איבדתי אמון ולא יודע מה לעשות עכשיו עם החיים שלי

שאלה:

שלום לכם
אני בחור ישיבה בן 18 ואני לומד בשיעור ב' בישיבה במרכז הארץ את הישיבה גדולה התחלתי בישיבה אחרת ובחשש גדול ובמהלך השנה היו לי כל מיני קשיים חברתיים (ונעזרתי אז באתר שלכם – תודה על זה) בכל אופן לקראת סוף שנה הועפתי משם בבושת פנים בגלל סיבה שאני לא מאמין שהיא נכונה והכול היה כדי לפגוע בי
הטיעון הרשמי שלהם היה חוסר תפקוד אבל לי היה באותו זמן בעיה רפואית שהיה קיים משהו דומה לעוד בחורים לפני ואחרי שעפתי ורק אותי העיפו מה שגרם בכל אופן לכך שנאלצתי לעבוד לישיבה הרבה יותר מודרנית מה שבשבילי היה בדיעבד מההתחלה ויש לי שם קשיים בחברה ואני לא מוכן לפנות לצוות כי אני לא רוצה לסמוך עליהם וליפול שוב
ותכלס המצב כעת הוא שאני לא נהנה בישיבה מחוסר חברה (אני חדש בישיבה וגם אין לנו הרבה נושאים משותפים בהתחשב בעובדה שאני יותר 'צול' מהם) ובלי חברה וחברותא אני גם לא נהנה ללמוד והדבר האחרון שאני רוצה זה ללכת קיצוני לצד השני שזה להתחייל או שירות לאומי (על מובטל אין בכלל מה לדבר אני לא אוהב לרמות את עצמי) מה אני יכול לעשות?

 

שלום לך בחור יקר!

שאלתך נגעה בי,
שאלתך הסמויה והעמוקה.

שאלתך הפשוטה היתה, "מה אני יכול לעשות?"
מה תכלס' לעשות… לאיפה ללכת….. (דרך אגב השארת פתוח את האפשרות השניה – כתבת "או שירות לאומי", ולא כתבת מה הצד השני. הבנתי שמובטל זו לא האופציה השניה….).

שאלה זו היא שאלה טכנית מה לעשות בפועל.
אך היא טומנת בחובה את השאלה העמוקה, מה באמת אני יעשה?
כלומר מה אני רוצה לעשות. מה אני אמור לעשות. מה אני צריך לעשות. מה אני מרגיש שנכון לעשות.
אולי כשתהיה תשובה לשאלה הזו תהיה גם תשובה לשאלה מה תכלס' לעשות.

ושאלה זו הפנימית נגעה בי.
מכיון שזו שאלה שכל אדם בר מעלה שואל אותה.
מה הדרך שלי? מה המסלול שבו אני צועד?
ובמיוחד בגיל שלך, שזה גיל של בחירה! (שמת לב ש"בחור" זה מלשון "בחירה", כי זוהי התקופה שבוחרים….)
ודע לך שהשאלה הזו היא שאלה מאוד נכונה, ומאוד לגיטימית ומכוונת.

אך יש אנשים שאצלם השאלה הזו פוגשת ביתר שאת.
מכיון שהחיים הובילו אותם לשאול את השאלה הזו.
ואצלך ראיתי שהחיים הובילו אותך לשם.
סיפרת ותיארת בכנות רבה את שעובר עליך, ואת המסלול שעברת, ומכח כל זה הגעת לצומת שריבונו של עולם הוביל אותך, לשאול את השאלה הזו.
[דרך אגב כתבתי שסיפרת ב"כנות רבה" והתפעלתי מכך.
מהיכולת שלך להסתכל בצורה מפוכחת על המצב. לא לנסות ליפות או להסתתר מאחורי כל מיני הגדרות. פשוט פתחת את הלב וכתבת את אשר על ליבך. וזה אדיר!
אך יותר מזה.
דווקא בשאלה הזו ששאלת, ה'כנות' זה מצרך חשוב מאוד.
כיון שהדיון שלנו הוא מהותי ואתה בא לבחון את הלב שלך…. חשובה מאין כמותה הכנות.
בלי להיות אמיתי ולהסכים לקבל את כל מכלול הצדדים והמחשבות, אפשר לפספס את הנקודה.
שמחתי לראות את הכנות הן מצד הדבר הנפלא של זה.
והן מצד השאלה הספציפית שלך שחשוב בה כנות].

