קשה לי מאד בישיבה בלימוד ובחברה

שאלה:

ישיחנה שלום!
אני בחור בשיעור ב' בישיבה גדולה מוכרת, המעמד שלי בשיעור נמצא במקום די גבוה, ומשקיע המון המון זמן בלימוד ובשיעורים וכלפי חוץ נראה כאחד הבחורים הטובים ביותר בישיבה.
אקדים מעט לספר על העבר שלי. למדתי באחד מהתלמודי תורה החשובים ביותר בעיר מגורי – ירושלים, ובאמצע שנות החיידר עברתי למוסד חדש מחוץ לעיר מגורי עם רמת לימוד נמוכה יותר שלדעתי במקום מסוים היה עדיף לישאר בת"ת שלמדתי בו לפני כן, התקבלתי לישיבה קטנה בעיר מגורי, והתקשתי מאד בלימודי בישיבה, ובמקום לטפל בעצמי, עזבתי את המקום בסוף שיעור א, (ובמבט לאחור זה היה טעות גדולה לעזוב שם, מדובר בישיבה שהכי התאימה לי בעולם) ועברתי לישיבה קטנה מחוץ לעיר ללא תנאי פנימייה, ולאחר כחצי שנה או יותר עזבתי גם אותה ונשארתי בביתי עד סוף שנה. (ובמקרה הזה אני והורי מאושרים שעזבתי שם זו הייתה ישיבה הרחוקה מהחינוך שקיבלתי) לקראת השנה הבאה עברתי לישיבה קטנה אחרת בעיר מגורי לשיעור ג' ולאחר כחצי שנה או יותר הפסקתי לבוא משום שהרגשתי שאיני מבין את הנלמד כלל, ולאחר כחודשים מאז שהפסקתי לבוא התחילה לאט לאט הקורונה וגם ככה נתבטלו הלימודים.
לקראת עלייתי לישיבה גדולה מאחר ועברתי כ"כ הרבה תסכול בשלושת השנים בישיבות קטנות שלמדתי, החלטתי ללכת לפרופ' מקצועי שקבע לי קבלת כדורי קשב וריכוז (שגם ככה ידעתי שאני זקוק להם והתעקשתי בטעות שלא לקחתם) עליתי לישיבה גדולה ושם נחלתי בשיעור א' הצלחה מרובה שעלתה לי בהרבה קשיים, ולאט לאט חזרתי להיות תלמיד מן המניין, למרות שזה היה קשה עם הקורונה והסגרים, הסתדרתי מעולה עם הצוות והחברים, ועברתי מסע שלם ששינה את חיי, וכעת שנת תשפ"ב בעלייתי לשיעור ב' התחלתי להרגיש לאט לאט עם תחילת השנה שהמסע שעבר עלי כבד עלי והתעקשתי שלא לספר לאף אחד ע"כ ואפי' לא להורי הייקרים. ובנוסף לזה פחות התחברתי לר"מ בשיעור ב' והנני מתקשה יותר בהבנת הנלמד כיום. וכעת אני מרגיש שזהו זה כבר כבד עלי יותר מידי ואיני יכול לשמור בלב את כל זאת ובשל כך אני פונה אליכם. שח"ו לא אפול למשבר.
אבל…
מה לעשות שבתוך תוכי אני מרגיש שהנסיונות העומדים עלי חזקים מאד. ונע בין תסכול לבין כשלון כל הזמן. לצערי למרות מעמדי הגבוה בשיעור כלפי חוץ. מבפנים אני מתקשה מאד בהבנת דברי הגמרא והסוגיות הנלמדות. וגם כשהנני מצליח להגיע להבנה מסוימת אני מתמלא תסכול כשאני שומע את סברות חברי היושבים לצידי, שהבינו בסוגייה דברים בסיסים שלא הבנתי, ויותר מכך אני מתמלא תסכול כשאני לומד עם מישהו אחר ואני רואה שהוא הבין את הסוגייה הרבה יותר טוב ממני, ואומר סברות בסיסיות בהבנה שלא חלמתי עליהם ושאי אפשר להתקדם בסוגייה בלעדיהם. ולמרות שיתכן שבסוף לימוד הסוגייה כן אצא עם ידע מהסוגייה ואפילו אם ידע ברור כל זה יגיע אחרי עמל רב מאד בהבנת הסוגייה, ולמרות שמספר הבחורים בישיבה שיודעים את הסוגייה באופן טוב יותר ממני נמוך מאד, אני מושפע מאד מהלחץ החברתי העומד עלי גם מאלה שכן הבינו יותר טוב ממני וגם מאלה שפחות. וגם כשהבנתי את הסוגייה עדיין תמיד כשחבר יגיע לשאול אותי איך הבנתי את הסוגייה או קושייה אחרת אענה לו בגמגום.
כפי שנכתב הנני מתקשה מאד בלימוד הגמרא הקדושה, בדרך הלימוד בגמרא, ובצורת הלימוד בגמרא. ובהבנת הסוגיות ודברי המפרשים על הסוגיות. כשאני לעצמי לא מצליח להעמיד הסוגייה לבד כמעט אף פעם. וגם זה לרוב לא יחזיק הרבה זמן ולאחר זמן הידיעות שלי באותה הסוגייה ירדו. לפעמים אני מרגיש שאני משתגע ממש!

