שלום רב! אני כבר שנים סובל לא יודע עם לקרוא לזה פחד קהל או פחד להיכשל אני נמנע כבר 6 שנים לעלות לתורה כי פעם האחרונה הייתה טראומתית לא הצלחתי להגיד את הברכות. וזה תוקע אותי ממש הילדים גם מתחילים לזהות אצלי את הפחד הזה וכל שבת זה סיוט וסבל ממש אשמח ליעוץ או מישהו שילווה אותי אולי לעזור להתגבר על הפחד
שלום לך ותודה על פנייתך,
צר היה לי לקרוא כי אתה סובל כל כך משך שנים ארוכות.
אתחיל מהסוף, אני חושב כפי שכתבת לפנות לאיש מקצוע שילווה אותך בעניין מאחר כדי להתגבר על הימנעויות כאלו ולמצוא כוחות וכלים לחשיפה מותאמת. מניסיוני אני ממליץ על מטפל בגישת CBT שמיומן באימון לחשיפות.
כדי להבין יותר במה מדובר ולתת לך מעט רקע שיעשה סדר אשמח להרחיב יותר:
ראשית: אתה מציין שזה סיוט עבורך וגורם לך סבל. הפרעה מוגדרת כזו כאשר היא בפועל מטרידה ומפריעה לנו לחיים והיא הטריגר שלנו לטפל בה. יש אנשים שלא עולים לתורה או ניגשים לעמוד אך זה לא מטריד אותם כלל ועיקר, אך אצלך העובדה שזה מטריד אותך, מעלה אצלך רגשות שלפחד מהקהל, מחוויית הכישלון ומהילדים שגם מזהים אצלך את פחד ובשל כך נחווה אצלך כסבל, מעיד על כך שזה דורש טיפול ועבודה כדי לחזור לאורח חיים מיטיב.
אישית אני חושב שהכי קל אולי לנטרל דווקא את החשש מהילדים שמזהים אצלך את הפחד, כי מי אמר שאבא שמגלה לילדיו רגש זו חולשה? מותר לך לתת לרגש הזה מקום ולהכיל אותו. זה שתחווה אותו או שהוא קיים אצלך לא אומר עליך שאתה לא טוב במיליון דברים אחרים, וגם לבטא את הרגש הזה מול הילדים ולשתף אותם באתגר שלך עשוי להיות אקט מועיל ומחנך בעיניי. גם בעצם כך שמדברים על רגשות ונותנים להם מקום, גם בכך שאבא הוא לא דמות מנותקת והירואית שיש לו רק מעלות אלא גם קשיים ואתגרים עימם הוא מתמודד וגם מנטרל את החשש ואולי אף ימלא אותך בכוחות כדי לתת להם דוגמא להתמודדות ותגובה מלמדת ליחס שלנו לכישלונות ולמידה מטעויות. בכל אחד מהם ישנו ערך ושיעור מלמד ומשמעותי לילדים שאתה יכול להעביר להם דווקא מתוך מצבך ומתוך ה"סינגור העצמי" והיכולת שלך לבטא את הקושי והסבל בפניהם זה גם יכול להיות מועיל בסופו של דבר עבורך.
ציינת במכתבך כי "אני נמנע לעלות לתורה כבר 6 שנים כי הפעם האחרונה היתה טראומתית" ומאז אתה מעדיף "להימנע" מכך. אך בסופו של דבר למרות ההימנעות שטכנית עוזרת אולי, בפנים נוצרת לך הרגשה עמוקה של סבל וכאב.
כדי להבין יותר את התהליכים הללו ואת הדרך שנמצאת בפניך על מנת לעזור לעצמך בע"ה אנסה לחבר זאת למושגים ולתת קצת רקע והבנה:
במושגים של עיצוב התנהגות של האדם ישנו מונח הנקרא "התנייה קלאסית". הכוונה היא להצמדה או קישור שהאדם (או בע"ח) לומד לקשר בין אירוע אחד לאירוע אחר. ממילא כאשר מופיע האירוע הראשון הוא מצפה שיגיע אחריו האירוע השני. אולי יצא לך לשמוע בעניין על הניסוי המפורסם של פבלוב שזיהה כי צליל הפעמון סימל לכלבים שבניסוי את הגעת האוכל וגרם בהמשך באופן אוטומטי אצלם לתופעה של ריור, גם כאשר הפעמון צלצל ללא הגעת האוכל. זוהי התנייה קלאסית.
ניקח לדוגמא אדם שחושש מנהיגה ברכב בשעה שיורד גשם ומעדיף להימנע מנסיעה ברכב.. איך זה קרה? אפשר אם תרצה לראות בכך שלושה שלבים:
- אירוע ניטרלי- (ירידת גשם בעת נהיגה)- אין תגובת חרדה
- אירוע ניטרלי (ירידת גשם) + אירוע מפחיד (תאונה) – תגובת חרדה מוצדקת לאירוע
- אירוע ניטרלי (ירידת גשם בזמן נהיגה)- תגובת חרדה מותנית
מערכת העצבים האוטונומית שלנו מורכבת משתי תת מערכות:
המערכת הסימפתתית- שמעוררת את המערכות הגופניות החיוניות לצורך התמודדות במצבי לחץ ומובילה בין השאר להגברת קצב הלב ולחץ הדם, והמערכת הפרה-סימפתתית- שאחראית לתפקודים הגופניים במצבי רגיעה ודואגת להסדרת קצב הלב, לחץ הדם וכו'
המערכת הסימפתתית פועלת באופן אוטונומי ועצמאי ואינה כפופה להחלטתו של האדם. האדם אינו יכול להפעיל או לכבות את פעולתה באמצעות החלטה בלבד (טכנית הוא יכול להכניס עצמו לסכנה כמובן ואז היא תופעל) אמנם מערכת זו נועדה להגן עלינו מפני סכנות ואיומים, אך היא אחראית גם להתניית פחד שהוא לא מוצדק באמת.
