כל המעמסה נופלת עלי!

שלום לכם, יש לי שאלה שאולי פוגשת עוד נשים רבות, אך נראה לי שאצלי זה עמוק יותר.
אני מרגישה מזה זמן רב המשרתת בבית, וזה שוחק אותי באופן בל יתואר, בעלי הגיע מבית שהבנים לא נקפו אצבע, וזה משהו שהם מתגאים בו לגמרי (באמת לא מבינה למה) המצב הוא שהוא מוציא חבילת עוגיות ומשאיר פתוחה על השולחן, אני ממש צריכה לעשות הכל מא' עד ת' ואין גרם של עזרה, ואם כן אז לצאת ידי חובה, אין שום שותפות בעבודות הבית ושום הערכה על כך שאני עושה הכל לבד, לא הערכה במילים ולא הערכה במעשים, פשוט כלום, הרבה פעמים הוא הולך לנוח בצהריים לכמה שעות בלי להתעניין בכלל אם גם אני רוצה לנוח, וזאת על אף שאני קמה לעבודה מוקדם מאד ועובדת קשה, ואם חשבתי לנוח בשבת הרי שגם אז הוא ישן בלי סוף ואני רוב הזמן עם הילדים, אני מרגישה מנוצלת, מרוקנת, אף אחד לא מעריך ולא רואה את העבודה הקשה שלי, אני מרגישה המשרתת שצריכה לסדר אחרי כולם ואני כבר קורסת, אני יודעת שתגידו לי לדבר איתו, ניסיתי וזה לא עוזר, הבן אדם לא חונך לעזור ומבחינתו נשים אמורות לטפל בבית, והוא עצמו מבלה שעות רבות בקריאת עיתונים ובטלפון שלו, ואת הצרכים שלי ושל הבית לא רואה בכלל. הדבר היחיד כמעט שהוא עושה זה קניות לשבת וגם אז לא הכל ואני צריכה להשלים, אבל בדברים אחרים ממש לא, הזבל ישאר עד שאני אפנה אותו והכלים ישארו אפילו יומיים אם אני לא אשטוף, ומה שהכי מעצבן שיש לו הערות במרומז על הסדר והנקיון על אף שהוא לא נוקף אצבע ואולי אפילו מחמיר את המצב.
אין לי עזרה מבחוץ אם שאלתם, וזה המצב, אני אוהבת מאד להשקיע בבית שלי לנקות לטפח ולהכין אוכל טעים אבל בצורה הזאת מרגישה שאני נשחקת וכבר לא מתחשק לי לעשות כלום, לשם מה? כדי להגיע לשבת ממוטטת מעייפות וגם אז אף אחד לא רואה את זה ולאיש זה לא מזיז? (כשהוא מגיע הביתה אז מיד קידוש ואין מצב כזה שנחתי קודם ואני עייפה) אני מרגישה מרוקנת ומנוצלת, מילא אם היה שמץ של הערכה או הבנה שכל העבודה הרבה הזאת גם מעייפות ומותר לי לפחות לנוח, אבל לא, זה לא קיים. אין לי כבר כח, זה גורם לי לפעמים לצעוק עליו כשאני כבר נשברת ואז הוא בכלל מסתגר בתוך עצמו, מרגישה שאני כבר לא שורדת, אודה מאד לתשובתכם ולעצתכם.

תשובה:
שלום לך שואלת יקרה.
את מתארת תחושה קשה מאד, בתוך מצב מאתגר.
והיכולת שלך להמשיך ולתפקד בתנאים אלו- מעוררת הערכה.

אני שומעת בדברייך שתי קולות.
מצד אחד את אוהבת את הבית, את הנקיון והטיפוח, ומצד שני מתפתחת בך התנגדות פנימית עזה להמשיך לתפעל את הבית.
ומה שהופך את הפעילות שבאופן עקרוני את אוהבת לפעילות מאוסה- היא ההרגשה שנלווית לה.
הרגשה של חוסר הערכה, של מובן מאליו, של משרתת.

