רציתי לשאול….
רציתי להבין האם הפרעת אישיות במבט התורה היא מחלה או מידות פגומות?
ואם זאת מחלה האם נחשבים בגדר שוטה?
שלו' וברכה,
במענה לשאלה בנוגע להפרעות אישיות.
תוכן השאלה מתייחס למבט התורה על הפרעת אישיות, וההגדרות המדויקות של התופעה לפי התורה.
חשוב להדגיש, שככל שההשלכות של השאלה נוגעות לנושא הלכתי מובהק [חיוב במצוות, אחריות בנזקי ממון, מינוי שליחות, ועוד] הרי שבסופו של יום, הדבר צריך להיבדק מול פוסק הלכתי מוסמך.
במקרה שלנו נראה שהשאלה נוגעת יותר להיבט ההשקפתי של הנושא, הרי שנוכל לנסות קצת להרחיב את המושגים וככה להבין יותר טוב את המקרה שלפנינו.
אני רוצה דווקא להתחיל מההיבט הקליני של המושג, ואח"כ נוכל לבחון את זה לפי מבט התורה, לפי עניות דעתינו.
באופן כללי בשדה הקליני מקובל להתייחס להפרעות אישיות, כדבר שנע על איזה שהוא רצף, הכוונה היא שיש בזה דרגות שונות של התופעה, ומדרגה מסוימת ומעלה זה יוגדר כבר כהפרעה.
כך שבזה שקבענו [וכאן המקום להדגיש שחשוב מאוד שהקביעה או האבחון ייעשה על ידי איש מקצוע מוסמך, היות וההגדרות הם מאוד מתעתעות וחמקמקות. לקביעה כזאת יש לא מעט השלכות מעשיות, כך שנושא האבחון הוא מאוד משמעותי.] שפלוני סובל מהפרעת אישיות, אין זה אומר עדיין מספיק על מה החומרה של ההפרעה, הקביעה שמדובר בהפרעת אישיות נוגעת יותר למאפיינים של ההפרעה, ולאו דווקא על החומרה ועל העוצמה שלהם.
עצם זה שנקבע לזה השימוש במונח 'הפרעה' מבטא את העובדה שהאבחנה מאשרת את העובדה שהתופעה היא אכן 'מפריעה', היא פוגעת בתפקוד [החברתי, משפחתי, תעסוקתי, ועוד…] וקשה להסתגל אליה. אבל כאמור יתכן שמדובר עדיין בדבר שאפשר לכנות אותו בתוך הטווח של שפיות. בדרך כלל כשקבע איש מקצוע על מישהו שיש לו הפרעת אישיות, זה יותר בא להגדיר את סגנון ההפרעה, ואת דרכי הטיפול וההתמודדות איתה.
ישנם אנשים הסובלים מהפרעת אישיות בדרגה כ"כ חמורה, שהדבר יכול לפגוע ב'בוחן המציאות' שלהם [הם כאילו רואים מציאות שונה מאשר כולם…] במצב כזה, יתכן שאפשר יהיה להגדיר אותם, לכל הפחות בהקשר לדבר הזה בו נפגע 'בוחן המציאות' שלהם, כסוג של 'שוטה' לפי ההגדרות של התורה ושל חז"ל.
יחד עם זאת חשוב להבין, שההגדרה הזאת לא אומרת, שלא ניתן להתמודד עם זה, ושלא ניתן לטפל בזה. יש מגוון כלים ודרכים, דרכם ניתן לטפל באנשים כאלה ובבני משפחותיהם.
אני מתרשם מהשאלה, שהשואל \ ת, מתמודד עם הפרעה כזאת במשפחה הקרובה או בחברים לעבודה וכדו' או שהפונה בעצמו מאובחן ככזה [פחות נראה לי סביר, מהסיבה הפשוטה, בדרך כלל, הסובלים מהפרעת אישיות הם בטוחים שהבעיה היא לא אצלם, הבעיה היא אצל כולם…].
במקרה הזה, אני רוצה להוסיף, שקשרים משפחתיים, זוגיים, או קשרים אפי' של חברות, עם בעלי הפרעת אישיות, הם מאוד קשים ומטלטלים.
יש נטייה חזקה לבני המשפחה להרגיש הרבה רגשות אשמה, היות והדפוס המניפולטיבי שלהם הוא כזה שמשאיר את הסובבים בתחושת אשמה שהם לא בסדר, ואילו הוא בסדר גמור…
גם כאשר הם עצמם לא רוצים לגשת להדרכה וטיפול, וזה ממש מצוי, יש מגוון כלים ושיטות, באמצעות ניתן ללמד את בני המשפחה שלהם איך לחיות איתם במינימום קונפליקטים, ובכמה שפחות רגשות אשמה, בושה וחרדה.
