הבן שלי בחור ישיבה קנה סמארטפון

אנחנו הורים לשבעה ילדים שיהיו בריאים.

חרדים מבית

חרדים מבית, הגדולים בוולפסון השלישי בישיבה קטנה שעור ג', ישבה ליטאית מהטובות בירושלים. בן 16.

השלישי קנה אייפון באלול, נודע לנו בעשרת ימי תשובה, כל בין הזמנים סוכות הוא היה על האייפון בלי לישון. ישן בימים וער בלילות בצפייה.

הוא בחור מוכשר ומחונן.

מה עושים?

הוא אמר שלא ייקח את המכשיר לישיבה וכנראה לקח, לא ברור לי.

אנחנו משפחה  מיוחסת.
אנחנו חייבים יעוץ. הילד לומד טוב בישיבה ומוצלחת ובכל זכרון מעולה, מצליח בלימוד אוהב אותו ובקיא בכל התורה.

הישיבה לא יודעת את המכשיר.

אנחנו אוהבים את הילד רוצים לא לעשות טעויות במצב הרגיש מה עושים?

 

 

שלום לך, אם היקרה!

ראשית, אני רוצה להביע את הערכתי אליכם כהורים. ניכר היטב מתוך השאלה עד כמה אתם אוהבים את בנכם, דואגים לו, ומבקשים לנהוג בתבונה ובאחריות, כדי שלא לעשות חלילה טעויות במצב הרגיש הזה. עצם העובדה שאתם עוצרים לחשוב, מתייעצים ולא ממהרים לפעול מתוך סערת רגשות, ראויה להערכה רבה.

תראי, אנחנו כהורים מלאים בדאגות לילדינו. אנחנו רוצים עבורם את הטוב ביותר, משקיעים בהם את כל כוחותינו, ומקווים לראות אותם גדלים בדרך הישרה, בדרך התורה והיראה, כשהם שמחים ומצליחים.

וכשמתרחש דבר כזה, בפרט אצל בחור מצוין ומוכשר כמו שאת מתארת, הדבר עלול לערער אותנו מאוד. פתאום אנחנו מגלים שיש בחיים של הילד שלנו משהו משמעותי שאיננו שולטים בו, ואולי אפילו איננו יודעים עליו. זה בהחלט מעורר דאגה, ומחייב אותנו למחשבה מחודשת.

אימאל'ה, תשמור על האצבעות!

האינסטינקט ההורי הטבעי שלנו הוא פשוט למשוך את היד של הילד מהקומקום הרותח. הרי כך נהגנו מאז שהיה קטן: כשזיהינו סכנה, הרחקנו אותו ממנה. כשחשבנו שמשהו מזיק לו, אסרנו עליו. וכשהיה צורך, גם הפעלנו את הסמכות ההורית שלנו כדי להגן עליו.

אלא שכאן יש נקודה חשובה מאוד שכדאי להפנים, גם אם היא אינה קלה לעיכול: הבן שלכם כבר אינו ילד קטן. הוא הולך וגדל, והופך בהדרגה לאיש.

ועוד לפני שנדון בשאלת האייפון עצמה, אני רוצה לשתף אותך במחשבה כללית על חינוך ילדים מתבגרים.

רכבת נוסעת לתל אביב מהר

אני אוהב לדמות את החינוך להנעת רכבת על מסילה.

כשהרכבת עומדת בתחנה, אנחנו דוחפים אותה. בתחילה היא מתקדמת לאט, ואנחנו יכולים לכוון אותה, להאיץ בה, ואפילו לעצור אותה כשצריך. אנחנו משקיעים מאמצים עצומים כדי להעלות אותה על המסילה הנכונה, ולוודא שהיא מתקדמת בכיוון הרצוי.

אבל ככל שהרכבת צוברת תאוצה, כך הולכת ופוחתת היכולת שלנו לשלוט בתנועתה. מגיע שלב שבו כבר איננו יכולים לעמוד מאחוריה ולדחוף, וגם לא לעמוד לפניה ולעצור אותה בכוח.