ניתן להקהות את הרגש, או להכחיד אותו כמו בניסוי של פבלוב, אך לאחר זמן מה מההכחדה נעשית "החלמה ספונטנית" של ההתניה והיא חוזרת.
ככל שהאדם ייחשף למצב שממנו הוא חושש ויעבור אותו בשלום כך ההתנייה תיחלש ותהיה בעוצמה שפחות מורגשת. לאחר מספר רב של נסיונות מוצלחות ההתנייה עשויה אף להכחיד את החרדה או לחוות אותה בצורה נמוכה מאוד, אך האמיגדלה לא שוכחת, ולכן גם לאחר הרבה נסיונות, יתכן שבאחת הפעמים התניית הפחד תתעורר ותופיע תגובת חרדה, בייחוד אם זה לאחר זמן רב של הפסקה לחשיפות שכאלו בהצלחה.
משמעות הדבר שרק חשיפה מדורגת לדבר שמפעיל אצלך את הרגש של הפחד, היא זו שתעזור לך להכהות את הרגש הזה ולא הימנעות שדווקא מזינה בסופו של דבר את הרגש הכואב.
הימנעות נחשבת כ"חיזוק שלילי"- למשל כאשר פוטרים מישהו מאחריות לביצוע משימה שקשה עבורו או כאשר הוא עצמו נמנע מפעולה, שיכולה לדרבן לעוד הנהגות דומה כדי להסיר ולמנוע את הבלתי נעים עבורו.
תגובת "הימנעות"- נוצרת ע"י חיזוק שלילי שמצמצם את ההתנהגות עוד ועוד.
באשר לסבל ולכאב שאתה חווה.
רבים וטובים סברו כי המקור למצוקה האנושית תלוי בחוסר כלשהו.
אלפרד אדלר למשל כיוון לכך שהמקור הוא בתחושות סבל מתמשכות של חוסר שייכות וערך
ויקטור פרנקל עסק בהיעדר מטרות וחוסר משמעות- "ריק קיומי". וציין כי המחלה החמורה ביותר בימינו היא "העדר מטרה, שעמום וחוסר משמעות ותכלית".
הרב קוק זצ"ל דיבר על חוסר אותנטיות. הגשמת מטרות שאינן תואמות לערכים שלהם אלא לציפיות חברתיות וערכים של אנשים אחרים. "הולך העולם וצולל באובדן האני של כל אחד". (אורות הקודש, ג, קמ)
ואילו הגישה ההתנהגותית תולה את מצוקת האדם לא בחוסר אלא בעודף. עודף של חיזוקים- חיובים ושליליים- שעלולים להוביל להימנעויות ולפגיעה בתחושת המסוגלות האישית, ובשל כך לייצר תחושת החמצה ורגשות שליליים נוספים כגון: מרירות, שעמום, ריקנות, תסכול, קנאה, חרדה, חוסר אנרגיה ודיכאון.
תהליך הליווי אליו אני מכוון אותך נועד כדי לתת לך את תעצומות נפש, הכלים והיכולת לעמוד בפני הפחד והחרדה שלך, להיחשף בצורה מדורגת לקושי ולחוות הצלחות חדשות בהתמודדות עם האתגר, שיובילו אותך בע"ה למצב שתרגיש שהקושי הוכחד או הוחלש ואתה מסוגל לבצע את הפעולה ולחוות ולהכיל את הרגש שנלווה אליה. זכור כי מידי פעם זה עלול לחזור אליך, במיוחד אם לא עלית לתורה לצורך העניין זמן רב, אך הכלים והנסיון הטוב יעזרו לך בע"ה להתמודד עם זה שוב ולחיות לצד האתגר באופן שתוכל להרגיש מסופק ולהוות גם דוגמא להתמודדות עבור ילדיך ובני משפחתך.
לסיום אני רוצה לצטט לך מסר מיוחד שכתבה הסופרת חני וינרוט ע"ה:
"משל למי שהיה רואה תולעת (גחלילית) והיה מתיירא ממנה (שנראית כגחלת אש) אמרו לו: מזו אתה מתיירא?! בלילה היא גחלת ויוקדת, יבוא הבוקר ואתה רואה שאינה אלא תולעת" (עפ"י פסיקתא רבתי לג, ב)
לפעמים הפחד הוא רק פחד, אך לא נדע זאת אם לא נלך לפגוש אותו, אם לא נתעמת איתו, נתייחס אליו ונעשה לו מקום. כמו שאדם לא מתעשר ביום אחד אלא אחרי עבודה קשה ומאומצת ככה לא נרפאים מהפחד ביום אחד אלא עוסקים בו, משקיעים בו, מטפלים בו ובבוא היום מגלים שהוא אינו אלא תולעת.
מאחל לך למצוא בעצמך את האומץ לפחד!
בידידות, אבי
