שלום אני בחור ישיבה בן 22 לומד באחת הישיבות הטובות ביותר, ואני לא מהבחורים הכי מוצלחים שם בלשון המעטה בין בגלל סיבות שאני אשם בהם ובין בגלל דברים שלא תלויים בי (ברור שיש לי מעלות שאין לאף אחד אבל אני מדבר על הפן הלימודי והחברתי) וכל פעם שאני חושב על הדבר הזה זה עושה לי הרגשה של קנאה רעה, ולחץ שאני גם רוצה להיות כמוהם, ובפרט שאני לקראת התקופה של שידוכים, ורציתי לשאול איך אני עושה שיהיה לי רק קנאה חיובית (קנאת סופרים תרבה חכמה) ולא קנאה שלילית של דיכאון וכו'.
תודה רבה על כל מה שאתם עושים למען עם ישראל.
לפונה היקר, הבחור החשוב הי"ו,
קראתי את הדברים שלך בתשומת לב.
זה באמת ממש נכון, שתחושות של קנאה הם קשות מאוד 'קשה כשאול קנאה'. במיוחד כפי שאתה ציינת שאתה גם מרגיש אשם בחלק מהדברים שהביאו אותך להיות במקום הזה. תחושות האשמה וחרטה, תמיד בכל מצב, הם ממש "אוכלות" את האדם מבפנים…
בנוסף הרי אחת הצורות שלנו להתמודד עם תחושות של קנאה היא הידיעה והאמונה, שהכל בא מהקב"ה ונגזר מלמעלה [מסילת ישרים פי"א ד"ה הקנאה] וכו', אבל כאשר אתה מרגיש שאתה אשם בחלק מהדברים אז אתה בעצם יודע שזו לא הייתה "גזירת שמים" אלא זו היתה בחירה שגויה שלך… הניסיון לפרש את הדברים בדיעבד כתלויים בגזירת שמים, לא כ"כ מצליח, כיון שלכל הפחות התחושה שלנו היא שזה תלוי בידיים שלנו הרי באותו זמן זה היה נתון לבחירה שלי…
תחושות הקנאה מרוקנות את האדם מכל טוב, ומייצרות אצלו תחושה שהוא לא שווה שום דבר אם אין לו את המעלה ואת היתרון שיש לפלוני. הידיעה או ההסתברות, שיש לפלוני גם חסרונות שאין לך, לא עוזרת לך כלום בשלב הזה, שכן מנגנון הקנאה מצליח לייצר איזה תחושה, תחושה שהיא יותר חזקה מהידיעה, כאילו כל הטוב שבעולם נמצא אצל אותו פלוני, והמעלות שאתה יודע שיש לך מאבדות כל ערך וכל משמעות, לעומת המעלות שאתה רואה אצלו ושלך אין אותם.
במסגרת ישיבתית, מלבד מה שתחושת הקנאה בין החברים היא נפוצה מאוד [נתקלתי בזה אין ספור פעמים], היא גם מובנת והגיונית. הרי מדובר על מסגרת בה נמצאים מספר גדול של צעירים באותה שכבת גיל, כולם עסוקים באותו תחום, בעלי אותם שאיפות, לומדים את אותו דבר. בנוסף הנמצאים בה שוהים בה רצף של תקופות ממושכות, עם מעט מאוד מבט וקשר לעולם החיצוני. הסיטואציה הזאת מייצרת בקלות אצל תלמידי הישיבה מבט ייחודי משלהם על העולם, מבט שאינו מושפע כ"כ מהעולם החיצוני. מי שנחשב טוב ומוצלח בישיבה, נתפס בעיניהם כדמות נערצת מאוד וכפסגת השלמות, בו בזמן שיתכן בהחלט שאותה הדמות אם תוציא אותה מבין כותלי הישיבה, או אם תכניס לישיבה איזה שהוא אדם עם מבט חיצוני [כמובן אנחנו מדברים על אנשים ת"ח ויראי שמים], הדברים ייראו אחרת לגמרי.
ככל שאנחנו מתקרבים לתקופה של שידוכים, ה"קיטלוג" הזה נעשה מתוח ומאיים יותר ויותר. התפיסה של בחורי הישיבות שהשווי שלהם ב"שוק השידוכין" נמדד לפי המעמד שלהם בישיבה ולפי סולם הערכים הפנים ישיבתי, מכניסה את הרבה מהם למירוץ לחוץ ואינטנסיבי להיכנס ל"שורה הראשונה".
