אני זקוק לכך שיהיו תלויים בי?

שלום לכם!
אני בן 19 והייתי חברותא בוגרת של בישיבה שהיה לו קושי להיתרחק מהבית, עזרתי לו המון והשקעתי בו ממש הרבה בכל השנה, מתישהו התחלתי לשים לב שזה קצת קשר תלותי מצדו וגם מצדי אני תלוי בתלות שלו בי. כאילו רק כשאני עוזר למישהו ונותן מעצמי אז אני קיים ונחשב… שמתי לב שזה קורה לי גם עם עוד נערים שקטנים ממני קצת אני עוזר להם וזה ממש מחייה אותי, אבל בעיקר אם הם יגידו לי ש"בזכותך…עזרת מאוד…מה הייתי עושה בלעדיך וכו'…" כאילו אני עוזר להם אבל רוצה שהם יהיו חייבים אותי.
התחלתי טיפול אצל פסיכולוג ואני מרגיש שאני די מתקדם בכללי, אבל בסוף עם החברותא הצעיר שהיה לי איתו תלות רצינית זה לא יורד (למרות שהיה לנו 7 חדשים שהחלטנו לא לדבר יותר, ברגע שדיברנו פעם אחת הרגשתי אליו געגועים חזקים כל כך ולא רציתי להפסיק)
הפסיכולוג שלי אומר שצריך לתת לחברות הזאת מקום.
שאלתי היא:
א. האם באמת כדאי? אם זה חברות שכל הזמן תהיה מלווה בכאב אז סתם חבל…
ב.איך אני יכול לדעת מה טוב לו? אולי בשבילו עדיף שלא נדבר?
ג. בכללי אני לא יודע מה לעשות, זה מעורב מידי מצד אחד אני מרגיש שאנחנו חייבים להיות בקשר מצד שני אני כנראה לא שופט בצורה אמיתית…
אשמח מאוד גם קצת להסברים מה ההבדל בין תלות רגילה לבין תלות בתלות (לא מצאתי מקומות שכותבים על זה…)
תודה רבה רבה!!!

השלום והברכה שואל יקר.
ראשית קבל את התנצלותי על האיחור במענה.
מהפתיחה שלך אני לומד כי בורכת ב"ה בקישורים של הבנה ונתינה לאחר, וביכולות מנהיגותיות ועוד כישרונות רבים וברוכים שניתן לזהות מתוך השאלה שלך.
אתה פותח בכך שכאשר אתה מסייע לחבר אתה חש סיפוק ועניין ויחד עם זאת אתה גם זקוק להערכה ופידבק מהסביבה וכאשר אתה בנתינה אתה חש "קיים ונחשב" כלשונך. אני מבקש לחזק את התחושות שלך ואנסה להסביר מדוע הן חשובות להתפתחות שלנו כבני אדם בתקווה שתחדול מלראות בכך פסול.
אנשי מקצוע העסוקים בשלבי התפתחות הנפש בגילאים המוקדמים נוטים לצייר מצב אופטימלי של התפתחות וגדילה כאשר התינוק תלותי לגמרי בהוריו ובהדרגתיות מייצר יכולת של נפרדות ועד לשלב של יעזוב את אביו ואמו ודבק באשתו.

הערכה עצמית זה דבר חשוב ונחוץ והכרחי לנפש האדם כדי להתקיים, בלי תחושת הערכה ושייכות אין לנו חיים. הדימוי העצמי ותחושת המסוגלות העצמית שלנו, מתחילים להתפתח בשלבי החיים הראשוניים, ומתעצבים בהשפעתן של חוויות שונות, חיוביות ושליליות, שצברנו בדרך.
חשוב להבין ובעיקר לקבל כי הערכה נבנית בתחילת החיים בעיקר מהפידבק שאנחנו מקבלים מהסביבה, ההורים, המחנכים, החברה ועוד מעגלים קרובים ורחוקים, לעיתים, מסיבות שונות כמו סביבה ביקורתית מאד, ציפיות בלתי מותאמות שהציבו לנו ועוד, אנו עלולים להתפתח לבוגרים שאינם מאמינים בעצמם, ביכולותיהם, וביכולת לקבל את עצמם באהבה. באופן כזה, כל כשלון מערער אותנו, אנו מרגישים חסרי אונים, והופכים להיות תלויים באישורים חיצוניים ומוקד השליטה שלנו הוא יותר חיצוני ומונע ע"י הסביבה, ככל שאנחנו מתבגרים אנו מעצבים את תחושת הביטחון והערכה מתוך עולמנו הפנימי ופחות מהסביבה החיצונית, וכך בהדרגתיות מפתחים "מיקוד שליטה פנימי".
כדי להיות שייך אתה זקוק כמו כל אדם להיות משמעותי עבור אחר, אתה זקוק לשייכות כזאת שתדרוש מהאחר ממש להיות קשור בך ואתה שומר על הדבר בקנאות, כשאתה מרגיש שייך וחשוב בעיני הזולת, במקרה שלך בעיני החבר שעזרת לו אתה מקבל חזרה עוצמות ומרגיש ביטחון בעצמך, אני מנחש שיש עוד שטחים בחייך שהדבר בא לידי ביטוי.

