אולי תהיו מקום מפלט עבורי לכניסה לחיים טובים יותר.
אני בת סמינר חרדית לגמרי (לפחות מבחינה חיצונית) משתדלת כל כך להראות מצד אחד צנועה ומצד שני טוב (הרבה בנות בטוחות שזה לא אפשרי).אבל כמו הרבה נערות שגרות בבתים שהטכנולוגיה חוגגת בו הן באינטרנט, סרטים, סדרות וכווו……אני חיה בשני עולמות שכל אחד ממנו יש משקל רב בתוכי מצד אחד זה הרוחניות, בניה מצד שני בורחת לעולם שכולו גועל אחד גדול אבל מושך אותי ואני אומרת את זה בדגש חזק כי אין מקום יותר נמוך מאיפה שהגעתי ואני לא אומרת את זה כדי להתגאות או להתנשא, כי אני פשוט לא מאמינה שהגעתי למקום הזה. אני לא רוצה את זה. אבל איך אפשר? אני תופסת את עצמי בשיניים בכל כך כאב ואז שאני לא מצליחה כועסת על עצמי ונכנסת לדיכאון ומרורים. וכל זה שההורים לא יודעים ועכשיו אני נוגעת בנקודה רגישה כל כך שהיא החתונה. אז תביני שאחרי כל זה (הסרטים) אני עוד צריכה להקים בית ויש לי כל כך הרבה שאיפות. איך אפשר אני לא מוכנה לזה לא נפשית (ועוד אחרי כל מה שראיתי) ואולי גם לא רוחנית .ואחרי כל זה אני יודעת שאם רוצים אז אפשר ואבא לא ייתן לבן אגוזים שהוא לא יכול לפצח אותם . אני עברתי הרבה דברים בחיים (פגיעות וכווו..) קיבלתי טיפול הדרך לשינוי לא צלחה (לא היה כימיה) היה הרבה הקשבה אבל לא כלים להתמודדות אני רוצה להשתנות…
אני רק צריכה כלים.
מבחינתי להגיע לעוד טיפול, זה אבוד מראש.
אולי יש דרך אחרת?
כותבת לך בבכי מר בתקווה גדולה לשינוי.
תודה מראש זה לא ברור מאליו.
תודה , תודה ושוב תודה ענקית. —
שלום יקרה,
אהובה בגוף, נפש ורוח.
איייי
כל כך קשה לחיות בין שמים לארץ.
תמיד בערבוב, שייכת לעפר ולאור בו זמנית.
ברשותך נקח פסיעה אחת קטנה, הצצה למחוזות העניין הזה, על פי הרמח"ל בספרו "דרך השם" שעליו אני ממליצה כמפה לחיים:
האדם הוא היצור היחיד שנברא בתערובת הזו של חומר שפל, ורוח גבוהה.
כל שאר הנבראים הם או חומר (חי, צומח, דומם) או רוח (מלאכים).
רק באדם יש תופעה של "מפליא לעשות" – ערבוב שנראה בלתי אפשרי, כמו שמן ומים.
החומר- סופו להפסד
הרוח- נשארת לנצח.
החומר – נברא לשרת, רק לזמן מוקצב של עולם העשיה.
החומר נברא כדי לתת לנו, בני האדם (ולאחר גלגולי בחירה שונים – לזרע ישראל בלבד) את אפשרות הבחירה. בשימוש הנכון בחומר, הוא מתקדש.
כלומר: כשאת מברכת על המזון הכשר שאת אוכלת,
קורים שני דברים:
- החומר יוצא מגדרו הנפסד, ומתעלה לדרגה של נצח
- הנשמה שלך מאירה בעצמה, מתוך כך שהחומר שימש למטרה גבוהה יותר.
החלק המופלא כאן, הוא שעולם העשיה מוגבל (120 שנה לאדם, 6000 שנה לעולם.)
לאחר מכן יש שכר נצחי לפי המדרגה שקבעת לעצמך בעולם הזה, לנצח – של נגמר לעולם. עונג שלא נמאס ולא נגמר…
מי שלא מתענין בכך, באמת יכול להרשות לעצמו לחיות חיי חומר ותו לא.
אך את מרגישה את המשיכה של הנשמה למעלה
והחומר מושך לכיוונו למטה,
וזו קריעה לנפש, כפשוטו.
המטרה שלנו כרגע היא לצמצם את הפער, להפסיק להלקות בשוט כי הוא נראה כמתחסד, אך באמת רק מעמיק את הפער והתסכול.
האמת הפנימית היא, שלכל דבר יש מקום, לכל דבר.
חשבי לרגע, מה הסרטים נותנים לך? מה את מרוויחה מהם? איזה ערך יש להם עבורך? מה הם מעוררים בך לטובה? או משכיחים ממך? או מניעים אותך לפעולה טובה?
אין ספק שיש אישזהו ערך, גם אם הוא יוצא דרך צינורות ביוב. נסי לתת שם לחלק שעושה לך טוב, שמושך אותך.
אני בטוחה שכל הכוונות טובות. ללא ספק!
רשמי לפנייך את כל הרווחים שלך, הסיבות שבגללן את נמשכת.
כעת ראי אם יש פסול בכוונות, ברצון שמאחורי המעשים.
זו רשימת המשאלות האמיתית שלך.
ויש להן מקום קדוש.
"זה לעומת זה ברא אלוקים, טוב לעומת רע". כל כוונה ותשוקה יש לה אפיק חיובי וערוץ שלילי.
אין עניין למגר, יש מטרה לנתב.
מה שנותר לעשות, הוא להכיר בכוונות הללו (חיבור, תשוקה, שלמות, הנאה, עניין,) לאפיקו הראוי.
את לא תמצאי "עסקת חבילה" של פעילות מסוימת שבה יש הכל,
יתכן שגם תצטרכי להשתמש באיפוק כי לא הכל אפשר עכשיו ומיד.
אבל החיים הללו מכילים את כל החלקים- בחלקים. פיסה אחר פיסה, תוכלי לבנות פאזל של נתיבים חיוביים לכל הצרכים והמשאלות.
מכיון שאיננו בשיחה, אני יכולה לכתוב לך כאן רק קריאת כיוון,
אבל אני מקווה שתמצאי בו שינוי כיוון שמיטיב איתך.
תשובה כוללת שינוי כיוון, החלטה שמהיום אני אחרת. אלו השלבים של וידוי, חרטה/עזיבת החטא.
אבל הטעות היא שצריך להפסיק. לא זה הענין, אלא לחפש את השורש שממנו החטא יונק-
ולהפנות אותו להתמלא ממעיינות החיים – זהו השלב המוגדר כקבלה לעתיד.
בכך את משלימה את כל רבדייך- גוף, נפש ורוח,
ומושכת אחר הרוח את גופך ונפשך, שיזכו לחיות בעולם החולף בתחושה של התקרבות לטוב, של ראויה לטוב,
ומתוך העמל הזה- לאור אינסוף בעולם הבא.
בעלך יזכה באחת שיודעת איך לשוב באמת אל המקור ולנתב אותו, איך לסלוח מבלי לטייח או להכות בשוט, איך לחבר את כל החלקים לאור הנשמה.
שלך בהערכה אמיצה,
שפרה