בשלב הזה תחושות של קנאה נעשות נפוצות וחזקות עוד יותר, כיון שמה יעזור לבחור דנן, החפץ כל כך בשידוך נחשב ומבטיח עם סידור כלכלי מופלג, הידיעה שיש לו הרבה מעלות חשובות למשל בנושא של מידות או בין אדם לחבירו, או כל מיני כישורים אחרים, בזמן שמה שנדרש עבור שידוך מהסוג הנ"ל הוא להיות ברשימה של הטובים ביותר.
גם הידיעה והאמונה שלנו שכל הנושא של שידוכין הכל נגזר על האדם מהשי"ת, וארבעים יום קודם יצירת הוולד וכו', לא תמיד מרגיעה אותנו, כיון שזה לא משתקף במציאות הגלויה לעין. במצב הזה אנחנו יכולים למצוא את עצמינו עסוקים בדברי חז"ל אלו הלוך ושוב אין ספור פעמים, ומסקנות ברורות אין לנו. אלו סוגי מחשבות שנראות לנו כל פעם כמחשבות רציניות, אבל בפועל הם לא מובילות לשום מקום, אנחנו פשוט לועסים את אותם מחשבות שוב ושוב, לכאן ולשם.
חז"ל אומרים 'הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", בפשטות ניתן להבין את דברי חז"ל אלו, שחז"ל באים לומר שהרגש של קנאה הוא רגש שלילי, רגש מזיק, ועלינו להילחם בו בכל הכח, אחרת הוא עוד עלול להוציא אותנו מן העולם.
אבל לעומת זאת, כפי שציינת אתה בדבריך, הלא ידוע גם המושג '[ב"ב כא, ב] קנאת סופרים תרבה חכמה' [מדרש תהלים -שוחר טוב] שאילולי הקנאה אין העולם עומד, ואין אדם נושא אשה, ואינו בונה בית וכו'. ניתן לחלק את זה לשתים ולומר, וכך גם אתה הבנת, שיש שני סוגים של קנאה "קנאה רעה" ויש "קנאה חיובית", וזו בעצם היתה השאלה שלך "איך אני עושה שיהיה לי רק קנאה חיובית". אני רוצה להציע אפשרות אחרת במקצת, מדובר על אותו סוג של קנאה רק שלקנאה עצמה יש פן חיובי ויש פן שלילי, שניהם "יושבות" על אותו הבסיס. נדמה שאף אתה מרגיש את זה, ולכן אתה אומר שאתה לא רוצה להתפטר לגמרי ממידת הקנאה, כי אתה מרגיש בתוך עצמך שהמידה הזאת היא בבסיסה חיונית וחיובית.
אפשר להוסיף על זה שאף שני הדברים הנוספים שחז"ל מנו באותו משפט "תאוה" ו"כבוד", הלא הם גם שני דברים שעצם מציאותם אצל האדם הוא לא שלילי, אדרבה אין העולם מתקיים בלי שיש באדם את כח ה"תאוה" .[עיין יומא סט ב].] ובלי שיש לאדם את תכונת ה"כבוד". [יתכן אף שההסבר הוא שכגודל הכח העוצמה והפוטנציאל שהקב"ה נתן בתכונות האלו לבנות, כך גם יש בהם כח עצום של הרס וחורבן, זה לעומת זה עשה האלוקים, ואכמ"ל] אבל במינון מסוים ובהקשר מסוים, בלי איזונים ובלי בלמים, זה עלול להיות מסוכן ולהוציא את האדם מן העולם.
לפיכך אל לו לאדם לחוש בושה ואשמה בעצם קיומם של ג' מדות אלו אצלו, אלא עליו לשים לב לנתב אותם למקומות הנכונים, במינונים המתאימים, ובהקשר הנכון.
לכן כדאי שנתבונן מעט בטיבה של מדת הקנאה, וכך נוכל לאט לאט בעה"י לעבור משימוש מזיק ופוגעני במדה הזאת, לשימוש מועיל ובונה.
