שלום לכם רציתי לספר לכם את סיפורי ואשמח אם תוכלו לענות לי גם.
את חיי הלימודיים (נקרא לזה ככה) התחלתי דווקא די בסדר, בחיידר ובישיבה קטנה היו לי חברים והצלחתי בלימודים. את הישיבה הגדולה התחלתי גם על צד ימין היה בסדר עד שבמהלך הישיבה גדולה הראשונה נפלתי להתעללות מצד המשגיח בישיבה שירד לחיי לכאורה ללא כל סיבה והעיף אותי וכך עברתי לישיבה שנייה שמלכתחילה לא התאימה לי אבל פשוט עברתי לשם מחוסר ברירה וגם שם לא שרדתי יותר משנה.
ישיבה שלישית (!) דווקא היית גם בסדר לפחות מבחינת הצוות אבל לא היה לי חברים כי מטבע הדברים זו הייתה ישיבה יחסית פתוחה ואני בחור סגור אבל הראש ישיבה הוא טיפוס בלי אימון בכלל, ממש ברמה שהוא לא מאמין לאף בחור וגם זה שבר אותי ועזבתי לאחרונה גם אותה.
עכשיו אני בצומת. מה לעשות להמשיך לחפש ישיבה רביעית? עד מתי? ומה יקרה אז? אני לא יכול להמשיך עם פנימייה כי אני כנראה לא ייסתדר עם הבחורים אני בחור עם ביטחון עצמי מאוד נמוך מטבעי וחשוב לציין שזה עוד משהו שמאוד תקע אותי בהתקדמות בישיבה.
לצאת לעבוד? צה"ל? ואז מה יצא ממני? אני אדם מאמין, ואני רוצה להקים בית חרדי. זו נראית לי כרגע האופצייה הכי יעילה והכי רלוונטית אבל אולי יש עוד פיתרון שאני פשוט לא מכיר?
מה מצופה ממני כבחור ש(סוג של) נבעט ככה מעולם הישיבות על לא עוול בכפו?
אני ישמח שאם תוכלו תענו לי כמה שיותר מהר כי אוטוטו מתחיל זמן אלול ואם אני מחליט שאני נותן עוד צ'אנס עכשיו זה הזמן
בתודה מראש
בחור יקר,
קראתי את השאלה שלך בתשומת לב מרובה.
אני מתבונן בדברים שלך, ואני רואה כאן חוץ משאלה 'טכנית' כלומר איזה ניסיון למצוא אולי איזה מסגרת שתהיה מתאימה עבורך וכו', ואת השאלה הזאת אתה מביא אותה עם איזה דחיפות מאוד גדולה נוכח פרק הזמן הקצר יחסית עד תחילת שנת הלימודים הבאה.
אבל גם ואולי בעיקר יש בדברים שלך, הבעת כאב מאוד גדולה נוכח כל מה שעברת בשנים האחרונות. וזה חלק משמעותי לא פחות מהנושא הראשון.
הפגיעה העצומה שאתה חווית מהמשגיח בישיבה הראשונה שהיית, שכפי שאתה אומר ש'ירד לחיי לכאורה ללא כל סיבה והעיף אותי'.
המשך במה שקרה בישיבה השנייה, שכפי מה שאתה אומר הרגשת מלכתחילה שזה המקום שמתאים לך, ומבחינתך זו הייתה סך הכל תכנית של 'הישרדות'. וגם זה לא החזיק יותר משנה.
בישיבה השלישית אתה מתאר חוויה קצת שונה אבל גם ממש קשה, הישיבה מתאימה החברים הצוות כולם מתאימים, אבל הראש ישיבה הוא אדם שלא נתן בך שום אמון. ולמרות שלפי מה שאתה אומר זו בעיה שלו מול כל אדם ולאו דווקא מולך, למרות זאת אתה לא יכולת לסבול את זה, ועזבת את הישיבה השלישית.