ההצלחה החברתית שלי כלפי חוץ ממש לא מרשימה אותי משום שלעצמי איני אוחז שהיא מגיע לי (ולמרות שאני יודע שטעות היא בידי לחשוב כך בכל אופן ככה מחשבותי) משום שאני יודע שכל מה שאני מתנהג בצורה שאני מתנהג (שזה אומר שמירת סדרים מלאה, קימה מלאה לתפילות,) היום זה לא מגיע ממקום עמוק בלב אלא מפחד של מה יאמרו עלי… ובשביל לקחת רושם בעיני הצוות. והמקור למחשבות אלו מגיע מכך שבימי בין הזמנים שאיני בישיבה לצערי הרב כמעט ואיני לומד ומתקשה מאד להתפלל בציבור ולקום בזמן, וכן מכך שאיני מצליח לעמוד בשום קביעות לימוד שקבעתי מחוץ לסדרי הישיבה וזהו הגורם לי לחשוב שכל מה שאני עושה היום אינו מגיע מהלב…
כמו"כ אני מושפע מאד מלחץ חברתי וממה שהחברים יודעים בסוגיות ואני איני הגעתי למקומות שכאלו, ואיני אוחז שם כלל.

אמנם… קיימים מידי פעם הצלחות גדולות ואפי' מרשימות רק שהם כלל לא מורידים את התסכולים.
ובכלל מאז כניסתי לישיבה גדולה נחשפתי לעולם שלא הכרתי… פתאום הרבה מן הידיעות שהיו לי בהלכה ובלימוד ובשאר תחומי החיים שהייתי בטוח בהם ויודע אותם התערערו לי. ונוצר בראשי בלבול גדול מאד מכך. אני מתקשה לחפש מישהו שקצת מתמצא, משום בושה גדולה שבתוכי… למען השם – מה אני עושה???…

אבל אני לא באמת יכול לספר הרי לאף אחד משום ביישנות גבוהה שבתוכי רק לשלוח מייל אנונימי אליכם.

שלום לך בחור יקר ומיוחד
מכתבך המפורט והבהיר, פרט על נימים בליבי….
הרגש הראשון שחשתי הוא התפעלות של ממש מאישיותך הנעלית שניבטת מבין כתלי מכתבך. איזו מודעות עצמית, איזו יכולת לגעת ברגשות ולתת להם מקום! איזו שאיפה טהורה לעלייה אמיתית! אתה אכן אדם איכותי ביותר, ואני לא סתם כותב לך מחמאות.
וכל זאת אחרי שעברת שנים מאתגרות כל כך, בגיל כה צעיר.
אני מרגיש רצון כנה ללחוץ את ידך, ולהצדיע לך!

