שלום רב,
אני בת 34, גרושה בלי ילדים גרה אצל ההורים, יש לי קושי גדול מאוד שהתחיל מזמן ורק מתעצם עם השנים. העניין הוא מערכת יחסים בתוך המשפחה, בעיקר מול אמא שמשפיע על כולם.
אמא היא אדם ביקורתי מאוד, כל היום מסבירה לי למה אני לא בסדר, ואת מה אני צריכה לתקן ולשפר בעצמי, בכללי נותנת כל הזמן תחושה שהאי חכמה ממני ורק היא יודעת מה טוב עבורי, התחושה היא שאני ממש לא הילדה שהיא ציפתה לה, אנחנו שונות באופי מאוד. היא טיפוס דומיננטי, עוצמתי שלא משאיר מקום לאף אחד. ואני עדינה ורגישה מאוד. (אם שמעתם על המושג אדם רגיש מאד) בכללי אני מרגישה חסר גדול מאוד, אני זקוקה לאהבה ולחום, והאי בכלל לא שם. לדוגמא לפני מספר שבועות לא חשתי בטוב והיא ממש כעסה עלי שהכל פסיכולוגי, אני חשתי כאבים בחזה, דופק מהיר, סחרחורות וכאבים בכל הגוף והיא אומרת לאבא שלי "תעזוב אותה היא סתם משוגעת" הרגשתי כל כך נטושה. גם הרופא לא הבין מה אני רוצה, למעשה אחרי בכיות ותחנונים הגעתי עם אבא שלי לרפואה דחופה שם נאמר לי שזה נשמע כמו תסמינים של הנגיף … חזרתי הביתה בוכה בהקלה שסוף סוף מישהו הבין אותי מאז אני מחלימה ב"ה. הקושי הזה שכל בוקר היא היתה צועקת עלי כמו מטורפת כמעט שאלך לעבודה, ולא מרשה לאבא לדבר איתי חצי מילה. מבחינתה הכל פסיכולוגי…
ויותר מזה היא שולחת את האחים הנשואים לצעוק עלי גם !!! וגם הם משתפים איתה פעולה במקום להקשיב לי. ואחר כך אח שלי הנשוי מסביר לי כמה זה חשוב ביקור חולים בתור מחלים הלך לבקר אנשים חולים בבית וזה ממש החיה אותם. ואני רציתי לצעוק עליו שאולי זה יפה אבל אחותו שוכבת כמעט חודש פעם אחת לא יכלת להתקשר לדרוש בשלומה? פעם אחת התקשר רק כי אמא אמרה לו לצעוק עלי שאלך לעבודה…. אני מרגישה שעם כל הכבוד אין לי שום דבר משותף עם הנשואים פשוט כלום. הם לא מוכנים להקשיב לי בכלל. חברתית-גם מאוד מאוד קשה לי, אני לא מכירה בנות במצב שלי וגם ארגונים שועזרים לנשים גרושות לא עוזרים לגרושות בלי ילדים. אני מרגישה שמשפחתית קשה לי מאוד מאוד, אין לי ביטחון שהאנשים בבית אוהבים אותי ודואגים לי ורוצים בטובתי. אני כל כך רוצה להתחתן ובינתיים זה לא קורה. חולמת על ילדים משלי וגם זה לא קורה בינתיים… עצובה מאוד ודי בטראומה התחושה הזאת שאנשים סביבי אני לא יכולה לסמוך עליהם. זה מלחיץ. אני בקשר עם מטפלת רגשית מצוינת, בתקופת הקורונה הרוב היה מרחוק, ושוב גם כאן נכנס הפחד מאמא (שיש לציין משתדלת שלא ינהל לי את החיים אבל לא תמיד בהצלחה) בגלל שהמטפלת אינה מהציבור החרדי אז אמא לא מרשה לי ללכת אליה, ואני לא חושבת שזה משנה, כי אישה מאוד מיוחדת עם הכרות ארוכה עם בנות כמוני, אני מרגישה שהיא מעריכה אותי מאוד על המקום הרוחני שבו אני נמצאת וכן היו פעמים שהבנו שזה שאלה לרב. העובדה היא שמאז שאני אצלה מצאתי לפחות מקום אחד שנותן לי אהבה וחום, שמקבל אותי כמו שאני, שנותן לי תקוה, שמאמין בכוחות וביכולות שהשם נתן לי, טוב שם מאוד. מבחינתי כל עוד המצב החברתי והמשפחתי שלי כזה אני איתה בקשר. היא מבינה את המקרה המיוחד שלי ועונה גם בין פגישות לטלפון/למייל. רב ששאלתי אמר שזה לא קשור אליה אם זה טוב לי זכותי ללכת אני לא צריכה רשות ממנה. אני מבינה את זה אבל היא לא, בחינתה כיבוד הורים זה תרוץ טוב בשביל לנהל לילדים את החיים. יש כאן בעצם כמה שאלות, אולי פשוט תאור מצב מתמשך שנהיה קשה יותר בשנה האחרונה בעקבות המצב. לא יודעת. לפעמים אני חושבת לעצמי מי יתחתן עם מישהי כמוני עם כזה סיפור? אני חוששת שאשאר לבד.
שואלת יקרה,
עוד לפני שנענה תשובה,
תרשי לי להגיד כמה מילים?
אני מורידה את הכובע בפנייך… אבל באמת.
במצב מורכב כל כך
בו הייאוש, החידלון, והמרמור הם אויבים מרים שעורבים מכל פינה
את מנסה לשמור על שפיות…
לעזור לעצמך
להרים את הראש איכשהו ולקוות לעתיד טוב יותר…
בראש ובראשונה חשוב שתביני כמה זה לא מובן מאליו…
כמה ההתמודדות שלך היא "מסלול למיטיבי לכת" וכל התקדמות
וכל ניסיון לחשוב חיובי ולהתקדם למקום טוב הם מאמץ אדיר וראוי לכל הערכה.
