שלום לכם, אני אמא לילד בישיבה ורוצה לשאול למה אין לנערים בישיבה שיעורי התעמלות או זמן קצת ל'התפרק"' ולשחרר את הגוף, במהלך היום או השבוע. ובלילה מקפידים עליהם מאוד שלא ידברו לאחר כיבוי אורות. יש להם צורך להעביר חוויות, אחרי יום לימודים ארוך. עם לוח זמנים צפוף. הם מרגישים חנוקים. הם לא מצליחים להבין, מה ככ מפריע שהם קצת מדברים לפני השינה. אנחנו המבוגרים מבינים את הסיבה, שחייב להיות סדר בישיבה, אבל לנערים קשה להבין. אשמח מאוד לתשובה, שאוכל להסביר לבני.
תודה רבה
לאמא היקרה והאכפתית מאוד
שלום לך!
ראשית כל – איזה יופי לקרוא שאלה כזו. אמא שאכפת לה, שרואה את הילד, שמרגישה אותו – ולא אומרת “העיקר שיהיה שקט”. כבר בזה עשית חצי מהעבודה החינוכית.
יואו, למה הם כאלה קשוחים?…
ישיבה היא מקום שבנוי לא רק בשביל לאמן בלימוד גמרא, אלא גם בשביל לעצב אישיות הבחור, כך שיהפוך לבן תורה ותלמיד חכם מצליח, ולכל הפחות לאדם עובד ה' וירא שמיים שתורתו מנחה את דרכו, וההצלחה היא הרגל עבורו.
לכן בישיבות עושים מאמצים חינוכיים (שלצוות לא קל ליישם, הרבה יותר קל ונוח לתת חופש), וזאת מתוך מטרה ללמד את הבחור לעמוד בזמנים, להתרגל למסגרת, לדעת לדחות סיפוקים.
נכון, לבחור עצמו זה לא תמיד נעים. אבל זה מה שבונה את האדם.
החופש נותן רווחה, אבל הסדר בונה בנפש חוזק וחוסן.
ישיבה = מחנה אימונים
ישיבות טובות מחנכות דרך מסגרת.
ובדרך כלל יש לך סיבות טובות, שמבוססות על ניסיון חינוכי רב.
גם אם לפעמים זה מרגיש קשוח מדי, זו משמעת שמכינה את הנערים לחיים עצמם – לעבודה, לנישואין, לאחריות.
החיים – גם הם לא סלחניים, וגם הם דורשים מהאדם לעמוד במסגרת מחויבות, חיצונית ופנימית, כדי להצליח ולהגיע להישגים.
מדברייך אני מבין שהישיבה נחשבת לישיבה עם 'משטר קשה' יחסית, ואין ספק שיש ישיבות עם 'פחות משטר'.
אך האמת, שמניסיון רב שנים אוכל לומר לך בבטחון: ישיבות שמנסות להיות 'פתוחות', ונותנות חופש גדול מדי, מגדלות בסוף בחורים פחות ממוקדים, פחות מחויבים, ומובילים את בוגריהן לבינוניות גדולה. גם בלימוד וגם בהישגים אישיים בחיים.
זה אולי מרגיש קל ונעים בזמן אמת, אבל התוצאה היא בינוניות – וחבל.
לכן לא הייתי נבהל מעצם הקושי, וכן נותן את האשראי והאמון לצוות הישיבה, שהם יודעים את דרכם, ושבסופו של דבר הילד הרך שכיום קצת קשה לו – יתחזק מכוח הקושי הזה, יגדל ויתפתח לבעל בעמיו, לאיש חזק וחסון שיוכל למצות את כישוריו ויכולותיו, בתורה וביראת שמיים ובכל מישור שירצה.
הוא יתרגל שזמן זה זמן. שעה זו שעה. מסגרת זו מסגרת.
הוא יאמן את עצמו לישון בזמן, לקום בזמן, לעבוד כדי להגיע להישגים.
ומה עם קצת התעמלות?