אני רוצה להציע לך כמה נקודות להתבוננות:

1.
מי או מה מכריח אותך לעשות דברים שאינך רוצה?
חוויה של אובדן בחירה היא קשה ומחלישה.
האם יתכן שיש בכוחך לבחור לעשות את מה שאת רוצה לעשות?
לעשות את מה שנכון עבורך בהתאם לרצונות שלך, לערכים שלך, לצרכים שלך, לכוחות שלך?
ולהאמין שהעולם ימשיך לתפקד, וגם בני הבית ימשיכו לחיות, בלי שתקחי אחריות על כל פרט…
ככל שהפעולות מחוברות יותר לרצון, ואת עושה את הפעולות כי את רוצה, או כי מתאים לך, או כי את בוחרת-
האנרגיה מתחדשת ועולה.
ולהיפך…

2.
משרתת היא זו שפועלת למען אחרים- ולה עצמה אין מקום.
היא לא נותנת משלה, אלא מחויבת לתת את עצמה לאחרים.
האם העמדה הנפשית הזו מוכרת לך ממקומות נוספים בחיים?
האם את בעצמך רואה את עצמך? נותנת לעצמך מקום?
מקשיבה לצרכים שלך? נוהגת בעצמך באהבה ורכות?

כשאת מדברת על כך שבעלך לא רואה את הצרכים שלך,
אני מציעה לך רגע להתבונן פנימה ולבדוק עד כמה את שם בשביל עצמך.
כמה חשיבות את מייחסת לצרכים שלך? כמה את דואגת למלאות אותם?
האחריות הראשונית לצרכים של אדם- חלה עליו עצמו.
הראשון שצריך לדאוג שאת תוכלי לנוח וכו- זו את בעצמך…
אם את זקוקה למנוחה לפני הסעודה- מי ימנע אותה ממך?

3.
את מסבירה את המצב בכך שבעלך מגיע מבית שבו הבנים לא עושים כלום.
אך למעשה אפשר לראות אנשים רבים שנוהגים בבתיהם הפרטיים באופן שונה מבית הוריהם.
במובנים רבים ומגוונים.
בדרך כלל, כשמתחתנים- מתחיל תהליך של התאמה והסתגלות,
וגם נתון כזה של חוסר הרגל לעזור בבית- יכול להשתנות.
האם יתכן שהעובדה שבעלך לא עוזר היא לא ממש הבעיה עצמה אלא הסימפטום שלה?
האם היא חלק ממשהו רחב יותר במערכת היחסים שלכם?
האם חוץ מזה- הכל מושלם?
סביר להניח שמדובר בחתיכה מפאזל גדול יותר.
פאזל שמורכב ממסרים סמויים שעוברים ביניכם.
ואת הפאזל הזה כדאי להתחיל ללמוד.
מה את מרגישה כלפיו?
,מה את בעיני עצמך?
למה את ראויה ולמה לא?
מה מפחיד אותך?
מה אסור שיקרה- ואת מוכנה לשלם עליו מחירים?
מה את מרגישה שהוא אומר לך בהתנהגות שלו?
ומה את עונה לו? לא במילים. בהתנהגות, בהרגשה, בפנימיות.

יתכן שתשובות לשאלות האלו יניחו בידך קצה חוט להבנת מערכת היחסים שלכם.
כל מערכת היא כמו ריקוד. יש בה שניים שמשתפים פעולה.
ולמערכת הכאובה שאת מתארת- יש שני שותפים.
המשמעות היא שיש לך חלק במה שקורה. וזה לא אומר שאת אשמה.
זה אומר שיש בכוחך לשנות את המסרים שאת מעבירה,
ובכך להביא לשינוי של הריקוד המשותף.

הקשבה ערנית לעצמך תוכל לקדם אותך,
ויתכן שתרצי להסתייע באשת מקצוע כדי לקצר את הדרך ולמצוא את נקודת השינוי.

מאחלת לך חיים של בחירה ופריחה.
חיים מלאים בהערכה עצמית ובסיפוק,

זלטי