כשאני מנסה להסתכל על המכתב, נראה שבעצם כתבת כמין "סיכום סוגיא" על מצבך, כמו שמנתחים סוגיא ומסכמים את כל חדריה ומבואיה.
נגעת בכל הצדדים של המציאות, והקפדת לא לצייר את הכל באופן חד צדדי.
דיברת על כך שאתה רואה שאחרים מבינים את הסוגיא יותר טוב ממך, ומאידך אתה כותב "ולמרות שמספר הבחורים בישיבה שיודעים את הסוגיא באופן טוב יותר ממני נמוך מאד.."
למרות ההצלחות הגדולות והמרשימות שאתה "מודה" בהן, עדיין התסכול גדול.
יש לך הצלחה חברתית, אבל אינך נהנה ממנה, משום שמקננת בך מחשבה עקשנית ש'אני לא ראוי לזה'…
בקיצור: הכל הוא "גם וגם". אני גם מצליח וגם לא מצליח. אני מתפקד מבחינה רוחנית ברמה מאד גבוהה, אבל זה לא ממש אמיתי. אני עולה במעלות התורה והיראה, אבל מתוסכל…
זה סממן של סערה פנימית שאתה חווה. אותה סערה נותנת את הפרשנות שלה לכל מה שאתה עושה, והיא לא מתייעצת עם השכל שלך (כפי שרמזת באחד הסוגריים בדבריך). אתה מכיר בכך שמבחינה אובייקטיבית יש הרבה מה לקנא בך, אבל אתה ממש לא שמח ולא מרוצה.
מה שאני מבקש לומר לך, מהנסיון שלי, הוא:
דע לך שסוג הסבל הזה שאתה עובר, הוא דבר מצוי אצל בחורים מעולים, איכותיים ומובחרים. יש להם נפש עמוקה, וגם תפיסה רב ממדית על המציאות יחד עם שאיפות גדולות, ומתוך כך הם מרבים להסתכל על עצמם ולבחון את מצבם (בשונה מהטיפוסים ה"זורמים"), ומה שקורה כאשר אדם מרבה לבחון את מצבו ולהסתכל על עצמו 'מבחוץ', שהמוח מייצר מחשבות שונות שמערערות את היציבות של האדם. בהמשך אכתוב מה ניתן לעשות.
נקודה נוספת שלא תמיד בחורים אוהבים לשמוע היא, שהשנים הללו, הן אופייניות להתמודדות עם מחשבות שכאלה, כי בשנים האלה אתה מגבש את זהותך, אתה עדיין בשנות גיל ההתבגרות, או בתהליך היציאה מהן, ואלו שנים שמתאפיינות בסערות פנימיות. כך ה' עשה את האדם, כל אחד עובר את זה בדרך משלו, ורבים רבים חווים מחשבות של תסכול ממה שהם עושים, ולא משנה כמה הם מצליחים.
[יתכן גם שבעקבות חוסר היציבות שחווית בשנות הישי"ק, הנפש שלך מנסה לפצות על כך ב'עודף' עיסוק במצבך. אולי מתוך פחד פנימי שתיפול לתוך חוסר יציבות, לכן אתה עסוק בלבחון את הקרקע שעליה אתה עומד. זה טבעי ומובן לגמרי. חשוב שתבין שזה נורמלי.]
אני עצמי, בשנות הבחרות (עד אחרי גיל עשרים), חויתי תקופות מייסרות של מחשבות מעין מה שאתה מתאר – חוסר שביעות רצון מההישגים שלי, בדרגות חומרה משתנות.
היום אני מבין שזה סוג של התבגרות שעברתי. באותן תקופות מאסתי בכל מיני הישגים לימודיים ורוחניים שלי, ופתאום ראיתי בהם רק את הצד השלילי של "מה זה שווה, הרי כך וכך…"
אותן מחשבות מסוג זה, אינן שקר. יש בהן מן האמת, ואפשר לשמוע את ההגיון שבהן. אבל במבט יותר בוגר אתה מבין שהן נתפסות לצד השלילי ולא רואות את הריאליות והאמת היותר מורכבת.