ולא נותר לנו אלא לייחל ולהתפלל שהיא אכן תיסע לכיוון שאליו דחפנו לאורך כל שנות ההתנעה…

כי בסוף – בתוך הרכבת יושב קטר, ויש לו רצון משלו, ודעה משלו, וחיים משלו…

הבן שלנו הולך ונעשה אדם עצמאי. יש לו מחשבות, רצונות, התמודדויות, בחירות ותפקיד שייחד לו הקב"ה כאן בעמק הבכא. לא את כל הבחירות שלו נאהב, ולא עם כולן נסכים. אבל היכולת שלנו להחליט במקומו הולכת ומצטמצמת.

אפשר כמובן לעשות דרמה גדולה. אפשר לצעוק, לאיים, להעניש, לדרוש שימסור את המכשיר, או לשאוב הבטחות חגיגיות שלא יחזור לזה.

אבל כדאי שנשאל את עצמנו בכנות: האם כל אלו באמת ישנו את הרצון שלו ואת הבחירות שלו? האם הם יגרמו לו להבין ולהשתכנע? או שאולי הם רק ילמדו אותו להסתיר טוב יותר את מה שהוא עושה?

אינני אומר שאין מקום לגבולות, או שאין לנו עוד אחריות כהורים. בוודאי שיש. אבל חשוב שנבין שהכלים שהיו יעילים כשהיה בן שמונה, אינם בהכרח הכלים הנכונים כשהוא בן שש עשרה.

אנחנו השקענו שנים רבות כדי להעמיד אותו על המסילה הנכונה, וכעת עלינו ללמוד בהדרגה להפקיד בידיו את ההגה, ולקוות ולהתפלל שימשיך לבחור בדרך הטובה שחינכנו אותו אליה.

אז מה בכל זאת עושים?

אני רוצה להצביע על שתי נקודות שלדעתי הן החשובות ביותר במצב שאתם מתארים.

אייפון זו בעיה – או פתרון?

הנקודה הראשונה היא לנסות להבין מה באמת מושך אותו לשם.

קל מאוד לראות את האייפון ולהתייחס אליו כאל הבעיה, הרי הוא יכול לכלות שם זמן כה רב, ומי ידוע למה הוא נחשף שם…

אבל כדאי שננסה להתבונן מעט יותר לעומק.

מה הוא מוצא שם? מה כל כך מושך אותו? האם זו סקרנות טבעית של נער בגילו? האם זה הצורך בעצמאות, בתחושה שהוא כבר גדול ומחליט בעצמו? האם זו משיכה לחידושים ולגירויים? ואולי הוא מוצא במסך מפלט מאיזה קושי, חסר או תחושה שאיננו מודעים אליהם?

אולי הוא נמשך לשם לא כי זה בעיה, אלא כי בשבילו זה פתרון לבעיה אחרת?

אני לא יודע את התשובה, וגם אתם אולי עדיין אינכם יודעים.

אבל חשוב שנבין שלפעמים מה שנראה לנו כבעיה, הוא עבור הילד דווקא פתרון לבעיה אחרת. זה לא פתרון עבורנו כמובן, ואנו לא נגיד "טוב שיהיה שם", אבל כן דורש חקירה והבנה – האם הוא נמשך לשם, או נדחף לשם? האם הוא הולך, או בורח?

וכדי שנוכל להבין אותו באמת, אנחנו מגיעים לנקודה השנייה, שהיא בעיניי המפתח לכל העניין.

מחניך לחבר

הנקודה השנייה היא הקשר שלכם איתו.

בגיל ההתבגרות מתרחש תהליך מופלא ורגיש מאוד. הילד שלנו הופך בהדרגה מילד ומ'חניך' ל'חבר'.

עד היום עיקר הקשר בינינו היה קשר של הורים וילד. אנחנו היינו אלו שאומרים מה לעשות, מה מותר ומה אסור, והוא היה זה שאמור לשמוע בקולנו.

אבל כעת היחסים צריכים להשתנות בהדרגה. מבלי לוותר על המקום ההורי שלנו, אנחנו צריכים לבנות איתו גם קשר של חברות, של אמון, של קרבה ושל שותפות.

אם נתעקש להמשיך ולחנך אותו בדיוק כפי שחינכנו אותו כשהיה ילד קטן, אנחנו עלולים לגלות שבסופו של דבר הפסדנו את שני הדברים: הוא ישים פס על ההוראות שלנו, ותמורת ציות נקבל ניכור והתרחקות.

ולכן, אני מציע לכם להשקיע עכשיו את עיקר המאמצים דווקא בזה.

