איך יוצרים קשר בלי תלות רגשית?

שאלה:

רציתי לשתף אתכם בקושי שלי לאחרונה.
לפני בערך שנתיים שלוש אמא שלי נכנסה לדיכאון עמוק ברמה של אובדנות מה שגרם/ נגרם לגירושים של ההורים שלי. אני הילדה הכי קטנה בבית ונשארתי היחידה איתה מה שגרם לי להיות מושפעת ממנה ולהתרחק ממנה ברמה האישית. עברתי שנתיים קשות מאוד שבהם אני רואה את אמא שלי מנסה כמה וכמה פעמים להתאבד ומצד שני את אבא שלי שחווה את הבדידות בעקבות המלחמות שאמא שלי עשתה כדי שהילדים שלו לא יהיו איתו יום אחד באמצע שום מקום חברת ילדות מפעם צצה והתחילה למשוך אותי לשיעורי תורה (אני מבית דתי לאומי אבל עם אמא שלי זה יותר ״דתי לפי דעתי״) והיא גרמה לי להידלק על קרבת השם ולראות בו תקווה וכאבא שיוציא אותי מהצרה שלי. בהתחלה היה לי תהליך שהרגשתי מאוד נקיון בתוך עצמי ומאוד השתנתי מהר כדי להתקרב לקב״ה אבל זה התחיל להוות כשגרה השיעורי תורה פחות ריגשו אותי והכל דעך יותר… הכל חוץ מהתמיכה של חברה שלי שרק התחזקה! היא עברה סיפור חיים דומה לשלי והיא ניראלי לקחה אותי בתור פרויקט אבל לי זה מצא חן. אף פעם לא הייתי משתפת אף אחד בחיים הפרטיים שלי אבל פתאום הכרתי מישי מבחוץ שלא באמת קשורה לחיי השגרה שלי שפה כדי לתמוך בי וזה נתן לי כוח עצום. התחלתי להרגיש שהתחברתי אליה בעומקי הנשמה אבל לאחרונה אני שמה לב שאת המצוות אני כבר לא עושה בשביל הקב״ה אלא יותר בשבילה שתהיה גאה לאן היא הביאה אותי. אני כל הזמן חושבת עליה או על מה היא חושבת וזה מרגיש לי אובססיבי. אני לא רוצה להפסיק את הקשר איתה כי היא בן אדם מדהים והיא מלמדת אותי ככ הרבה על הדרך שיש לי לשאוף לדרך ה׳ והיא גם הבן אדם ״הדתי״ היחידי שאני בקשר איתו שיכול לעזור לי להתקרב לה היא עזרה לי למצוא מסגרת שלימה של שיעורי תורה שהיא מעבירה עם בנות דתיות ואני לא רוצה לעזוב.
השאלה שלי היא איך אני הופכת את החברות הזאת ללא אובססיבית

 

שלום לך שואלת יקרה,

אני קוראת אותך ואת מה שאת מספרת

עברת ואת עוברת חיים לא פשוטים, עם התמודדויות מורכבות מאוד מאוד

את מספרת שההתקרבות לדת התחילה ממקום פנימי אמיתי שניחם אותך,

והפך למשהו שאמור לרצות את החברה. ואני שומעת שאת רוצה להמשיך לשמור על קשר עם היהדות וגם עם החברה,

אבל שמשהו יהיה פחות אובססיבי.

 

כשאנחנו במצוקה, ויש מישהו שמושיע אותנו, באופן טבעי הנפש מייצרת תלות. היא חושבת המון, מתגעגעת, וכמהה לעוד קשר, לעוד הצלה מכל המקומות הכואבים.

כמו שהבנת נכון, בהתחלה, יש לנו אבא גדול, שיכול לגאול אותנו. לפעמים הישועה וההצלה מתרחשת לאט לאט, עם תהליך פנימי שלנו- של התקרבות אליו. תחשבי למשל, מה היה קורה אם הכל בחייך היה מושלם, לא בטוח שהיית מתעניינת בשיעורי תורה, לפעמים דווקא דרך המצוקות והכאבים הוא קורא אלינו, שנבוא אליו, שנבכה קצת אצלו, ונקבל נחמה ותקוה לחיים טובים.

אבא שלנו, הוא לא נתפס בתור גוף, אנחנו לא רואים אותו. אנחנו חווים את הקשר איתו דרך קשרים שאנחנו מכירים עם בני אדם, ולאט לאט, משכללים ומדייקים את המקום האמיתי מולו. למה אני מתכוונת? אם חוויתי בעולם חוסר אכפתיות מאחד ההורים -סביר שארגיש שגם לו לא אכפת ממני, העבודה הפנימית שלי לאט לאט, כשאני מגיעה אליו כל יום וקובעת זמן לדבר איתו על מה שעובר עלי, עוזרת לי להרגיש שכן אכפת, כי הינה דיברנו, ויכולתי לומר. וכשמדברים אליו, הוא מקשיב, והוא עונה עמוק דרך הלב את התשובות. אם מקשיבים.

"לך אמר ליבי בקשו פני" -בשליחותך אמר לי ליבי, אומר רש"י. דיבורים שאדם מדבר בינו לבין קונו הם בחינת רוח הקודש, מגלה לנו רבי נחמן. אבל רק אם נשהה שם ונקשיב, נמצא את החום, את האהבה, את ההרגעה למקומות המאוד חסרים וכואבים שלנו.