האמת שהייתי רוצה לשאול אותך, האם פעם שיתפת מישהו בכל העניין הזה ? האם יש לך מישהו קרוב לליבך שאתה יכול לשתף אותו בכל מה שאתה מרגיש ? אבא אמא גיס גדול, חבר טוב, או איזה אברך מהשכונה ? אני שואל כי אני מרגיש, אם כי לא בטוח, שאתה די נמצא לבד עם המחשבות שלך, ובדידות זה הדבר הכי פחות טוב בשביל להתמודד עם מצבים מורכבים כאלה…
אם לא שיתפת אף אחד עד היום, יהיה גם מעניין לחשוב למה לא שיתפת, האם אין לך שום אדם משמעותי בחיים שלך שאתה יכול לסמוך עליו ולפתוח איתו את אשר על ליבך ? אם אין אדם כזה אולי כדאי להתחיל לעבוד ולבנות איזה קשר כזה כי זה כל כך חשוב לכל בן אדם באשר הוא, וק"ו נערים מתבגרים, וק"ו כאלה שמתמודדים עם איזה קושי קונקרטי משמעותי כל כך…
בנוסף לכל זה אני שואל בקשר למה שאתה גם אומר שאתה עם ביטחון עצמי 'נמוך מאוד', ושזה מפריע מקשה עליך בתפקוד החברתי. האם חשבת פעם לפנות לטיפול מקצועי סביב העניין הזה, ואולי אתה נמנע וחושש מזה אז הייתי שואל ממה אתה חושש, והאם אתה יודע איך ומה זה בעצם טיפול רגשי מקצועי. והאם אתה מודע לזה שבדר"כ כשמגיעים לטיפול מקצועי וטוב רואים איך שהרבה מהדברים איתם אנחנו מתמודדים קשורים איך שהוא אחד לשני. יתכן בהחלט, שכשתתחיל טיפול סביב הנושא של ביטחון עצמי שמפריע לך כל כך, זה יעזור לך גם בקשר לדילמה שאתה כעת עסוק בה. אשר יש בה חוץ מההיבט ה'טכני' שלה גם היבט תוך נפשי משמעותי מאוד. כמו למשל איך מה שקרה בישיבה איך כל זה נחווה ומרגיש אצלך היום, ואיך כל זה משפיע או מנהל אותך גם היום. אכן טיפול רגשי טוב הוא בדרך כלל תהליך די ארוך ולא 'זבנג וגמרנו', כיון שזה תהליך של הדרגתי של כניסה לעולם הפנימי שלנו, אבל עצם זה שהאדם כבר נמצא בתוך תהליך טיפולי זה עצמו כבר צעד חשוב מאוד ומועיל מאוד.
נחזור לדברים שלך. בסופו של דבר הכאב יוצא לך באיזה שאלה מאוד נוקבת: 'מה מצופה ממני כבחור שנבעט ככה מעולם הישיבות על לא עוול בכפו'.
אם אני מבין נכון אתה בעצם אומר כאן, אולי לקב"ה אולי למשפחה שלך ואולי אפי' לעצמך, ש'אף אחד [כולל אני בעצמי…] לא יבא אלי עם ציפיות דרישות או טענות כי הרי איך אפשר לצפות משהו מבחור כזה שחווה כזאת דחייה מ'עולם הישיבות'. יתכן גם שאתה אומר כאן, שהמסלול הטבעי שלך מצד הרקע המשפחתי הסביבתי וכדו', הוא לאו דווקא המסלול הישיבתי, ובכל זאת אתה באת והקרבת מעצמך מתוך אידיאל מאוד חזק של בניית בית של תורה וחיים רוחניים וכדו' וכעת אתה מרגיש שהמציאות לא מקבלת אותך בזרועות פתוחים, ואתה נדרש ממש להילחם בעור שיניך בשביל לשרוד במסלול הזה. מה שמייצר תחושת עלבון מאוד קשה…
אם אני מבין נכון, המחשבות שלך אם ללכת לעבוד או לצבא וכו' הם לאו דווקא משום שאתה חושב שמה שקרה לך זה קשור דווקא לעולם הישיבות החרדי. הרי לכאורה באותה מידה זה יכול לקרות במסגרות אחרות [וזה באמת קורה שם גם… בעבודה – בוס קשוח ופוגעני, בצבא – מפקד שאתה לא 'בא לו טוב' בעינים, וכו'…].