ועכשיו-
בואי נתחיל מעובדה "פשוטה" שיש ארגון ל"רווקות גרושות"
היכרתי אותו כשהוא היה בחיתוליו..עד שהוא התבסס יותר
את יכולה לפנות אלי באישי ואני אתן לך פרטים של ה"מייסדת" שלו
חברה קרובה ואהובה שגם כמוך מצפה לישועה.
רק אחרי שמכירים את העולם הזה מעט מקרוב מבינים כמה זה מורכב…
יש כאן קונפליקט עצום-
מצד אחד -את כבר ישות בפני עצמך…
כבר יצאת מרשות הוריך ועברת את הגיל בו את מבקשת מאמא רשות ללכת לחברה..
אבל בפועל את עדיין גרה איתם בבית משותף
וזו בהחלט "סיבה למסיבה" :(((.
המצב המתוח להערכתי בינך לבין אימך נובע גם מהבדלים אישיותיים
אבל גם מהתמודדות שונה מאוד.
כלומר-
אמך שרוצה כבר לראות אותך נשואה, מסודרת, מנהלת סדר חיים שמתאים לגילך
מנסה לגרום לזה לקרות בדרכים שהיא יודעת לגרום לדברים לקרות-
ל"עזור" לך להיות אקטיבית
לגרום לך להצליח בעבודה ושיהיה לך שם טוב כשמבררים עליך
להסביר לך כמה חשוב להתנהג כך וכך ולא אחרת-
כי בעיניה "בן אדם נורמלי" לא אמור להיות כל כך רגיש וזקוק לזמן איכות לעצמו…
ואם זה לא עובד ואת לא מבינה מה שלהערכתה את אמורה להבין.
אז היא גם פונה לאחיך ומנסה לרתום אותם למערכה.
האם היא צודקת?
לפי אמות המידה שלה-לפי מה בעיניה בחורה בגיל שלך אמורה לעשות- אולי כן.
האם זה מה שיעזור לך להתמודד ?
התשובה מיותרת…
את בנויה אחרת.
ומעבר לזה במצב שלך אני מניחה שיש דברים שלוקחים לך
פי 10 יותר אנרגיות מאשר אם היית בחורה בת 20….או אישה ל3 מתוקים בת 30…
וזה כל כך טבעי.
האם את אמורה ללכת לפי הלך רוחה של אימך?
זו הרי לא שאלה של מה לעשות היום או מחר
אלא האם את אמורה להתאים את עצמך למבנה הנפשי
ואופן החשיבה של אימך?
מוזמנת ללמוד הלכות כיבוד הורים ולהבין עד כמה ריבונו של עולם
לא מצפה מצפה מאיתנו להיות העתק הדבק של ההורים שלנו והדפוסים שלהם.
גם כן אם בעיניהם זה הישר והנכון.
מה כן?
אם כבר ניסית הכל
כולל להעריך את עצמך על החוזקות שיש בך ואת עצמך כמו שאת
ועדין המתיחות קיימת.
אני ממליצה לך ממש לחשוב על שינוי הנתונים
אין טעם לשהות במקום ששואב אותנו ולחכות שמישהו ישתנה ויהיה לנו קל יותר
תחשבי על אופציה לשכור יחידה עם שנים שלושה דיירות שנמצאות במצב דומה לשלך
זה אמנם לא אידיאלי ,
אבל אידיאלי עוד פחות מלשהות בבית הוריך ולהזמין לעצמך פיצוצים על ימין ועל שמאל.
כי את הדרך של אמא שלך להשיג תוצאות ושינויים את לא הולכת לשנות
לא משנה כמה את צודקת
המצב הזה מורכב מאוד עבור שניכם
ואת מוזמנת להיות הראשונה שעושה לו סוף
ולא ממקום של מרדנות והתרסה
אלא ממקום של הערכה על כל השנים שהבית היה לך לאכסניה
אבל עכשיו- נכון יותר לכולן לעבור שלב.
אני מניחה שזה לא דבר של מה בכך
ומומלץ שתעברי את זה מתוך תמיכה של מישהי קרובה
שתדחוף אותך הלאה-
אבל בסופו של דבר זה ימשוך אותך מהביצה הטובענית שבה את מצויה כרגע.
וגם ייתן לך תחושת יציבות וביטחון כאדם שמסוגל לעזור לעצמו ולא להישאר במקום שמטביע אותו.
דבר שיעזור לך גם הלאה בעזרת ה' כשתהיי בצומת של לקיחת החלטה על בניית הבית שלך בעז"ה.
זה גם ישפיע על הארגיות שלך ויזמין לך אנשים אחרים וטובים לחיים שלך
ועוד דבר-
חשוב לא פחות
תדעי לך שיש מישהו ששם אותך בצומת הכואבת הזו
למה? לא נדע…
הוא נמצא איתך בכל רגע ורגע בכאב, בחסר, בסחיטה הנפשית הפנימית.
ויש לו תוכניות רק להיטיב לך.
אני מניחה שאת מודעת לזה
לא יודעת עד כמה את חיה כך ביום יום. כי כשנמצאים במערה
לפעמים מתקשים להאמין שמישהו חצב אותה אך ורק בשביל נקודת היציאה…
אבל ככל שמנסים להיאחז בידיעה הזו
כך המציאות נהיית נסבלת יותר גם אם עדין לא רואים את האור המיוחל בקצה המנהרה.
בהצלחה המון המון
