אני מאורס ומרגיש שאני מתחיל להתדרדר

אני בחור מאורס ואני לומד בישיבה מאוד טובה,
ואני גם נחשב לאחד מהבחורים הטובים בישיבה,
ובזמן האחרון אני מרגיש קצת אבוד בכל מיני אופנים,
גם מצד הלימוד, שזה אומר שאין לי חשק ללמוד ואני כמעט לא לומד,
וגם, היה לי ברור שאני הולך ללמוד בכולל אחרי החתונה, מרצוני, ובזמן האחרון יש לי עם זה הרבה ספיקות,
וכבר הבחורים שואלים אותי מה קרה איתי, וזה כבר ממש לא נעים לי,
וזה גם בענייני קדושה במחשבה,
וגם התחלתי לקום מאוחר, בכל יום שאין לי סיבה ממשית לקום מוקדם,
וגם כל מיני השקפות, שהיו לי מאד ברורים לי לפני זה, עכשיו הם כבר פחות ברורים לי,
ובקיצור, אני לא יודע מה לעשות עם עצמי ומה קרה לי בזמן האחרון, וגם מה אתם מציעים לי לעשות כדי לתפוס את עצמי.

בחור יקר, חתן יקר,
ראשית כל, מזל טוב לאירוסיך! מאחל לך שתבנה בית נאמן ונהדר בישראל!

קראתי את שאלתך שנכתבה בבהירות ותמציתיות. הנך מתאר כמה תופעות שמסתכמות בשאלה: "אני לא יודע מה קרה לי בזמן האחרון"…
כפי שמקובלנו בישיבות, ננסה לתלות את כל התופעות בסיבה אחת.
אז זהו שלא קרה לך שום דבר. תמיד היית בחור מעולה וכך אתה עדיין! אין שום הגיון לחשוב שאתה השתנית מבפנים. פשיטא שלא.
פשוט אתה עומד בנקודת שינוי גדולה מאד בחיים. הכי גדולה שיכולה להיות.
אתה ניצב במעבר מתקופת הבחרות לתקופת הנישואין. זה שינוי עצום.
לפתע אדם נוסף נכנס לתוך החיים שלך. אתה עומד להתחתן!
כמובן שאנו מצפים שיתעוררו בנו התרגשות ושמחה במצב כזה.
אבל לצד תחושות אלה, מצוי מאד שאדם נכנס דוקא לבלבול ולתחושת חוסר יציבות.
הדבר נכון בכל שינוי, כמו עבודה חדשה. יתכן שהעבודה היתה נחשקת ע"י האדם ובמשך שנים הוא ציפה לקבל אותה, ואז כשהוא אכן מתמנה לתפקיד, הוא נכנס לתקופה של בלבול וקשיים פנימיים.
כך גם כשנולד ילד חדש. ישיבה חדשה. וכדומה.
הסיבה לכך בתוך הנפש, היא פשוטה.
קוראים לזה בספרים "סתר המדרגה". כשעוברים ממדרגה למדרגה, אף שמדובר בעלייה והתקדמות משמחים, עדיין עצם המעבר הוא ויתור על הקרקע היציבה. ממש כמו עלייה במדרגות אבן. כשאני על המדרגה התחתונה, הנני יציב ואיתן. כשאני מרים את הרגל על המדרגה הגבוהה יותר, ומעביר את משקל גופי לכיוונה, בהכרח מתערערת היציבות שלי. בכך מוסבר מדוע זמני התעלות משמעותיים טומנים בחובם סכנה לנפילה. (כמו במעמד הר סיני שנפלו בחטא העגל).
כך כשאנחנו נכנסים למצב חדש, בפרט אם היה זה שינוי מהיר יחסית (כמו אירוסין אצל בני ישיבות), אנו עשויים לחוש בלבול ואיבוד דרך.
ברור לי שזה מה שעובר עליך. וזה תקין לחלוטין.
זה פשוט תהליך הסתגלותי של הנפש למצב החדש.
ועדיין זה לא נעים להרגיש את כל מה שאתה מתאר.
אז מה ניתן לעשות?
לשמור על יציבות כמה שניתן.
לא לתת לתחושת הכאוס (רק תחושה!) להשתלט.
עד כמה שניתן, להמשיך בכל הכוח את סדר היום הרגיל בישיבה.
פשוט להתעלם מכל קולות הרקע הפנימיים שמבלבלים אותך בכל מה שהיה פשוט לך עד היום.
מצד אחד יש מקום לחשוב על העתיד ולחשב חשבונו של עולם, אך לא מתוך בלבול ומצוקה. אז תשאיר את כל דיוני העומק לאחר שיתייצב לבך.
אל 'תעשה' כלום
פשוט תמשיך כרגיל (כמה שניתן למאורס…)
ותראה שבע"ה כשהזמן יחלוף, הכל יתמתן וירגע.
בברכה נאמנה
ישי
yrlessser@gmail.com