הרעיון של תנועה וגוף בריא הוא חשוב ללא ספק, וטרם נתקלתי באדם גדול ששולל זאת.
אין שום סיבה שלא יהיה לו מקום גם בישיבה.
כמובן שהישיבה לא תסכים למשחקי כדורגל או למציאויות ששוללות את מהותה של הישיבה.
אבל לפעילות בריאה שאינה מסיחה את הדעת מערכי הישיבה – לא מאמין שתהיה התנגדות.
לכן לפעמים זה פשוט עניין של דיבור נכון עם אחד מהצוות, לא מתוך טענה אלא מתוך שיתוף: "הוא מרגיש צורך לזוז קצת, זה יעזור לו להתרכז".
ברוב המקרים, כשזה נאמר ברוח טובה, מוצאים לזה פתרון, כגון הליכה דו שבועית בשעות הלילה וכדו'.
אז מה אני אומרת לילד שלי?
לדעתי הכי טוב זה לנהל איתו שיחה שקטה ורגועה, בליל שבת במרפסת, עם פיצוחים ופרוסת עוגה.
להסביר לו שהתייעצת עם איש חינוך מומחה לבחורי ישיבות, ולהסביר לו את העיקרון. נכון, קשה קצת בישיבה.
אבל זה מה שיבנה אותך. ועוד שנים תבין את זה!
גם בגן היה קשה לך לשבת במקום בלי לקום ולשחק.
גם בתלמוד תורה היה קשה לך לא להפריע, או לחזור בזמן מההפסקה.
ולאורך החיים התרגלת להיכנס למסגרת, להתאים את עצמך למרות הקושי, ובסוף זה כבר נהיה קל ומובן מאליו.
כי גדלת, והתבגרת, ונבנית.
וכך גם היום.
נכון, קשה קצת השעות, וההשתקה אחרי כיבוי אורות, והעמידה בזמנים ועוד.
אבל כשתתרגל לזה, ואתה בטוח תתרגל כי כולם מתרגלים, אתה כבר תהפוך לאדם בנוי וחזק יותר, עם יכולות מפותחות יותר.
ומחר, בישיבה הגדולה, ואחר כך בחיים – תוכל לעשות את זה בעצמך, גם בלי שיכריחו אותך בכלל.
ומה עוד את יכולה וצריכה לעשות?
אני אוהב לשאול בהרצאות להורים לבני ישיבות שאני מוסר: "תפקיד של מי יותר חשוב בחיי בן ישיבה, האב או האם".
ברוב המקרים הציבור סבור שהאב.
וזו טעות מוחלטת ממש!
תפקיד האם בחיי הבחור חשוב לאין שיעור מתפקיד האב.
האמת שלאב כמעט אין תפקיד, מלבד יצירת מודל אב חזק, ראוי ונכבד, שתורמת רבות לבריאות הנפש.
לאם, לעומת זאת, יש תפקיד חשוב מאוד מאוד.
ותפקידה של האם הוא להיות הבית שלו, המקום החם והבטוח.
בלי ביקורת, בלי שיפוט, בלי לומר לו למה עשית, ולמה לא המשכת.
להכין לו אוכל טעים כשהוא חוזר, לפרוס לו מצעים חדשים. שיבוא לחדר נקי.
להקשיב לו בחום ובלי שום שיפוט בזמנים שהוא בבית, (וגם אם הסיפורים קצת משעממים, יום אחד את עוד עלולה להתגעגע לזמנים שהוא היה משתף אותך…)
חיבוק ומגע פיזי, בהתאם לנורמה של הבית. לשמור איתו על קשר טלפוני, עד לרמה אפילו של שיחה יומית, ככל שהוא מרגיש צורך בזה.
לשלוח איתו עוגה לישיבה או מה שהוא אוהב, ובקיצור – הבנת את הרעיון. להיות אמא 🙂
בהצלחה רבה, ותמשיכי להיות האמא הרגישה והחכמה שאת!
ישראל כ.