נקודה נוספת שחשוב להבין, שההפרעות האלו כמו גם הפרעות נוספות, טבועות ומושרשות ממש עמוק בנפש שלהם. עלינו לנסות, [וזה אתגר לא פשוט לפעמים] להתייחס אליהם, בהבנה שהתפיסות וההתנהגויות האלו, בשלב זה, אינם מצויות בשליטה שלהם כמעט. נתון זה כשלעצמו לדעתי, עדיין לא אומר שההגדרה שלהם היא של "שוטה", היות וכאמור הגדרה כזאת מתאימה יותר לאלו אשר בוחן המציאות שלהם נפגע, או שהיכולת התפקודית שלהם מאוד נמוכה.
כאשר אנחנו משתמשים בביטוי 'מדות רעות' לפעמים זה מבטא עמדה יותר שיפוטית וביקורתית, אשר ככל שעמדה זאת היא מובנת ואינטואיטיבית לכל מי שיש לו מגע קרוב עם בעלי הפרעת אישיות, יחד עם זאת היא לא מועילה ולא מקדמת אותנו לשום מקום, וגם לא מגינה עלינו מדפוסי ההתנהגות הכ"כ קשים שלהם.
אני סבור גם, שהתפיסה הזאת, מעוררות בנו תסכול רב, היות וזה גורם לנו לחשוב שאנחנו סך הכול מתמודדים כאן עם אדם בעל מדות רעות, שיכול היה ללמוד מוסר ולפתור את בעיותיו…
עצם המונח "מדות רעות" גם מייצר בנו תחושה לא נעימה כשלעצמה, המחשבה שאנחנו חיים עם, [וזה לא משנה אם מדובר על בן זוג, ילד, או מישהו קרוב אחר] מישהו "פגום" כזה, זה יכול לעורר בנו אפי' מעט דחייה.
דבר נוסף שארצה להוסיף כאן, שכאשר אנחנו מנסים לנתח את התופעות האלו במונחים של ספרי מוסר, מאמרי חז"ל וכדו', זוהי שפה שיכולה לגרום לנו כל מיני הטיות לא נכונות בפרשנות שלנו.
חז"ל ורבותינו הקדמונים ע"ה, השתמשו בשפה משלהם, שלא תמיד אנחנו יודעים לתרגם אותה נכון לעולם המעשה שלנו. לכן אני סבור שכדאי יותר בדברים האלה, להימנע מזה ולפנות לאפיקים אחרים שמדברים בשפה ובמונחים שיותר תואמים לשפה היום יומית שלנו ויותר מחוברים לעולם שלנו.
לפעמים הדבר הזה נובע מהצורך הנואש כ"כ שלנו במצבי קושי ותסכול, להמשיג לעצמינו את מה שקורה לפנינו, ואז באופן אוטומטי אנחנו פונים לשפה המוכרת לנו מספרי חז"ל וספרי המוסר, אבל כאמור הרבה פעמים הדבר הזה יכול לתעתע בנו.
עצם העובדה שלא ניתן לטפל בבעלי ההפרעות האלו באמצעות לימוד ספרי מוסר, זו ההוכחה הגדולה ביותר לזה שכנראה שכאשר ספרי המוסר והיראה דיברו על מדות רעות, לא על זה הם דיברו. יכול להיות שהם דיברו על התופעות האלה אבל ברמה יותר חלשה, רמה כזאת שמאפשר לאדם להיות מודע לעצמו ולעשות עבודה עם עצמו. לא כן במקרה דנן, בו מדובר על הפרעה ברמה אחרת, שבדרך כלל נדרשת עבורה התערבות חיצונית ומקצועית.
אם היו לי מעט יותר נתונים, באיזו הפרעה מדובר, ובאיזה הקשר אתם נתקלים בה, הייתי יכול לנסות להרחיב עוד קצת. בשלב זה ניסיתי יותר להתייחס באופן יותר אוניברסלי למושג הפרעות אישיות בלי לרדת לרזולוציות מדויקות.
יש בפניכם דרך לא בהכרח קלה ופשוטה, אבל בהחלט אפשרית בס"ד לצלוח אותה, ובסופו של דבר אני מאמין, וראיתי כאלה בנסיון שלי, שאפשר גם לצמוח מקשיים כאלו.
בברכה,
ישראל מאיר