תלות בדמות חיצונית היא קורית כדי שנקשיב לצרכים של הנפש ולאט לאט נלמד למלא אותם בעצמינו בעזרתו יתברך ודרכו. אם אנשים היו מופקדים על מילוי הצרכים שלנו, היינו א. מסתדרים לבד ולא פונים לה' לבקש על החיסרון הכואב הזה שמישהו שיעבור איתנו יחד את הדרך, כל הזמן, בכל רגע

ו-ב. כשאותה דמות היתה נפרדת מאיתנו, אם בגלל נסיבות טכניות ואם בגלל נסיבות טראגיות, היינו קמלים, כי אין באמת יכולת להיות תלויים בדמות חיצונית בשביל הרגעה. אנחנו מקבלים קצת, מתחממים קצת, וממשיכים הלאה, להגיד לקב"ה- זה היה כמה פירורים, אבל באמת באמת, אני רעבה! מורעבת! שנים על גבי שנים שאני מחפשת אכפתיות, חום, וקשר. תנסי לראות מה החברה הזו נותנת לך, ופשוט להביא את הצורך אליו, לשאול אותו ולבקש ממנו שיכוון אותך איך את יכולה למלא את עצמך, איפה החלקים האימהיים והדואגים שבך שיכולים לחבק את הילדה הפנימית שמחפשת אמא מיטיבה, חיונית ומגוננת, בשונה כל כך ממה שהכרת..

ה' מזמן לך חברה קרובה כדי להזכיר לך שהיא תתן קצת, ותמיד חשוב להשתמש בחברות במידה, ועם גבולות. וכשהנפש מתגעגעת וחושבת עליה, תנסי לספר לה' מה קורה לך שם… מה היית רוצה שיקרה, ובעיקר- מה חסר לך. מה הצורך.. העמוק עמוק, שאף אחד לא באמת יכול למלא לגמרי, נסי להתפלל ולבקש ממנו שיכוון אותך איך למלא ביחד איתו את הנפש, נסי למצוא תחביבים שדרכם תוכלי לבטא את אותם הצרכים והצעקה של הלב, דרך ציור, אומנות, משחק, נגינה, כתיבת שירים, או יומן.

אם תרצי, יש 2 שיעורים בקו טלפוני ששמעתי על הנושא הזה בדיוק- את יכולה לכתוב לי ואתן לך פרטים

 

אם יש שאלות נוספות- אז בשמחה.

את יכולה להמשיך לקרוא יותר במדריך שכתבתי על השיחה עם ה', אם תרצי שלחי אלי מייל ואשלח אליך בשמחה

מאחלת לך את כל הטוב, וחשוב שתזכרי,

יש אנשים עם צורך בגודל, כוס, יש אנשים עם צורך בגודל כד, או דלי, ויש אנשים שהכמיהה לקרבה היא בגודל של מכתש רמון,

ככל שהרעב הפנימי לקשר גדול יותר- זהו מנוע אדיר -לקשר אינטימי, קרוב ומחבק עם ה' יתברך.

נסי לגלות באיזה דרך זה הולך לך,

איך את מצליחה להביא אותו אליך עמוק ללב, עד שתרגעי באמת, ממש כמו עם החברה,

מה עושה לך את זה, שתרגישי אותו ותביעי את הצער הגדול של החיסרון בדרכים יצירתיות,

אנשים כאלה, שמחוברים לחיסרון, ממלאים אותו ביחד עם ה', הם אנשים מוארים, נותנים, מחוברים לכאב שהוא חלק מהחיים, וגדלים מתוכו לתוך קשר מופלא עם הקב"ה וקשר חם ואוהב ובתוך גבולות עם אנשים טובים שה' שולח באמצע הדרך…

כל הטוב, ואני מאחלת לך שתצליחי ליישם ולפתח קשר שלך עם עצמך, לגלות בתוכך אמא פנימית שהיא כמו החברה אבל הרבה יותר ממנה, זמינה ואוהבת, וכמובן קשר עם אבא הגדול שלנו שכל חסרוננו-אצלו, לשים עליו ראש, לספר לו, לאהוב אותו ולהרגיש את אהבתו הגדולה אליך.

 

וכמובן, בהמשך אם תרגישי צורך, כדאי לך לנסות טיפול, מקום שיעזור לך לחשוב את הסוגיות הללו דרך החוויה, ולעבד את מה שעברת בבית כדי לנקות מהלב. אם תרצי הפניה לטיפולים שהם דרך קופת חולים וכו' אני אנסה לעזור בשמחה.

כל הטוב!

תמר מ

גם לכם יש שאלה?

משהו מעיק על לבכם ואין לכם את מי לשתף? אתם מתמודדים עם קושי אבל מתביישים לשאול? כאן אפשר לשאול הכל!

השאלה תפורסם באתר רק אם תרצו בכך, ואם היא תאושר על ידי הוועדה הרוחנית (רוב התשובות שנשלחות אינן מפורסמות באתר). 

יש לך מה להוסיף?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות נוספות באותו נושא:

קשה לי לשתף ברגשותי

אני מרגישה קושי גדול בלשתף אנשים בחיי ויותר מכך בריגשותי…
אני כולאת את הכל בליבי הקטן והוא כבר על סף תסיסה, כמה אפשר לשמור?
זה קשה לי מאד אני לא מעזה לבכות ליד אנשים וגם לעצמי אני נמנעת שמא מישהו יראה עקבות דמעות…
אני מרגישה שאני נמנעת להראות לאנשים את חולשותי והם מכירים רק את הצד החזק שבי..
לא יאמינו שגם אני נשברת לפעמים….
כשמדברים על משהו שקשור לרגש כל שהוא אני מתקפלת בתוכי ונשארת זקופה כלפי חוץ.
האנשים שסביבי חושבים שאני בן אדם ללא רגש ואני ממש לא כזאת אלא אני לא מעזה לבטא אותו…אני מבחינה בניואסים דקיקים שרבים לא שמים לב לכך..
מה אפשר לעשות כדי שאני אעז לפרוק יותר…?

קרא עוד »
דילוג לתוכן