הייתי רוצה לעשות איזה אבחנה, בין "צרות עין" לבין "קנאה". כאשר צרות עין משמעותה, שהאדם לא יכול לשאת ולראות טוב אצל חבירו שאין לו. החוויה הפנימית של "צרות עין" היא שהאדם שרואה טוב אצל חבירו הוא "צובע" את חבירו בטוב גמור ומוחלט, ואת עצמו נעדר המעלה הזאת, הוא "צובע" בשחור גמור ומוחלט, הוא חווה את עצמו כפגום ובעל מום מול המעלה המסוימת הזאת שאין לו, כחלק מראותו את עצמו כ"רע" הוא מתמלא בזעם ותופקנות על הטוב הזה והוא רוצה לפגוע בו, הוא חווה אותו כאילו בגלל שיש את זה לפלוני לכן אין את זה לי. כאשר הוא לא יכול לפגוע בו, או שהוא לא מרשה לעצמו לפגוע בו, מסיבות של מצפון דת או בגלל שזה לא מקובל בחברה, אז הזעם הזה מופנה כלפי עצמו והוא בעצם תוקף את עצמו, ומכאן הרגשות הכעס האשמה וגם הדיכאון, זוהי תוקפנות שמופנית, בלית ברירה, כלפי ה"עצמי" שלי. אדם כזה לא יכול לקבל טובה מחבירו, ואם הוא קיבל איזה שהיא טובה הוא יעשה כל מאמץ או להחזיר לו מהר את הטובה בכפל כפליים, או לחילופין להכחיש ולהתכחש לזה. היות וזה שלשני יש טובה שאין לו, זוהי תחושה קשה ורעה. [אגב, לפעמים אנחנו רואים אנשים ש"מחמירים" לא לקבל טובה מאף אחד, כאילו בשביל "לא להיכשל" בחיוב של "הכרת הטוב", כאשר השורש האמיתי של זה הוא כנ"ל, הוא פשוט לא מסוגל לשאת את העובדה שהוא קיבל טוב מחבירו].
לעומת זאת "קנאה" משמעותה היא שכאשר האדם רואה טוב אצל השני, זה לא מייצר אצלו חוויה שלילית, העובדה שלפלוני יש משהו שאין לו, לא "מאיימת" עליו, הוא חי עם זה בשלום, אדרבה הוא מסוגל לשמוח בשמחתו של השני, ביודעו שזה שיש לו מעלה פלונית זה לא הופך אותו לסמל השלימות, וזה שלי אין את זה זה לא הופך אותי לסמל הכישלון. הוא רוצה להתחבר ולקבל גם מהטוב הזה, וזה יכול להיות באמצעות לקבל טובה מהפלוני הזה, או ללמוד ממנו איך להגיע לזה, או בכל דרך אחרת. הוא גם נעשה מסוגל לבקש טובה מחבירו, לקבל טובה, ולהכיר טובה. אין שום רצון פנימי להכחיש ולהתכחש לטובה שהוא קיבל מחבירו. אנשים גם נהנים לקבל ממנו טובות היות ואין בנתינה שלו שום הרגשה של התנשאות.
אפשר לחלק את זה גם לעמדה כללית של בני האדם, ישנם אותם אנשים החווים את כל העולם, וגם את עצמם, מאוד חזק ב"שחור" ו"לבן". נתחיל בעולם :מישהו טוב הוא כולו טוב, ומי שהוא רע הוא כולו רע, [דוגמא: השמאלנים הם… צריך להרוג אותם…] ויש אנשים שיודעים לשאת ולקבל עמדות יותר מורכבות ולהבין שבקבוצה הזאת או באדם הזה, יש גם חלקים טובים יותר וטובים פחות רעים יותר ורעים פחות. אם פלוני עשה משהו רע זה לא אומר שכולו רע. נעבור לעצמי : אם אני רואה בעצמי איזה תכונה לא טובה כל כך, זה לא אומר שכל כולי אדם שלילי. וגם אם אני עשיתי משהו לא טוב, זה לא אומר שאני כולי "לא טוב". אני יכול לחוות את הטוב ואת הרע שלי ביחד כמקשה אחת של אדם שלם…
זוהי תיאוריה מעט מופשטת, אבל ההבנה שלה יכול לעשות קצת סדר במה שאתה מרגיש, וככה לנסות לשרטט איזה מפה יותר בהירה. ככל שאנחנו נדע לפתח בעצמינו את העמדה הזאת השניה, בו אני מצליח בו זמנית "להחזיק" בראש שלי ובנפש שלי, את הטוב ואת הרע, את המעלות ואת החסרונות, את הפלוסים ואת המינוסים, של אחרים וגם את שלי. תהיה לנו עמדה נפשית בריאה יותר וככה נוכל לעבור, לאט ובהדרגה, מעמדה של "צרות עין" לעמדה של "קנאה".
אבחנה נוספת שאני חושב שכדאי להכיר אותה בהקשר הזה. נקרא לזה: "עצמי אמיתי" ו"עצמי כוזב".
האדם יש בו תכונות, מזג, נטיות מדות ועוד ועוד. במקביל, העולם שאנחנו חיים בו יש לו דרישות, מוסכמות, ערכים, תרבויות, ועוד ועוד.