תהיו חברים שלו!

תדאגו שיהיה לו כיף בבית. שיהיה לו נעים לחזור הביתה מהישיבה. שהוא ירגיש שבבית שלו יש אנשים שאוהבים אותו, שמעריכים אותו, שמתעניינים בו, שטוב להם בחברתו, ושהוא תמיד רצוי ואהוב אצלם.

האמיני לי, קשר כזה יכול לשמור עליו הרבה יותר מאלף אזהרות, הוראות ונאומים, עלונים וציטוטי רבנים על סכנות האינטרנט וטומאת הטכנולוגיה…

בחור שמרגיש טוב עם עצמו, שמרגיש אהוב ושייך, שיש לו מקום בטוח לחזור אליו, מקבל בכך כוח עצום להתמודד עם פיתויים וקשיים. אמנם גם בחור כזה עלול לטעות ולהיכשל, אבל יש לו עוגן יציב שמסייע לו לחזור ולבחור בטוב.

ויש כאן עוד רווח חשוב מאוד: ככל שהקשר ביניכם יהיה קרוב ופתוח יותר, כך יגדל הסיכוי שתוכלו להבין מה באמת עובר עליו. מה חסר לו, מה מטריד אותו, מה מעסיק אותו, ומה הוא מוצא באותו מכשיר.

אולי תגלו משהו שלא ידעתם. אולי תבינו שיש צורך רגשי או חברתי שאפשר לתת לו מענה אחר, בריא ונכון יותר. ואולי פשוט תגלו נער סקרן, מוכשר ומתבגר, שמנסה למצוא את מקומו בעולם.

אהבה אינה תוכנית גמילה

אבל יש כאן תנאי אחד חשוב מאוד.

החברות הזו צריכה להיות אמיתית.

לא חברות שנועדה רק לגרום לו לזרוק את האייפון. לא אהבה שמטרתה לגרום לו להתנהג כפי שאנחנו רוצים, ובכך תמו שידורנו.

וחלילה לא קשר שבבסיסו עומדת המחשבה: 'בא נהיה נחמדים אליו קצת, כדי שיחזור למסלול וזהו'.

לא.

אנחנו צריכים לאהוב אותו באמת, כפי שהוא. גם כאשר הוא בוחר אחרת ממה שהיינו רוצים. גם כאשר הוא מאכזב אותנו. גם כאשר קשה לנו להבין אותו.

אנחנו צריכים להיות חברים, ברמה שבאמת כיף גם לנו עצמנו עם החברות הזו. הרי הוא גדל, הוא כבר נהיה איש קטן, הוא יכול לעניין אותנו ממש בניתוחים, במחשבות, בדעות, כמו אדם בוגר.

זה לא אומר שאנחנו מסכימים עם כל מעשיו. אפשר בהחלט לאהוב מאוד, ובאותה נשימה לומר בשקט ובכנות שיש דברים שמדאיגים אותנו ושאיננו מסכימים איתם.

אבל הוא צריך לדעת שהאהבה שלנו אליו אינה עומדת למבחן בכל פעם שהוא עושה בחירה שאינה לרוחנו.

וחברות אמיתית מתחילה קודם כול בהקשבה.

להקשיב לו. לשמוע מה יש לו לומר. להתעניין במה שמעסיק אותו, גם כשאלו דברים שבעינינו נראים שוליים או חסרי חשיבות. לתת מקום למחשבות שלו, לרגשות שלו ולרצונות שלו.

לא להפוך כל שיחה לשיחה חינוכית. לא לחפש בכל משפט הזדמנות להעיר או להוכיח. לפעמים פשוט לשבת איתו, לדבר, לצחוק, וממש ליהנות באמת מהחברה שלו.

טוב לי שוקולד של אמא מאלפי זהב וכסף

ואני רוצה לומר לך, כאמא, שיש לך כאן תפקיד חשוב ומיוחד.

את יכולה להעניק לו את החום, את הרוך ואת תחושת הבית שאין להם תחליף. ובחייו של בן ישיבה, אני מרבה לומר להורים כי לאם יש תפקיד חשוב הרבה יותר משל האב!

בלי הגזמה, אצל מאות בחורים ראיתי זאת, כיצד דווקא בגיל הקר והמנוכר הזה, ובפרט בתנאי החיים של הישיבה – החום של האם הוא עוגן ממשי וכמעט ערובה להצלחה!