אז לכל התהיות שלך קודם כל, אני מציע לקבל ולחבק את הצורך בשייכות והערכה ומזמין אותך לגלות לכך אמפתיה והבנה, לא צריך לכעוס עליו או לשפוט אותו, כי זה בדרך כלל רק מגדיל ומעצים אותו, אדרבה ככל שתעמול עליו בכוחות עצמך כך ההתפתחות והצמיחה שלך תגדל ותהיה יותר שלך. תודה להשם שחנן אותך בכישורים חברתיים אך יחד עם זאת תמשיך להיות ערני ולנהל את הצורך בקשר והערכה.
לשאלתך איך תדע מה טוב לחבר, תשאל את עצמך האם החבר בוודאות נפגע מהצורך שלך? האם הוא משלם מחירים שגורמים לו לנזק? במידה ולא, אני מציע להמשיך בקשר יחד עם זיהוי של הצרכים שלך להערכה להסכים ולקבל את הרגשות שמתעוררים בך ובעז"ה בהדרגתיות המיקוד שלך יהיה פנימי ומנוהל על ידך יותר.
אני משער כי הפסיכולוג שלך חושב שראוי לתת מקום לחברות הזאת על אף הקושי ומנת הסבל שנלוות לקשר, נראה כי הפסיכולוג מאמין ביכולת שלך לשאת את התסכול ואף אולי הוא מכוון אותך להיות מסוגל להכיל את המורכבות ולצלוח אותה, הרי קל יותר לברוח מההתמודדות ולא לאתגר את עצמך ואתה לומד לאזן ולנהל את הקשר באופן שיבנה את האישיות שלך לחיים.
מה שאתה מציין שלא עשיתי "רק" חסד עם החבר אלא "גם" חסד עם עצמך זה בסדר גמור. כשאנחנו עושים ופועלים ונותנים וכנגד זה מרגישים משמעות זו ברכה. כך העולם עובד, הדרך להגיע להתנהלות טהורה ללא שום תמורה היא דרך קבלת תגמולים כמאמר הכתוב " מתוך שלא לשמה בא לשמה", וכבר דייקו המפרשים כי זו הדרך היחידה ואין אפשרות להגיע לעבודה לשמה בלי לעבור את המסלול שלא לשמה, עבודת החיים היא באמת לשנות את המאזן שיהיו הרבה אחוזים של מניעים טובים (לשמה) וכמה שפחות אחוזים של מניעים אנוכיים ולא טהורים (לא לשמה).
חז"ל גם למדנו כי יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להעניק, כלומר יש למשפיע צורך עז בלהשפיע ולהעניק ומשמים מכוונים ומפגישים את המשפיע והמקבל, תפקיד המשפיע הוא אכן לזהות את הצורך האישי ולנתב זאת באופן שהזולת יהיה כלי לדבר.
אתה מנסה לברר עם עצמך ושואל על תלות מול תלות בתלות, אני מאמין שאין הבדל מהותי בדקויות השונות מאחר והצד השווה שבהם הוא הצורך בקשר והקושי כאשר האדם מתקשה לשלוט בצורך.
לשאלתך האם כדאי בכלל חברות שכזאת המלווה בהרבה כאב, כמובן שלא בכל מחיר, אך אני מניח שאתה נמצא בשלב שבתקופה הקרובה תקים את ביתך בעז"ה וכרגע אתה מכין את עצמך ולומד על פיתוח המיומנות של רגעי ביחד מול מצבי נפרדות ששניהם הכרחיים לבניית בית מבוסס על כבוד והערכה, ישנם מצבים שחשוב להדק את הקשר ולפעול יחד ויש רגעים שצריך לאפשר את עצמאות ונפרדות.
אתה מציין כי אתה מרגיש "חייב את הקשר" פה אני מציע לשנות את ההסתכלות ולהבין את הצורך ולדייק את הכמיהה לקשר ולזהות כי מתעוררות בך רגשות ומחשבות לחברות אך זה לא כל מי שאתה אלא תאפשר לך להיות צופה על עצמך ותאפשר לך להתבונן על הצורך בלי להיות מחויב אליו, הדבר יאפשר לך יותר יכולת בחירה ופחות יכניס אותך לחרדה ולחץ מהמפגש בצורך.
לסיום, הלב שלך יכול ויודע לייצר אהבה ואמפתיה לזולת כפי שאתה מתמסר לחבר, אך שים לב שגם אתה זקוק ממנו וכשאתה מעניק אהבה אתה יכול גם לקחת לך רגע ולהעניק מהאהבה הזו גם לעצמך. תאהב את עצמך על האהבה הזו שאתה נותן גם אם יש בך צורך פנימי של סיפוק יתר. תאהב ותקבל את הילד שבך, תתמקד בטוב וממילא פחות יפריע לך שאתה גם מקבל על הדרך.
תזכור שבכל סיטואציה ומצב יש לך את הזכות לבחור כיצד להרגיש, מה לחשוב, ואיך לפעול. לאט לאט תבחין שאתה לא תלותי ומנוהל, אלא יותר מנהל וממוקד בפנימיות שלך.
מברך אותך שתוכל למצוא את ה"שייכות" האמיתית שלך בעולם וקשרים שסביבך. שתוכל ללמד אחרים מהניסיון שלך ומהחיפוש שלך למצוא את השייכות.
הצלחה רבה בהמשך דרכך.
אברימי