טוב,
אז בוא ניגש לדבריך.

אני רוצה להתחיל בנקודה שלא הבנתי בשאלתך.
קראתי אותה וחשבתי עליה שוב ושוב ולא הבנתי את ההיגיון שבה.
אבל אני כל כך מכיר את התחושה הזו. זו תחושה חזקה מאוד שיותר חזקה אפילו מההיגיון.

כתבת שאינך מסתדר בישיבה החדשה כיוון שזו ישיבה מודרנית, ואין לך 'חברה' שם כי אתה יותר 'צול' מהם. ומלכתחילה זה היה בדיעבד ללכת לשם, כי אתה שואף למקום יותר צדיק.
אז מה הפתרון שאתה מציע?
ללכת  קיצוני לצד השני (כלשונך), ללכת לשירות לאומי….
נראה לי יש לנו הסכמה לגבי זה ששירות לאומי זה יותר מודרני מהישיבה שבה אתה נמצא כעת, או לפחות יותר מודרני מהשאיפה שלך לישיבה יותר שמורה (לכן קראת לזה קיצוני).
אז אני לא מבין איך הפתרון לזה שאתה לא מסתדר עם בחורים יותר מודרניים, ואינך רוצה להיות בקשר איתם, זה ללכת לשירות לאומי.
שם הרי זה יותר מודרני כנראה, אז איזה פתרון זה? מה הרווח ללכת לשירות לאומי?

אבל כנראה שפשוט נמאס לך, נמאס לך להילחם, נמאס לך לנסות, נמאס להתאמץ כל כך….
אז זהו…. נשבור את הכלים וזהו….. נלך קיצוני עד הסוף…. נלך לשירות לאומי….
וזו תחושה מובנת מאוד….

אבל אם נמאס לך, אז יש לי פתרון יותר פשוט בשבילך.
תשבור את הכלים, תלך עד הסוף, תלך קיצוני ופשוט תשקיע בישיבה שבה אתה נמצא, תתחבר עם הבחורים שם. הרי גם בשירות לאומי זו התוכנית, לא?
התוכנית היא למצוא שם חברים, ולא להישאר בלי חברה גם שם. אז בוא תשקיע את האנרגיה הזו פה….
תשבור את הכלים ותהיה יותר מודרני!!! ופחות 'צול'…. אבל יותר צול משירות לאומי…

 

אבל למה בכל אופן אתה רוצה ללכת דווקא לשם?
ולמה באמת הרעיון ההגיוני שלי לא מתיישב על ליבך? (אני מאמין שלא חידשתי לך כלום, וכל מה שאני כותב הוא די הגיוני).
כי ככה הלב שלנו, כמו שכתבתי לך בהתחלה, החוויה פה יותר חזקה מההיגיון.
ומהי החוויה?
אני קורא לזה החוויה של "או הכל או כלום".
יש 2 קצוות. הקצה הטוב והקצה הרע.
ויש את האמצע.
וכל בני האדם נמצאים איפה שהוא באמצע.
פעמים הטוב מנצח ופעמים הרע מנצח.

המלחמה הזו קשה מאוד.
כל מי שנמצא במלחמה הזו יודע כמה היא קשה (למה אני כותב "כל מי" הרי בעיקרון זה כל אדם על היקום או לפחות כל יהודי. כי יש הרבה שהתייאשו ממנה, וכמו שנמשיך את הרעיון).

אבל יש בה במלחמה הזו קושי סמוי שחשוב לתת עליו את הדעת.
הקושי הרגיל הוא עצם המלחמה. אין כוח להילחם, יותר כיף לחיות איכשהו את החיים, ולהשתדל להנות כמה שיותר.
אך הקושי הסמוי בלהיות בלחימה לאורך זמן הוא להחזיק את 2 הקצוות במקביל כל הזמן. במיוחד שזה סותר. (תיכף אסביר למה אני מתכוון).

ומהקושי הזה אנשים נוטים לברוח….
איך בורחים?
מתייאשים….
ובוחרים בצד אחד!!!

