איך להתחבר ולהרגיש את התועלת בלימוד הגמרא?

שלום וברכה,
אשמח לקבל הפניות למקורות, ספרים או הסברים בהם אני יכול למצוא ביאור מה החשיבות והרווח שיש לי מלימוד גמרא, אפילו שזה לא הלכה למעשה.
תודה רבה

שלום לך שואל יקר
יישר כח על שאלתך החשובה: מה המשמעות המיוחדת בלימוד גמרא, כשאין בכך השלכה הלכתית.
היא אמורה לעלות בדעתו של כל לומד גמרא.
א.
ואמנם עובדה היא כי נתח נכבד מלימוד הגמרא בעם ישראל בדורותיו הוא שלא לשם בירור הלכתי. אם זה בעולם הישיבות כאשר עוסקים בגמרא – עיון ובקיאות – מבלי שממשיכים לפן ההלכתי (בשונה מעולם הכוללים, שחלק גדול ממנו ממשיך אחרי הגמרא אל הפוסקים), ואם זה בשיעורי גמרא הפזורים לאלפים ולרבבות בכל קהילות ישראל בעולם – דף היומי וכדומה, כאשר בדרך כלל אין מספיקים להגיע להלכה. וכאן הבן שואל מה אני מרוויח מלימוד הגמרא.
אמשיך את שאלתך: האם לא עדיף לעסוק בלימוד הלכה למעשה שעל ידו אני יוצא עם 'משהו ביד', מאשר ללמוד סוגיא בגמרא שאינה משליכה על הנהגת החיים. בפרט כאשר מדובר בסוגיות רחוקות ומופשטות, כגון הסוגיות של מסכת נזיר (שלומדים כעת ב'דף היומי'), שרובן ככולן אינן קרובות כלל לעולם שלנו.
לפני שאנסה להסביר מה היתרון בלימוד הגמרא, אבקש להעמיד את העובדה הברורה:
מסורת היא בידינו שהתלמוד הבבלי (או בלשון היותר מקובלת כיום: גמרא) הוא אכן הספר המרכזי שרוב העיסוק בתורה שבעל פה, הוא בו. כך היה בכל הדורות. מגיל מסוים עסק הנער בגמרא כלימוד כמעט בלעדי. כך בישיבות מאז ומעולם. וכך בכל בתי המדרשות היו יושבים הלומדים ומנגנים את הגמרא. גם שיעורים בגמרא אינם המצאה של מחולל הדף היומי. הגם שהיו שיעורים גם ב'חיי אדם' וכיוצא בזה, המשקל העיקרי ניתן ללימוד הגמרא (למי שהיה מסוגל לכך).
עתה ננסה להסביר פשרו של דבר.
ב.
ראשית חשוב להדגיש נקודה יסודית. הטעם והמשמעות בפעולת 'לימוד תורה' הם שבכך אנחנו מתחברים לדבר ה' שמתגלם בתורה. בשונה מלימודים אקדמאיים שצריך לבדוק "מה התכל'ס", ומה היישום של הנלמד, או לפחות במה אני נעשה יותר חכם ומשכיל,. בלימוד תורה ישנו פן מרכזי שהוא "לימוד לשם לימוד", ובמילים אחרות "תורה לשמה" כפי הגדרת הרא"ש במסכת נדרים "להוסיף לקח ופלפול", שבכך שאדם עוסק בלימוד ובהבנת דברי תורה, זהו מעשה של דביקות בה'. וגם אם עוסק בנגעים ואהלות שאינם נוגעים אליו למעשה, הוא מתקדש ומתעלה.
אין הכוונה שזה הפן היחיד בלימוד, ובודאי שחלק מרכזי בתורה הוא לדעת את המעשה אשר יעשון, ויש להקדיש לכך זמן מיוחד. אולם עדיין הפן העיקרי במעשה הלימוד, הוא ההתקשרות אל דבר ה' שניתן לנו בסיני. ומי שעושה כן הרי הוא זוכה לכל המעלות העליונות שיש בלימוד תורה, וכמפורט בפרק ו של מסכת אבות ובשאר מקומות.
[אמנם כהדרכה מעשית, יש לכל לומד לדעת, כי באמת ישנן דרכים רבות בלימוד, והכל לפי טבעו של האדם. יש שליבם נוטה לכיוון הלכתי, ולהם ראוי להשקיע את מיטב זמנם בתחום זה. ויש שליבם נוטה יותר לפלפול ולהעמקה, וכו'. דבריי בתשובה זו באים בעיקר אודות הנושא העקרוני.]