איך אם מבטאת אהבה לבחור ישיבה? לכל בית יש את השפה שלו. יש בתים שבהם זה חיבוק חם עם נשיקה כמו בילדות, יש בתים שבהם זו מילה טובה והבעת הערכה. לפעמים זו עוגה טעימה ששולחים איתו לישיבה, יציאה משותפת למסעדה וזמן איכות רק איתו, או אפילו רק סדינים נקיים וריחניים שמחכים במיוחד בשבילו כשהוא חוזר הביתה.

אין לך מושג מה עושה לבחור, חפיסת שוקולד קטנה עם סמיילי, שהוא מגלה בתיק בדרך לישיבה. כמה כוח זה נותן, כמה חום זה משדר.

אלו דברים קטנים לכאורה, אבל הם אומרים לו בלי מילים: אנחנו חושבים עליך. אתה יקר לנו. אנחנו שמחים בך, אנחנו אוהבים אותך!

רמזים מיותרים

מעבר להקשבה, אפשר מדי פעם לומר בצורה כנה מה חשוב ומה רצוי, אבל לא להרבות בזה כלל. ובודאי שלא להפעיל שיפוטיות יתר, או להפוך כל שיחה להזדמנות "להשפיע עליו".

תאמיני לי, הוא יודע היטב מה משמח אתכם ומה מעציב אתכם. הוא מכיר את הבית שבו גדל, את הערכים שחינכתם אותו עליהם, ואת הדרך שאתם מבקשים עבורו.

אין צורך להזכיר לו זאת שוב ושוב.

וככל שהוא ירגיש שאוהבים אותו ורוצים בקרבתו בלי תנאים, כך יש סיכוי גדול יותר שגם הוא ירצה מעצמו לשמח אתכם, להוקיר אתכם, ולשמור על הקשר היקר ביניכם.

אז אף מילה על האייפון?

זה לא אמרתי. אפשר לשוחח איתו, אבל לא להטיף. ולא לחזור ולשנות שוב ושוב. אפשר פעם אחת בהזדמנות טובה, לפתוח שיחה כנה (והיא לא יכולה להיות הראשונה בסדרה! זה רק אחרי שהתבסס קשר חם חיובי וטוב בכמה פגישות), ואז להציף את הנושא.

את יכולה להביע את עצמך בצורה כנה, לומר שאת דואגת לו, שלא יימשך ויאבד שליטה על עצמו, שלא יתמכר לזה ולא יצליח לעזוב בכלל, ולתת לו מקום אמיתי להביע את עצמו. מה מושך אותו, למה, והאם יש דרך להגיע להבנות, למינון אחר, לעזיבה.

אבל זו חייבת להיות שיחה נעימה וכנה, שלא נגמרת בפיצוץ ובתחושת מחנק בגרון, אלא בהרגשה גם שלו שמבינים אותו, שהוא בסדר, שהוא ילד טוב ושהרצונות והחשקים שלו – לא נעלמים מעיניכם, אלא הם חלק מסיפור שאליו הוא יכול לדון גם איתך.

שיר המעלות

ולסיום, אני רוצה להזכיר לך משהו חשוב.

את מתארת בחור מוכשר ומחונן, שאוהב את לימוד התורה, מצליח בישיבה ובעל זיכרון נפלא. אלו מעלות יקרות מאוד, והן לא נעלמו רק מפני שהוא קנה אייפון.

אל תתנו לדאגה מהמכשיר להסתיר מעיניכם את כל הטוב שיש בו.

המשיכו לראות אותו כבחור הטוב והיקר שהוא, להאמין בו, להעריך את מעלותיו ולשמוח בהצלחותיו.

בעזרת ה', עם הרבה אהבה, סבלנות, קשר חם ותפילה, תזכו לראות אותו ממשיך להתפתח, להתבגר ולמצוא את דרכו הטובה, בדרך העולה בית ה'.

אני מאחל לכם בכל ליבי שתרוו ממנו ומכל ילדיכם רוב נחת דקדושה, ושיזכה למצות את כישוריו הנפלאים בתורה, לגדול בתורה וביראת שמיים טהורה, ולהיות מקור של שמחה וגאווה לכם ולכל משפחתכם.

בהצלחה רבה ובברכת רוב נחת!

ישראל כ.