יש אדם שחי כל הזמן כשה"קשב" שלו כלפי העולם החיצוני, מה הם הדרישות הנורמות והסטנדרטים של העולם, לצורך הענין הזה, זה יכול להיות גם ההורים שלו, המשפחה שלו, החברה שלו, הישיבה שלו וכן הלאה. הוא יתאים את עצמו לחלוטין לעולם החיצוני ממנו. נקרא לזה "עצמי כוזב", היות והוא לא חי את עצמו באמת הוא חי את עצמו בהתאם לדרישות של הסביבה, הוא לומד כמו "שמקובל" ללמוד, [או כמו שאבא שלו רוצה שהוא ילמד] מתי שמקובל ללמוד, את מה שמקובל ללמוד, הוא מתפלל וכו'. ככה לאט לאט נבנה אצלו "עצמי כוזב", הוא לא בא במגע בכלל עם העולם הפנימי שלו, זה בכלל "לא מענין" מה קורה אצלו בפנים, העיקר הוא מה הדרישות של הסביבה.
יש עצמי אמיתי זה האדם שחי את עצמו את הרגשות שלו את הכוחות שלו וכו' בלי שום התייחסות למה שקורה בעולם החיצון, הוא מנותק לגמרי מהסביבה שלו, הוא כמו חי בתוך בועה, הוא יכול לפתח דעות מוזרות באופן קיצוני עד כדי שיהיה קשה לתקשר איתו, הוא ילבש ויתנהג באופן חריג. שני הדמויות האלה מוכרות לכולנו מכאן ומשם. העמדה הבריאה יותר היא היכולת להיות באמצע ולשלב בין שני הצרכים האלה.
מצב בריא – הוא האדם אשר הבנת העולם החיצוני ואת כלליו, ובמקביל שמירה על 'מגע' עם העולם הפנימי. אנחנו חולמים אוהבים וכו', המגע הזה הוא מאוד מאוד חשוב, מי שמחובר לעולם הפנימי שלו, בשביל לקבל החלטות חשובות בחיים כמו שידוכין לימודים וכו', אתה חייב להתבונן פנימה, מי שאין לו מגע עם העולם הפנימי שלו הוא ישאל רק שאלות 'החברה תאשר את זה…' 'אבא שלי ירצה…' וכו'
מצב לא בריא 1 – כשיש יותר מיד עולם פנימי, כלומר, הוא לא כ"כ מתחשב בעולם החיצוני… הוא לא מספיק חי בעולם החיצוני… הוא מתוסכל מהעולם החיצוני כל הזמן, הוא כל הזמן כועס על העולם היות והוא רק חי את העולם הפנימי שלו, רגשית הוא לא מוכן לקבל שהעולם לא מתאים את עצמו אליו…
מצב לא בריא 2 – יותר מדי עולם חיצוני. ואז מה קורה, דיכאון אנחנו לא מרגישים כלום, אנחנו לומדים בישיבה מצוינת, קבענו חברותא עם הבחורים המצוינים, עשינו שידוך מצוין וכו' וכו' אבל הכל כי ככה אמרו לנו, ככה הכתיבה לנו החברה המשפחה העולם וכו', אבל אני לא מרגיש כלום, המצב היותר קיצוני הוא שהוא אפי' לא חווה דיכאון אלא הוא חי כאילו חיים מאושרים אבל מי שבא איתו במגע מיד מרגיש שאין לו עולם פנימי, הוא רק מצטט פתגמים… שוב דבר לא אמיתי אצלו…
בהקשר של קנאה, הדבר הזה הוא מפתח גדול להבנת הדינמיקה של הקנאה בצורה הלא בריאה שלה, אדם כזה שהקשב התמידי שלו הוא לעולם החיצון הוא לא מתעסק בכלל עם העולם הפנימי שלו, אז המתח שלו מהעולם החיצון הוא גבוה, וכאשר הוא נמצא במקום בו בדרישות החיצוניות הוא לא נמצא בפסגה, הוא נאשר בלי כלום, הוא חווה את עצמו חסר ערך. לא כן כאשר הקשב שלו יהיה ממוקד במקביל גם פנימה החוויה שלו תמיד תהיה משולבת בין מה שקורה חוץ ממנו לבין מה שקורה בתוכו, הוא "ניזון" משניהם, פעם מזה ופעם מזה…
לצעירים בגיל שלך זה כ"כ נפוץ וטבעי, שה"עצמי האמיתי" שלך לא בנוי עדיין כל הצורך, ומכאן התחושות הקשות של הקנאה.