לאחר שהצבנו את התפיסה שלימוד תורה ברצינות וביגיעה, בהבנה ובהעמקה, יש בו ערך עצמי, כעת נביא כמה נקודות ספציפיות בדבר מעלת לימוד הגמרא בדווקא. או במילים אחרות: הבה וננסה להסביר מדוע באמת החיבור המרכזי השולט בבתי המדרשות מאז ומקדם, הוא התלמוד הבבלי, ללא שום עוררין.
ג.
עיוניות
בלימוד הגמרא אנו מתרגלים לחקור, להתבונן, להקשות. לא לקבל שום דבר כמוסכמה פשוטה. לימוד מעמיק וחוקר הוא הצורה האמיתי של לימוד התורה, כמו שאנו מבקשים: "ותן בלבנו להבין ולהשכיל".
כאשר באים לברר נושא בתורה, גם אם המטרה היא הלכה למעשה, חייבים להתחיל בלימוד אותו נושא בסוגיות הגמרא אשר נותן את אחיזת העומק בנושא. כך עשו בכל הדורות, וכך לומדים בכל הכוללים שעוסקים בהלכה. מתחילים תמיד בגמרא.
גם כשאנו לומדים גמרא ללא כוונה להגיע מכך להלכה למעשה, כגון בדף היומי, יש תוצאה ישירה מכך, והיא קניין צורת חשיבה עיונית חקרנית. אותה יכולת חשיבתית משמשת אותנו בכל נושא שנלמד. בישיבות קוראים לזה "שפשוף". אין שום אפשרות לקנות את צורת החשיבה הבית-מדרשית ללא עיסוק רציני בגמרא. לכן בישיבות עוסקים בגמרא כמעט באופן בלעדי. כיון שבונים כאן צורת יהודי וצורת בן תורה, "בית החרושת" שמוציא מתחת ידו תוצאות אלה, הוא הגמרא.
ד.
חיות
בלימוד הגמרא יש חיות מיוחדת.
מה שמיוחד בגמרא הוא זה: מי שסידר את החיבור הענקי הזה, לקח את בית המדרש התוסס של האמוראים והעלה אותו על הכתב. לא את המסקנות והפסיקות, אלא את בית המדרש עצמו.
כל לומד גמרא יודע, שלפעמים הסוגיות כתובות באופן מאד לא דידקטי. במקום להתחיל מהקל אל הכבד, הלומד 'נזרק' ישר אל הגלים הסוערים… גם השקלא וטריא המובאת בגמרא, לעתים נראה לנו שהיה אפשר לקצרה. אין זאת אלא שבאמת הגמרא אינו "ספר לימוד". אלא "בית מדרש".
וכל כך למה?
נראה להסביר כך: אנחנו יודעים ש"דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם" (גיטין דף ס), כלומר צורתה של התורה שבעל פה היא דוקא ע"י לימוד בעל פה. מדוע? מפני שכשלומדים בעל פה, חייבים להיות מחוברים אל חכם חי, ואל החברים בבתי המדרש המשננים יחד (ללא ספרים!), ואז יש כאן העברה חיה של המסורת.
כאשר לומדים מתוך ספר, התכנים אומנם מופיעים, ובאופן בהיר ותמציתי המועיל לזכרון, אך בצורה יבשה וחסרת חיות. החל מדור מסויים התירו לכתוב את התורה שבעל פה (משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך") אך עדיין רצו החכמים שהלימוד יהיה כמה שיותר חי. על כן בחיבור המרכזי של התורה שבע"פ, דהיינו התלמוד, לא נקטו הם בדומה לכל ספר לימוד המסדר את התכנים באופן תמציתי, דבר דבור על אפניו, כפי המסקנות (בדומה לספר הרמב"ם למשל), אלא פשוט אחזו בידינו, והוליכו אותנו אל תוככי היכלי הישיבות סורא ופומבדיתא!
מתופעה זו נובעים הן הקושי המיוחד בלימוד גמרא, והן הקסם המיוחד של הגמרא. זה הניגון המתוק שלא נס ליחו, שעימו עברו יהודים את כל התלאות ובסוף יום הגיעו אל בית המדרש, לקחו גמרא כבדה מן הארון, ופתחו ושקעו בעולם מופלא.
לא סתם הורונו רבותינו בדור האחרון, כי הדרך לקרב יהודים אל אור התורה והמצוות, היא דוקא ללמוד איתם גמרא!
הקושי, והעמל שנדרש להבנת הגמרא, הם גם חלק מאותה חיות. כשנדרש מאדם להתייגע, הוא חייב לשקוע ולפנות לבו אל הנלמד. ואז מתקיים בו "תנה בני לבך לי". נמצא אפוא שדוקא הערפל שאופף את הסוגיות, והצורך לחפש את הפשט ברש"י או בתוספות, ואולי בריטב"א ופני יהושע, כל זה הוא לא תופעת לוואי, אלא כך צורת הלימוד החי!
ה.
לסיכום, כפי שניסיתי להראות, ישנן מעלות בלימוד הגמרא שאין להן תחליף בשום ספר וחיבור אחר בארון הספרים היהודי. וכל זאת גם כשאין בלימוד הלכה למעשה. אמנם, בוודאי שיש מעלה גדולה כאשר בסיום סוגיא בודקים כיצד היא נפסקה אצל הראשונים וכיצד פסק הבית יוסף וכו'. בפרט מי שמרגיש נטייה לכך. אולם גם מי שאין באפשרותו להמשיך את כל הדרך הזו, ישמח בחלקו, יחזיק את הגמרא בכל הכוח, ויידע שבעודו לומד גמרא ופוסע אט אט בשביליה הקסומים ומבואותיה המפותלים, הוא מתיישב על ספסל הלימודים בישיבה הוותיקה ביותר בעולם, אותה ישיבה שכל לומדי התורה לדורותיה הסתופפו בה,
ומצאו חיים.

בברכה
ישי
yrlesser@gmail.com