לכן אני מבין שזה יותר רצון אחרי החוויות הכ"כ קשות שעברת, ובעיקר בעקבות תחושת העלבון המאוד חזקה שאתה חווה כאן, יש איזה רצון לעזוב את כל הדבר הזה שהקרבת והתמסרת עבורו והוא לא 'מחזיר לך באותו מטבע' אלא 'בועט' בך כלשונך, ולברוח ממנו… אולי גם יש איזה רצון לפעמים, אדם שחווה חוסר אונים מאוד גדול לפעמים הוא מנסה בכל מחיר לקחת את העניינים לידיים בחזרה, וכמו להודיע לכולם שאני לא אלך יותר כצאן לטבח… או אולי גם איזה רצון לבעוט לכולם חזרה בפנים ולהראות להם…
רק שכאן מגיע החלק הרציונלי יותר בחשיבה שלך שאומר, שהרי בסופו של דבר באמת באמת אני לא הולך לישיבה בשביל אף אחד רק בשביל עצמי, אם אני אעזוב את הישיבות אני מפסיד לעצמי ורק לעצמי. אני עלול להישאר בלי בית של תורה אולי אפי' בלי להיות חרדי ואולי אפי' ח"ו בלי אמונה. אני הייתי מוסיף לחשיבה הזאת את הנ"ל שבאמת אין לנו ביטחון שאם תלך עכשיו למסגרות שונות שאינם ישיבתיות ששם זה לא תהיינה לך התמודדויות כאלו.
כלומר, מצד אחד תחושת כעס ועלבון בחוויה שלך, שאפשר לומר שהיא כ"כ מובנת והגיונית, עם רצון חזק לזרוק ולהעיף [כמו שזרקו והעיפו אותך], אבל מצד שני מציאות שלא מאפשרת לך לעשות כזה צעד בלי להזיק גם לעצמך. ואז בעצם אתה מנסה לחפש איזה רעיון אולי שיתן מענה לשני הדברים גם יחד, גם תתן לך תחושה של לקיחת השליטה לידיים שלך ותוכיח לכולם ולעצמך, שאתה לא תלך יותר 'כצאן לטבח' ושלא יצפו ממך אחרי כל מה שעברת שתמשיך להיות 'טאטא'לה' להמשיך במסלול הישיבתי, אך מצד שני לא תגרום לך באופן אישי איזה נזק.
מה שהייתי מנסה לחשוב איתך ביחד זה אולי, נוכח הדילמה המייסרת הזאת שאתה נמצא בה, זה לנסות לחשוב מה כל צעד כזה או אחר, יתן לך, איך תרגיש עם זה. במידה ואתה הולך לצבא או לעבוד וכדו' מה זה ייתן לך בתחושה שלך איך תרגיש עם זה, מה אתה רוצה להשיג מזה לאיפה תרצה להגיע עם זה וכו'. גם עכשיו, וגם בעוד כמה חודשים, ואפי' בעוד כמה שנים… כמו כן את אותה שאלה הייתי דן גם באופציה השנייה, דהיינו לנסות למצוא ישיבה בתוך מה שריאלי למצוא במצב שלך [ובתחום הזה של חיפוש ישיבות כדאי ממש להתייעץ עם אנשים מנוסים בתחום שיש להם גם ניסיון וגם ידע והכרה רחבה של מפת עולם הישיבות]. מה זה ייתן לך איך תרגיש עם זה, ואיך זה יהיה לך בעוד כמה חודשים או שנים. זו מחשבה שלפעמים קשה לעשות אותה לבד, וקל יותר לעשות איתה עם מישהו שקרוב אליך שאתה פתוח איתו והוא נמצא שם לגמרי איתך ובשבילך.
נקודה נוספת שאני רוצה להוסיף כאן, וזה בקשר למה שכתבתי על הרצון לקחת את העניינים לידיים. אני הייתי מציע לחשוב אולי על אופציה אחרת של לקיחת העניינים לידיים. משהו יותר בסגנון של לקיחת אחריות, שכידוע אחריות ושליטה זה בעצם אותו רעיון. אני אסביר.