אתן לך דוגמא לקושי הזה.
כשהייתי צעיר הכרתי בחור שלמד סדר א' רציני מאוד. ויום אחד הוא מספר לי שהוא רואה בלילות מדי פעם סרטים.
למה הוא סיפר לי את זה?
הוא טען שזה לא מפריע לו ללמוד. ואני לעומתו טענתי שאי אפשר גם ללמוד וגם לראות סרטים. זה מפריע אחד לשני.
לאורך זמן אני מאמין שצדקתי. כלומר שהוא היה חייב לבחור את אחד מן האפשרויות.
פיצול כזה לא יכול להחזיק לאורך זמן.
אך באותם רגעים לא בטוח שצדקתי….
ולמה?
כי אז הבחור היה תוך כדי המלחמה וההתמודדות. ואז באמת היו בו 2 צדדים פעילים חזקים.
צד אחד, רואה סרטים בלילה. וצד שני, לומד סדר א' ברצינות גמורה.
והוא נלחם. אולי אפילו בלי שהוא ידע, הוא נלחם (הרי לכן הוא פתח את הנושא איתי. אם הוא לא היה נלחם לא היה דחוף לו להכריז לי "לי לא מפריע לראות סרטים וללמוד"… אני לא שאלתי אותו על כך).

כלומר, יש בנו 2 כוחות פעילים כל הזמן.
והמלחמה מתחילה להיות מוכרעת (תמיד אפשר להתחיל אותה מחדש) כאשר הקושי הסמוי הזה משתלט. כאשר כבר אין כח להחזיק את 2 הצדדים, כאשר הסתירה הפנימית כבר מגיע להתנגשות חזקה מדי.
ואז צד אחד מנצח, לפעמים זה הצד הטוב שאומר, די, מאסתי כבר בצד הרע, אין לי כח להחזיק אותו. אך לפעמים זה הצד הרע שמנצח, כי כבר אין כח להחזיק את הצד הטוב כשיש גם צד רע פעיל כל כך חזק.
[ודע לך שזה אחד הסודות הגדולים של היצר הרע. הוא משכנע את האדם שהוא כל כך רע, כדי שלא יהיה לו כח להחזיק את הצד הטוב].

ההתנגשות הזאת יכולה לבוא לידי ביטוי בהרבה סוגי בחינות.
לא רק במעשים כמו הדוגמא שהבאתי. אלא גם בשאיפות.
התנגשות קלאסית אצל בני האדם היא, כשהשאיפה מאוד חזקה, אבל המעשים רחוקים מהשאיפה.
ואז יש מלחמה. הרצון להגיע רחוק לעומת המציאות בשטח קשה מאוד.
וגם שם יש בסוף 2 אופציות.
אחת, להפסיק לשאוף. שניה, להצליח להדביק עם המעשים את השאיפה.

אבל האמת שיש אופציה שלישית:

להחזיק את המלחמה!!!
כלומר כולנו רוצים שהצד הטוב ינצח, אבל לפעמים ההתנגשות גורמת שהצד הרע ינצח. כי הוא לא שורד את ההתנגשות הזו.
הפתרון הוא, להצליח להחזיק את 2 הקצוות במקביל!
לא להיבהל מהסתירה הפנימית.
גם אם השאיפה המקורית לא הצליחה, להמשיך לרצות! להמשיך לנסות! להמשיך לשאוף!
להמשיך להילחם! להמשיך! להמשיך! פשוט להמשיך!
יש כל כך הרבה רווחים מהמהלך הזה.
אחד מהם למשל, שהצד הפחות מוצלח לא ישפיע עלינו כל כך חזק.
ניקח דוגמא קטנה משאלתך – הרצון להשאר יותר 'צול' מהחברה ומצד שני החיבור אליהם בישיבה מעורר בך סתירה פנימית, אז הפתרון שהעלית הוא ללכת לשירות לאומי.
אך אם תצליח להחזיק גם את הרצון וגם את המציאות, מעבר לזה שלא תצטרך ללכת לשירות לאומי, יש רווח משני, והוא, שהחברה לא באמת תשפיע עליך כזה חזק. ולא תראה בחברים שם ניגוד כל כך חזק לשאיפותיך.

כלומר,
אני מציע לך להצליח להחזיק את 2 הקצוות הקיימים בך, ולהכיל אותם.
2 קצוות בכל התחומים.
השאיפה מול המציאות. הרצון מול המציאות. המציאות מול האפשרויות העומדות לרשותך.

