלל יעלה מהר מאוד על רכב חרדי חולף.

רק לסיום, ניסית פעם לעצור טרמפ ביציאה משכונה חילונית יוקרתית? אקווה בשבילך שלא…

בדוגמאות האחרות שציינת, במקרים בהם אני הייתי נוכח במצב בו מישהו נזקק להשלמת הסכום לקנייה – דווקא החרדים הם אלו שנרתמו, ובכל המקרים (וב"ה היו כמה וכמה) בהם נתקעתי עם רכבי ונזקקתי לסיוע, מתנדבי 'ידידים' או 'אחוקים' שהגיעו – היו חרדים.

ומה איתך?

ומכאן קריאה ממני אל עצמי, ובה אני משתף גם אותך כמאזין.

אדרבה! מתוך היכרות ומודעות לצדדים ולהשפעות השליליות האפשריות בתכונות המהוות אבן יסוד בחרדיות, דווקא מתוך זה עלינו להתחזק בקום ועשה.

עלינו לעודד ולחזק בעצמנו את מידת החסד שבנו, לסייע לאחרים בכל מה שידינו משגת. כי לא חפץ אלוקינו באלפי אילים וברבבות נחלי שמן, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוקיך.

בהצלחה, חבר.

ישראל כ.

ic93335@gmail.com