אז מה אני מציע למעשה?
א) ראשית צריך להציג את מה שתמיד מדגישים משיבים במענה אנונימי: אינני יודע ממצבך, ונשמע שאתה מתפקד היטב. ועל כל פנים, במקרה של מצב חמור, של איבוד שליטה על המחשבות, ופגיעה בתפקוד, וכדומה, צריך לפנות לאיש מקצוע. אין שום בושה בזה ואין להמתין עד לקצה ממש.
מכאן אני אכתוב עצות מתוך נקודת הנחה שאין אנו אוחזים במצב שדורש טיפול מקצועי. [זאת ועוד, גם אם המצב לא מחייב טיפול, בדור שלנו אנשים רבים שמתמודדים עם כל מיני קשיים רגילים של החיים, פונים לטיפול רגשי שמסייע להם לעבד את מה שהם עוברים. ראשית מתקיים בזה "דאגה בלב איש ישיחנה" במציאות אוזן קשבת לקשיים, וכאשר מדובר במישהו שגם למד ומבין בכוחות הנפש, השיחות איתו יכולות לסייע ממש].
ב) חשוב מאד לקבל שהמחשבות האלה, נורמליות. ורבים מהאנשים המוצלחים שאתה מכיר, עברו תקופות כאלה. אז דבר ראשון: לא להבהל. ממש לא. חלק גדול מהקושי הוא לא עצם הדבר, אלא ההסתבכות בלקבל את הקושי.
ג) לא רק שזה נורמלי, ו"מה לעשות", אלא בסופו של דבר מכל הבלאגן הזה נוצרת צמיחה. זה לא סתם שכך ה' ברא אותנו שבשנים הצעירות שלנו אנו מלאים מחשבות לא נעימות ומבלבלות. זה כמו (להבדיל…) שכל אחד מאתנו עבר כאבי גדילה, ובקיעת שיניים בגיל הינקות. לא גדלים באמת בלי לעבור כאב. בדרך כלל, מי שרק "זורם", נשאר שטחי ומצומצם. אנו חבים לסערות הנפש שלנו, את החופים החדשים שיתגלו אחרי כן…
ד) כמו שיש תקופות כאלה ונדמה שהכל סוגר עלינו, ה' משנה עתים ומחליף את הזמנים, ובקרוב תגיע תקופה טובה יותר. אזכיר כאן וורט יפה על פרשת בשלח (הבעל"ט בקרוב) שמובא בספר של רבי נחמן טוקר ז"ל. אחרי שהתלוננו על המים במרה, הגיעו לאילים ושם י"ב עינות מים ושבעים תמרים, מה אנחנו לומדים? להראות לנו שאם רק היו מחכים עוד מסע אחד היו מגיעים לשפע של מים ותמרים, רק עוד טיפה לחכות עם הקושי והישועה קרובה!!
ה) לאחר מה שכתבתי ב"שבח" הסערות הללו, העיקר הוא הידיעה כיצד להתנהל בשעת סערה. והכלל הכי חשוב הוא לא להישאב לעין הסערה ולצאת משליטה. אבל איך נלחמים באותן מחשבות שתוקפות אותך/אותי/אותנו בזמנים הללו? התשובה היא שלא נלחמים, אלא פשוט עושים דברים שמרפים ומרפאים את הנפש שלנו. כולל ה'נפש הבהמית'.
יש כוח בנפש של "זרימה", "להקליל דברים", שהם נחוצים לנו מאד לבריאות הנפש. ומכל מה שאתה גוללת במכתבך עולה הצורך הנחוץ – להרפות מכל העיסוק המוגבר במה שאתה כן ובמה שאתה לא, ואיך אתה נראה כלפי חוץ ואיך אתה כלפי פנים…. פשוט לחיות את החיים בלי לחשוב יותר מדי. ואיך עושים את זה? משקיעים גם בתחומים שאינם השגיים, אלא פשוט נעימים.
ומה לדוגמה?
לעשות פעילות גופנית, כגון הליכות. זה ממש מרגיע וטוב.
לאכול דברים טעימים, ולא רק בתור "מצוה", אלא מתוך כוונה ליהנות. כן. ממש כדי ליהנות ולשמח את עצמי. לחיות גם את הרובד הפשוט שלנו, שרוצה ליהנות ופשוט עושה את זה. לדעת לעבור לפרקים – מהמצב המרומם של השטייגן והעיסוק ברובד הרוחני שלנו (שזה כמובן החלק המרכזי של החיים), אל מצב יותר זורם, של ביטוי החלק הגשמי שלנו. להתענג על צ'ונט טוב, או שוקולד משובח.
אם עושים את הדברים האלה, בלי נקיפות מצפון אלא מתוך הבנה שכך צורת אדם בריא בנפשו (ויש הרבה מה לספר על גדולי ישראל בתחום זה, כמה שהם ידעו את הסוד הזה), אז יש לפעולות הללו כוח מרגיע שנותן ביטוי גם לזרימה הפשוטה ומביאה למנוחה מהמחשבות התוקפות.
מוזיקה שאתה אוהב, זה מצויין. וחשוב להדגיש שוב: לשמוע מתוך שחרור ולהרגיש דרור.
ברור שכל העצות הללו אינן פתרון קסם, אך זה עוזר, מהנסיון שלי ושל אחרים.
אז בקיצור, כשאתה תבין שהמצב שאתה מתאר הוא נורמלי אצל בחורים רבים, בני עלייה, זה עצמו יכול להרגיע ולהנמיך את עוצמת המחשבות הללו. וכן כשתפעל באופנים שונים לחזק גם את כוח הזרימה והנפש הפשוטה שלא מבקשת כל הזמן לבדוק את הדופק הרוחני, אלא פשוט לחיות וליהנות מהשמש והאוכל והחברים… כל זה יכול לסייע.