לפעמים אדם נמנע מלקחת אחריות, אחרי הכל זו חוויה לא כל כך פשוטה, לא תמיד קל ונעים להתבונן לתוך עצמינו ולעשות סוג של 'חשבון נפש' ואז הוא נוטה להשליך את כל מה שקורה שלילי איתו על אחרים. ואז הוא חווה את כל מה שקורה איתו וסביבו כאיזה מין איבוד שליטה שלו על החיים שלו, מה שגורם לו להיות נורא מתוסכל וכאוב, והוא מתחיל לחפש להחזיר לעצמו את השליטה באופנים אחרים. אבל כאשר האדם לוקח אחריות על מה שקורה איתו וסביבו, והוא מצליח לראות איפה החלק שלו בכל האירוע הזה [כלומר לא שאין לאחרים חלק במה שקרה לא שכולם היו 'בסדר' והוא היה 'לא בסדר', אבל כן שגם אם היו אנשים אחרים לא בסדר איפה האחריות שלי בכל הסיפור הזה. כיצד אני אמור להתנהל בעולם כזה שיש בו גם אנשים שהם לא תמיד בסדר, ושהם לא תמיד בעלי יכולת הכלה והבלגה…], אז הוא מראש לא חווה את כל מה שקרה כאיזה מין אירועים שיצאו מהשליטה שלו לגמרי הוא לא חווה את עצמו 'חסר אונים' מול כל המציאות אלא הוא חווה את עצמו גם במידה מסוימת כאחד מאלו שיש להם השפעה על האירועים שקורים איתם.
נקח לדוגמא את האירוע עם המשגיח בישיבה הראשונה בה היית, אני מבין שהמשגיח התנהג בצורה ובאופן מאוד קשוח וקפדני, ואולי אפי' קצת באלימות או אטימות מסוימת. אבל האם אתה יכול לזהות איזה חלק יש לך בסיפור הזה, איזה דבר אתה יכול להצביע שה החלק שלך בתוך כל מה שקרה, חלק קטן ככל שיהיה אבל חלק. [אתה גם כותב '…לכאורה בלי שום סיבה…'], ובחלק הזה הייתי רוצה שתקח על זה בעלות ואחריות, את זה תקח לידיים ותנסה להתבונן בו, לחשוב לראות ולזהות מה הביא אותך לעשות זאת, מה חשבת להשיג בזה, האם השגת בזה את המטרה הזו, והאם לא היה כדאי לעשות אחרת. חשוב להבין שאנחנו לא מדברים על התבוננות בשביל להרגיש אשם ו'דפוק' אבל כן התבוננות בשביל ללמוד מזה ולהעלות מזה תובנות להמשך הדרך.
ואם אתה מדבר על אפשרות של לתת לעצמך עוד צ'אנס, אז הייתי מציע שזה לא יהיה צ'אנס סתם ככה לנסות עוד ישיבה אחרת אולי יהיה לי מזל והכל ילך שם חלק. אלא הייתי מציע רעיון מסוג של ללכת למצוא מקום מתוך תחושה של לקיחת אחריות על עצמי ועל החיים שלי. זאת באמצעות התבוננות פנימה עם עצמך, להתבונן על האירועים שהיו כאמור איפה אני הייתי בכל הסיפור הזה וכו', ומשם לקחת את זה לעתיד לקיחת אחריות על מה שקורה, כלומר לא רק לצפות שכולם יהיו בסדר כולם יהיו נחמדים סובלניים וכו', אלא על עצמי איפה אני נמצא כאן, מה אני רוצה להשיג, מה חשוב לי, וכיצד אני מתנהל באירועים האלה בצורה יותר אחראית ויותר חכמה.
אני אסיים את דברי בברכה ובאיחולים עמוקים מכל הלב, שתצליח להתרומם מהתחושה הלא פשוטה שמלווה אותך כעת, להתרומם לרמה שתוכל להתבונן על האירוע הזה במבט מאוזן ומושכל, ותקבל את ההחלטה שלך, לא משנה מה היא תהיה, בלב שלם לא בלב חצוי ומבולבל. ושתצליח לבנות את האישיות שלך, את הביטחון העצמי שלך ואת כל מה שאתה צריך, כך שתוכל להיות גם עובד ה' באמת ביראה ובאהבה, וגם שמח וטוב לב כל הימים.
בכבוד רב ובידידות,
ישראל מאיר