אבל כדאי מאוד, ובמיוחד לפני שאתה מתחיל את תקופת השידוכין בו אתה נדרש לקבל החלטה שיש לה השלכה ארוכת טווח, להתחיל לעשות, לאט ובהדרגה, איזה שהיא עבודה בכיוון הזה, לבנות את ה"עצמי האמיתי" שלך, להיות קשוב למה שקורה לך בפנים, למה שאתה מרגיש, למה שאתה חושב, למה שאתה אוהב, וכן הלאה.
בעה"י, תהיה לעבודה הזאת, השפעה רבה על ההרגשות שאתה מתמודד איתם, ותהיה לזה גם השפעה רבה על השידוך שלך, אתה תבחר את בת הזוג שמתאימה לך, לתכונות שלך, לשאיפות שלך, ולהשקפה שלך.
יש עוד הרבה מה להאריך בדברים האלה, אבל נראה שלמסגרת המצומצמת הזאת, זה היה די והותר.
לסיום, אני מעתיק לך את דברי הגאון ר' שלמה וולבה זצוק"ל בספרו עלי שור ח"א מה שכתב בענין הזה, כדאי להתבונן בדברים שלו, תמצא שם גם חלק מהדברים שהוזכרו כבר, מומלץ לקרוא אותם בשימת לב, ואני בטוח שבעה"י, מכל זה ביחד תהיה לך לתועלת מרובה.
"אולם אתה יותר ממה שאתה רואה ומעריך את כוחות שכלך, אתה רואה כישרונות חבריך, ואצל עצמך אתה רואה רק את מה שאין לך, מה שיש לאחרים. הלימוד המשותף דוחף אותך יום יום לגבולות אלה, רשמים שליליים אלה מצטברים יום יום, בתחילה לא הרגשת בהם, בבואך לישיבה אולי היו לך דמיונות מופרזים על עצמך וכישרונותיך, אבל יום יום ראית יותר ויותר כישרונות של אחרים, מגרעות שלך… וביום אחד נתמלאה הסאה , הנך חש בעצמך כי אין לך כלום, לא כשרון ולא הצלחה ולא תקוה, רק אפיסת כח, עצבות, וצער.
הרגשה זו נקראת קנאה. ותהא זאת נחמתך, ידידי, כי כל צעיר סובל מקנאה, ועל אחת כמה וכמה בן ישיבה, אין לך מקום בו היגיעה הרוחנית כה מאומצת כמו בישיבה, ולכן אין גם מקום המעמיד את האדם בבהירות כה רבה על כוחותיו הרוחניים וגבולותיהם.
המכיר את עצמו ויודע תכונותיו, ויודע כי מה שחננו הבורא ית' מתנה גדולה היא, ואם רק ינצל את כוחותיו יגיע לכל מעלה חמודה, וישיג בתוה"ק מה שהבו"ע רצה שהוא ישיג, ובאופן שהבו"ע רצה שישיגהו, אדם זה אינו סובל עוד מקנאה.
אבל הצעיר אשר טרם מכיר את עצמו ותכונותיו הכרה מפוכחת וברורה, הנו מביט על עצמו בעיניים לא לו… הוא מודד את עצמו בקנה המידה של חבריו, מה שהוא רואה אצל חבריו זו בעיניו הטוב, והוא רוצה להיות כמוהם, לכן המגע עם החברים מעמיד אותו תמיד על גבולות שכלו וכשרונו, והוא רואה עצמו לא מתוך עצמו, אלא מהגבולות, ושם הוא רואה אצל עצמו יותר את השלילה, זוהי בחינה של רקב עצמות קנאה, הנגוע בקנאה הוא מזניח את הטוב והחיובי אשר חננו ה' עד כדי "רקב עצמות", ורק מעלותיהם של אחרים חבריו וסביבתו הן מעלות בעיניו.
התבונן איפוא ידידי … דע לך כי עבודה גדולה וחשובה מוטלת עליך, והיא להכיר את אשר חננך בוראך במעלות וכשרונות נעלים ולהכיר, כי חלקך בתורה שמור לך לבד, וכל החברים שבסביבתך לא יגעו בו כי אין יד שכלם מגעת לחלקך המיוחד לך…. הרי עליך להתבונן כי הבורא ית' אינו רוצה, שכל בני אדם יסתכלו בתורה באותו מבט, וילמדו באותה דרך, ויבינו אותו דבר, אלא כל אחד בגישה שלו, לפי כשרונותיו שלו, וביגיעה המיוחדת לו, ואז כלם יחד יזכו לתורה שלמה !!
סוף ציטוט מדברי הרב וולבה זצ"ל.
מוקירך ומכבדך מאוד,
מאחל מכל הלב להצלחתך ולפריחתך,
ישראל מאיר