אמון

כל מה שכתבנו מוביל אותי לעוד נקודה בשאלתך.
כתבת שאתה לא רוצה לפנות לצוות וליפול שוב.

אני מבין מאוד את התחושה שאי אפשר לסמוך על הצוות או על אי מי.
אבל אני רוצה להציע לך אפשרות.

שים לב שלסמוך על אנשים ולתת בהם אמון זה מורכב.
ונראה לי שאפשר להיעזר במה שכתבנו לעיל.

גם פה כדאי ללכת על קו האמצע….
כלומר, הרי זה לא שאינך מאמין להם ולא סומך עליהם כלל.
ניקח דוגמא, אתה סומך על זה שיביאו לך ארוחת צהריים?
ועל זה שיהיה חשמל?
כלומר אמון זה דבר בסיסי מאוד בקשר בין אנשים.
אבל לפעמים כיון שהתאכזבנו מהקשר כיון שנפלנו (כלשונך), אז כבר איננו מאמינים.

אבל האמת היא, שהאמון לא צריך להתפרק.
מ2 סיבות.
האחת קשורה אל מי שמאמין, ובמקרה שלנו 'אתה'. השניה קשורה למי שנותנים בו אמון, ובמקרה שלנו הצוות בישיבה או כל מי שתבחר לתת בו אמון בהמשך.
1. לגבי המאמין, גם פה כדאי לבחון את הכלל של "או הכל או כלום". האם בגלל שדבר אחד אינו אמין זה אומר שהכל לא אמין? האם בחלק מן הדברים אי אפשר לסמוך?
צריך להיזהר גם פה, לא ללכת לקצוות. יש אמצע!
אמצע שאומר, שאפשר גם להאמין וגם לא להאמין וזה בסדר שניהם יהיו במקביל באותו קשר.
2. לגבי מי שמאמינים בו, גם אצלו זה איפשהו באמצע, כלומר לפעמים הם באמת לטובתך ולפעמים לא, או לפעמים נראה לך שלא רק יש להם מניע אחר, או לפעמים אתה באמת צודק והם נגדך.
אבל זה לא חייב להיות 'שחור לבן'.
כי כל בני האדם מורכבים מגם וגם, כמו שהארכנו לעיל.

אני מציע לך הסתכלות כזאת שמחזיקה 'גם וגם'. שאומרת שהעולם הוא מורכב.
ואנשים הם גם אמינים וגם לא אמינים. (זה פחות ישבור אותך ויאכזב אותך, וזה גם יגרום לך לצפות מאנשים לפי פרופורציות נכונות כדי לא להתאכזב אחר כך).
ואתה גם 'צול' וגם לא. וגם שואף לטוב וגם לא. והמציאות כמו בני האדם גם כן מורכבת.

אני מאמין שההסתכלות הזו נותנת זווית חדשה.
ואולי תתן לך גם הסתכלות חדשה על השאלה שלך בחייך.|

מקווה שעזרתי לך בשאלתך

הצלחה רבה
שמעון

 

גם לכם יש שאלה?

משהו מעיק על לבכם ואין לכם את מי לשתף? אתם מתמודדים עם קושי אבל מתביישים לשאול? כאן אפשר לשאול הכל!

השאלה תפורסם באתר רק אם תרצו בכך, ואם היא תאושר על ידי הוועדה הרוחנית (רוב התשובות שנשלחות אינן מפורסמות באתר). 

יש לך מה להוסיף?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות נוספות באותו נושא:

איך לעודד לאהבת תורה

איך לעודד לאהבת תורה

בני, תלמיד כיתה ו' הוא ילד עדין ורגיש, אוהב לעזור בבית ולוקח אחריות. תמיד הוא הצטיין בלמודים כשהוא למד משנה הוא ידע את כל המשניות בע"פ עם הסבר לפרטי פרטים.

קרא עוד »

לא התקבלתי לישיבה שחלמתי עליה

אני בחור בן 17 מסיים ישיבה קטנה בהצלחה,אני נחשב מקול מאוד בחברה וכישרוני מאוד בלימוד, היו לי כל השנים , חברים טובים וכך עליתי והתקדמתי , לקראת ישיבה גדולה שעור

קרא עוד »
דילוג לתוכן