כאן אני מבקש לחדד: טיפוסים שהם בלאו הכי זורמים מאד ומחוברים לרובד החומרי שלהם, אינם זקוקים ל'חיזוק' בכיוון הזה, אלא אדרבה, הם צריכים ללמוד ליהנות מלימוד ומחויות רוחניות, ולדעת לא רק "לזרום" אלא גם להביא את עצמם להישגים רוחניים… עיקר דברינו מתייחס לאנשים שהחלק של ה'זרימה' פחות חזק אצלם, והם עסוקים בלתפקד ו'לעשות מה שצריך', מבלי "לשחרר" כמעט. הם צריכים ללמוד את הצד השני.
הדבר דומה לאימרה חסידית שכל אדם צריך שיחזיק אצלו שני פתקים שיציץ בהם חליפות: האחד כתוב בו: "בשבילי נברא העולם", והשני כתוב בו: "תקוות אנוש רימה". ולפעמים אדם מסוים צריך במשך תקופה כלשהי להתמקד בעיקר בפתק אחד, וזולתו בפתק האחר.
על דרך זה אומר, ש ישנם אנשים שצריכים לעבוד על חיבור לרוחניות, ויש אנשים שדוקא החיבור לגשמיות הוא הצד הפחות חזק שלהם, וכדי להיות שמחים ובריאים, עליהם לפתח את היכולת לזרום עם החלק הפשוט יותר שבנו.

עוד שתי נקודות לסיום:
כתבת שאינך מסוגל לדבר על כך עם אף אדם. אני מכבד את הביישנות הזו, אך מאד כדאי להגיע למצב שתוכל לדבר על כך עם ההורים ושאר האנשים הקרובים אליך. ברגע שתבין שזה לא משהו מרעיש (למרות שאתה בפנים מרגיש מפורק ומיואש), אולי קצת יישבר המחסום.
לגבי הגלולה שהזכרת, זה נושא מאד חשוב שיש בו תועלת עצומה. כדאי להיות בקשר עם איש מקצוע מוסמך בתחום הזה (מוסמך דייקא, ועם המלצות מאנשים שמבינים. אם תרצה אוכל לעזור לך לבדוק), ולוודא שאתה ממשיך לקחת את הגלולה המתאימה לך. לפרט זה יש משמעות רבה הן לגבי היכולת השכלית והן הרגשית. מסתמא כאשר תהיה מסוגל לפתוח את זה עם ההורים, כל הנושא הזה יהיה יותר קל לטיפול, כי בדרך כלל זה תחום שההורים מעורבים, כדאי שהם יהיו בתמונה.

לסיום אני לא יכול להתאפק מלבטא שוב את ההתפעלות מהמכתב שלך, שממש ריגש אותי וגילה לפניי טפח מעולמך הפנימי העשיר והמרומם. אין ספק שאתה עוד תגיע רחוק בע"ה, ואז תסתכל אחורה ותראה איך צמחת מתוך התקופה הזו. רק לא להבהל, ממש אין סיבה.

הדברים נכתבים בשעת לילה מאוחרת… השקט שסביבי מביא אותי לדמיון שאני שומע את דפיקות לבך ורחשיו… ואני מנסה לשער, על מה אתה חושב בשעה זו…

תוכל לחזור ולפנות כדי להמשיך לדון בדברים ולדייק אותם,

תודה רבה שפנית (וסליחה על עיכוב התשובה)

אז בחור יקר, נפלא ומופלא

ה' עמך גבור החיל!

עליך תפארתנו וגאוותנו!

שלך,
ישי
yrlesser@gmail.com

גם לכם יש שאלה?

משהו מעיק על לבכם ואין לכם את מי לשתף? אתם מתמודדים עם קושי אבל מתביישים לשאול? כאן אפשר לשאול הכל!

השאלה תפורסם באתר רק אם תרצו בכך, ואם היא תאושר על ידי הוועדה הרוחנית (רוב התשובות שנשלחות אינן מפורסמות באתר). 

יש לך מה להוסיף?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות נוספות באותו נושא:

הציבור שלנו אכן גומל חסדים?

שלום אני בחור ישיבה, ב"ה מאוד מרוצה ומחזיק מהמגזר שלנו, ומאוד מאמין בטוב ובעדינות הנפש שהתורה נותנת. יש לי שאלה שמאוד מקשה עלי, הרי אנחנו מלאים חסדים ב"ה, נותנים צדקה

קרא עוד »
דילוג לתוכן